דע את עצמך 004 דימוי עצמי חייבי מכח נשמת האדם

תמצית הפרקים הקודמים: אמיתיות הויית האדם, היא נשמה שמולבש עליה גוף, ועבודת האדם היא בבחינת הכנעה, הבדלה והמתקה, כשראשית העבודה היא ההבדלה שמכוחה תבוא ההכנעה.

לאדם שלושה חלקים: מחשבות, הרגשות ומעשים. תחילה התמקדנו בענין המעשים, שישנם מעשים הקיימים סביב לאדם, אך אינם מכוחו של האדם, וישנם מעשים שהם מתולדות מעשי האדם. ואעפי"כ אל לו לאדם לשייך את כל התולדות למעשיו.

יתר על כן, גם במעשים שמוכח שהם של האדם, והם פעלו פעולה רעה לכאורה – עבודת האדם להבין שהרע הטמון בפעולה אינו עצם האני אלא לבוש לו. האני זך טהור נקי וקדוש, והלבוש – ממנו כוחות הרע.

בשלב הבא עסקנו בעולם ההרגשות של האדם, שהוא מתחלק לשניים: הרגשות כלפי הזולת והרגשות כלפי האדם עצמו. כדי להתמודד עם ההרגשות השליליות שקיימות בו כלפי זולתו, על האדם לבנות עולם שנקרא לבד, מנותק מהקשר הנפשי לזולתו. כך יש לו מקום להיכן לברוח בכל מצב שהחיבור יש בו מן השלילה.

תדמית עצמית חיובית – מכח הארת הנשמה

נמשיך ונתמקד עדיין בעולם ההרגשות של האדם, בעיקר בהרגשת האדם ביחס לעצמו.

באופן כללי, הרגשת האדם ביחס לעצמו, גם היא מתחלקת לשני חלקים: מה הוא חושב על עצמו, איך הוא תופס את עצמו, ובנוסף - מה הוא חושב שאחרים חושבים עליו. כלומר, איך הוא מזהה את עצמו, ואיך הוא תופס שאחרים מזהים אותו.

בחלק השני - איך אחרים מזהים אותו - אם הוא סבור לדוגמא שהם מזלזלים בו וכדומה, זה כבר שייך למה שנתבאר לעיל: עליו להתנתק מהקשר, לחיות את הלבד. בצורה כזו הוא לא מזהה מה אחרים חושבים עליו בתפיסה הזו, הוא חי עם עצמו.

נתמקד בינתיים יותר בחלק הראשון - איך האדם עצמו מזהה את עצמו [במאמר המוסגר: עדיין ישנן אבחנות של זיהוי האדם כלפי זולתו, כגון שהוא מצפה שיכבדו אותו, שיאהבו אותו. הוא איננו מסוגל להתעלם לגמרי ממה שלא אוהבים אותו ולא מכבדים אותו, כי הרי האדם זקוק לאהבה, כבוד וכדו', ונדבר על כך בעז"ה בהמשך].

באופן כללי ישנם אנשים המזהים את עצמם כמצליחים, כמוכשרים, וישנם המזהים את עצמם כבעלי אופי בר כשלון. ישנם אנשים שכעוסים על עצמם. קוראים לזה היום בלשוננו: "תדמית עצמית ירודה". כמובן שהסיבות הגורמות לכך רבות ומגוונות, אך בלי להיכנס לפרטים כיצד האדם הגיע לתדמית שלילית על עצמו - לאחר שזה המצב וזו תפיסתו והסתכלותו על עצמו, ננסה להסביר איך מתמודדים עם הדבר.

ישנן שיטות חיצוניות [במדע הפסיכולוגיה], שלפיהן יש לנסות להסביר לאדם ולהוכיח לו כמה מעשים טובים יש לו, כמה תכונות אופי טובות מתגלות אצלו, להוכיח את הפן החיובי שבו, או מאידך להוכיח לו שהתדמית השלילית שהוא חושב – חלקה דמיון. לפעמים זה נכון שחלקה דמיון, אבל לפעמים אין זה דמיון, אלא באמת הוא בן אדם שבלשון המעטה פעולותיו אינן מהמוצלחות ביותר, ואף פחות מכך.

שיטה זו של הפסיכולוגיה בנויה על מערכת של אדם בבעל גוף, שכל והרגשות, ועם זה מנסים להתמודד. לכן זו שיטה של גויים, לא של יהודים.

ההבדל המהותי בין היהודי לגוי הוא, שיהודי יש בו נשמה אלוקית. לעומת זאת הגוי יש בו כח רוחני שמחיה אותו, אבל חסר בו עומק קדושת הנשמה. הן בזה נבדלים ישראל מכל אומות העולם, שבישראל יש נשמה אלוקית, ומכוחה עליהם לעבוד. אם אדם קורא ספר פסיכולוגיה של גוי [או של יהודי שחושב כגוי] והוא מתנהג על פיו - שוב לא יוכל לברך בבוקר בכוונה אמיתית "שלא עשני גוי", שכן הוא חי עם תפיסה של גוי, וכשמתעוררת לו בעיה הוא פונה לפסיכולוג גוי.

הפסיכולוגיה האמיתית בונה כל דבר מהנשמה הקדושה שחצובה מתחת כסא הכבוד. ע"י הכח האלוקי הגנוז בנשמה - מכוחו מתמודד האדם עם כל החלקים הבעייתיים שמתגלים אצלו.

לכן, צורת העבודה שנבאר כאן בנויה בעצם על שורש הדברים שנאמרו מתחילה, שאדם מורכב מנשמה שמולבש עליה גוף, ומכח הארת הנשמה מתקן האדם את חסרונות הלבוש. לא מכח שכנועים חיצוניים שכליים, לא מכח דימויים עצמיים שאחרים יתנו לו, אלא מכח ההארה הפנימית בתוכו. וכאשר היא תאיר בו באמת – יזכה לתקן את הלבוש ואת כל חסרונותיו.

אם כן, נבין ראשית כל את היסוד של הדברים. כאשר יש לאדם זיהוי עצמי נמוך, התיקון לא מגיע מכוחות הגוף, אלא יש להאיר את אור הנשמה. כאשר יאיר בקרבו אור הנשמה, בודאי שיהיה לו זיהוי עצמי חיובי, כי הרי הנשמה - "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", היא קדושה, היא חיובית, היא רק טוב, וכאשר יזהה את עצמו עם הנשמה האלוקית שנמצאת בקרבו – בהכרח שיהיה לו זיהוי עצמי חיובי.

כל זמן שהאדם חי עם כוחות הגוף והוא מנסה לנווט את עצמו מזיהוי עצמי שלילי לזיהוי עצמי חיובי - הוא מדשדש בתוך הבוץ. הוא נמצא בתוך תפיסה שיש בה רע, ובכח הטוב החלקי והמזערי שקיים שם הוא מנסה להתמודד עם כח רע רב עוצמה.

והרי כבר לימדונו חז"ל (קידושין ל ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", ועומקם של דברים: כח הרע חזק יותר מכח הטוב. אמנם, כלל זה נאמר רק בכוחות הגוף, ולכן כאשר האדם תופס את עצמו בתפיסה של גוף, והוא מנסה להילחם טוב כנגד רע – בודאי שהרע ינצח ולא הטוב, ואם בכל אופן ינצח הטוב – יהיה זה דימוי עצמי חיובי מכח הגאווה שבנפש, ולא מכח הטהרה והקדושה של הטוב האמיתי.

כלומר, אפילו אם יצליח אדם להילחם עם הרע, עם הדימוי השלילי שקיים בקרבו, ויגיע לדימוי עצמי חיובי – זו איננה החלפת טוב ברע או רע בטוב, אלא החלפת רע ברע! היה בתחילה רע של דימוי עצמי שלילי, והוא החליפו בגאוה, שהיא קליפה, חסרון, שורש ארבע יסודות הרע.

כאשר עבודת האדם נעשית בצורה הפנימית והאמיתית, הרי שהוא מחליף את הרע של הדימוי העצמי השלילי עם הטוב הגנוז בנשמה. הכרת הטוב הגנוז בנשמה איננה גאוה שלילית. "אתה בחרתנו מכל העמים", הקב"ה נתן באדם נשמה קדושה, והיא רק טוב. בזה אין מה להתגאות, זוהי מתנה מוחלטת, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט" (דברים ז, ז), "מעט" פירושו שכלל ישראל ממעטים עצמם, כמובא ברש"י שם: "לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם". הטוב שנמצא באדם הוא מתנת שמים, וממילא לא שייכת בזה גאוה. זוהי הכרת האמת שאני טוב כי כך ה' ברא אותי!

נבין אם כן, שהעבודה לתקן את הרע על כל חלקיו, על כל מרכיביו, צריכה לבוא רק מכח התפיסה הפנימית של הנשמה הקדושה שהקב"ה נפח בתוך האדם. זולת זה, אפילו אם נראה לאדם שהוא מחליף את הרע בטוב – זהו טוב דמיוני, זהו טוב שרק נראה לו טוב, אבל בעומק הוא החליף רע ברע.

לאחר החטא – הרע מזוהה עם האני

נרחיב מעט בעז"ה בביאור הדברים.

במעשה בראשית, בסוף כל יום ויום [זולת יום השני של הבריאה], מעיד הקב"ה על בריאתו: "וירא אלקים כי טוב". לאחר מכן, כשסיים הקב"ה לברוא את העולם, כתובה עדות כללית על כל הבריאה כולה, שכל מה שה' עשה בבריאה הוא "טוב מאוד", כלשון הפסוק.

אם כן, הקב"ה ברא עולם שהוא עצמו מעיד עליו - ואין לנו עדות נאמנה יותר מעדותו של הבורא יתברך בעצמו - שהבריאה היא בריאה טובה.

אלא שאם תחילת הבריאה היא טוב, היכן הוא שורש הרע? היכן המקור של הרע, היכן הוא מתחיל?

בענין זה ישנן בודאי הבחנות עמוקות, וננסה מעט לבאר חלק מהרובד של הרע.

מובא בספר 'נפש החיים' לר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, שגם קודם חטאו של אדם הראשון היה קיים רע בעולם, אבל הוא היה מחוץ לאדם. לאחר חטא אדם הראשון הרע נכנס לתוכו. מתחילה הרע היה חוצה לו ולאחר מכן הוא נכנס לתוכו.

ביאור הדברים בלשון פשוטה: בתחילה הרע לא היה מזוהה כאני. דבר הנמצא חוץ לאדם הוא לא אני. הכסא נמצא חוץ לאדם, הוא לא אני. כאשר האדם חטא, הרע נכנס לתוכו. כניסת הרע לתוך האדם איננה רק שינוי של מיקום, היכן נמצא הרע, כמו אדם הנמצא רחוק מהאש סכנתו פחותה, וכשהוא מתקרב לאש – הסכנה קרובה. לא זו הכוונה שמתחילה היצר הרע היה מחוץ.

אלא העומק שבדברים: מתחילה הרע היה כדבר זר לאדם, כדבר שאיננו הוא. לאחר שהאדם חטא, הוא מזהה את האני שחלקו הוא רע. זהו עומק החטא – עצם הזיהוי שאדם מזהה את הרע כחלק מהאני!

כל חטא, נאמרה עליו מצות תשובה - "ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל, ב). מהי התשובה שעלינו לעשות לשורש החטאים כולם? לשוב לתפיסה הראשונית שקדמה לחטא. התפיסה הראשונית שקדמה לחטא היא, שהרע איננו אני, האני הוא טוב בלבד!

לכאורה, כל החטאים שאנחנו חוטאים היום, כל הפגמים שישנם היום – אין להם שייכות לחטא אדם הראשון, הוא חַטא חֵטא אחד ואנחנו לדאבוננו הרב חוטאים עוד חטאים. אבל בעומק, כל החטאים שורשם ומקורם הוא אחד בלבד: אילו היה לאדם אמונה צחה וברורה שהמציאות שלו היא רק טוב – לא היה חוטא לעולם. מדוע? כי אם הוא טוב – הוא לא מסוגל להשפיל את עצמו לרע. מישהו מאיתנו מעיז ללכת לאשפה ברחובות ולחטט שם כשכולם מסתכלים?! הוא מתבייש, זה לא לפי כבודו.

אילו היתה לאדם הכרה אמיתית מיהו, שהוא באמת טוב בלבד - הוא לא היה מסוגל נפשית לחשוב אפילו להתקרב לרע, כי ההתקרבות שלו לרע תבטל את כל עצם תפיסת הנשמה שלו שהוא חש עצמו כטוב. מדוע האדם כן מתקרב לרע, מדוע רח"ל הוא כן חוטא? מחמת שחסר לו בזיהוי העצמי כטוב.

מהיכן נובע הדימוי העצמי השלילי? אחד ייקרא לזה 'רגשי נחיתות', בכל לשון מקצועית שלא תהיה. אבל לא זו התשובה. אדם שלא חטא מימיו אין לו רגש נחיתות, אין לו תדמית עצמית שלילית. למה יש לבן אדם תדמית עצמית שלילית? כי ברגע שהוא חוטא, הוא מזהה את הרע כאני, ואם כבר האני הוא רע, הרע הזה יכול להתרחב עד כדי זיהוי עצמי שלילי כמעט לגמרי.

אם היה לאדם מציאות נקיה, מציאות זכה, והיה מאמין בעצמו שהוא טוב ואין בו חטא – הוא לא היה מגיע לעולם להרגשה שלילית כלפי עצמו, לזיהוי עצמי שלילי. וכאשר יש לאדם זיהוי עצמי שלילי, תדמית ירודה - הפתרון לכך הוא לרדת לנקודת השורש, ושם לבנות את הדימוי העצמי החיובי.

כשמבינים שהדימוי העצמי השלילי אצל האדם נובע מהתפיסה שהרע הוא חלק ממנו, עד כדי התפשטות של הרע בחלק כל כך רחב שהוא מזהה את עצמו כשלילי ברובו, או כמעט כולו – התיקון הוא לגלות בחזרה את התפיסה האמיתית מיהו האני.

מיהו באמת האני? ה'נחתום' שברא את העולם, בורא העולם, מעיד על 'עיסתו': ה'אני' הוא טוב בלבד!! כאשר יהיה ברור לאדם שהמציאות שלו היא נשמה, והגוף הוא רק לבוש לנשמה – יוברר לו גם שהאני שנקרא נשמה הוא רק טוב מאוד!

עקירת הזיהוי העצמי השלילי אצל האדם צריכה להיעשות מכח ההבנה שהגוף הוא רק לבוש, לא עצם האני, והאני הוא הנשמה שהקב"ה מעיד עליה שהיא טוב מאוד. גם אם ח"ו האדם הוא בעל כשלון סדרתי - המבנה הפנימי שלו, שהוא עצם האני, נשאר טוב.

בנין האדם – מתוכו, לא מחוצה לו

נמצא אם כן, ששורש תיקון ההרגשות השליליות של האדם כלפי עצמו, לא נעוץ בהסבר לסובבים אותו שיעניקו לו גיבוי חברתי, שיחלקו לו כמה מחמאות ביום או ש'יתפסוהו' על איזה הצלחה זנוחה ומחמתה יחמיאו לו שהוא מוכשר, מוצלח וכו', אלא יש לחנך אותו - ואת עצמנו - לאמת האמיתית, שהמציאות שלנו היא מציאות טובה.

השיטה לשטוף לאדם את המוח עד שיאמין שמאמינים בו שהוא טוב, וכשיאמין בזאת הוא יזהה את עצמו לפי מה שמאמינים בו ואז יהיה אדם טוב - זו שיטה של גויים, כי על פי שיטה זו נבנה האדם מבחוץ, לא מתוכו.

משל למה הדבר דומה, אדם יש לו ביד יהלום ששוויו מאתיים אלף דולר. כידוע, כל יהלום, כדי שיתגלה בכל הדרת יופיו ותפארתו, עליו לעבור ליטוש. אם ישאל מומחה לענייני יהלומים ודאי ייעץ לו: "זהו יהלום מיוחד, נדיר ביופיו. רק תלטש אותו וניתן יהיה למכור אותו בשוק תמורת הון תועפות, יחטפו אותו".

והנה, עמד שם אדם שאיננו מתמצא כל כך. הוא הביט ביהלום ותמה באוזני בעליו: "לשם מה לך ללטש? ישנה אפשרות לעטוף את היהלום באיזה ציפוי, ולמוכרו עם הציפוי, בלי להתאמץ ובלי להשקיע במלאכת הליטוש היקרה והמפרכת...". כלומר, לקחת את כל היהלום ולהעלים אותו, שהרי אם יצפו את היהלום - לא יראוהו כלל, רק את הציפוי.

כשמתבוננים, זו בדיוק השיטה: לוקחים בן אדם שהמציאות האמיתית שלו היא טוב מאוד, אלא שיש עליו לבוש שבחלקו הוא רע, סיגים שצריך להכניע ולהבדיל אותם. ומה עושים? על מנת לבנות לו תפיסה של טוב אנחנו נותנים לו 'גיבוי חברתי', 'תדמית חיובית מההורים'... לקחנו אדם טוב שיש בו סיגים של רע, עטפנו אותו במעטפת, והרי לנו בונבוניירה...

זאת במקום לגלות לו מיהו באמת. אין צורך להשתמש עם דימויים של שכנוע, האמת היא העדות הטובה ביותר, היא השכנוע הטוב ביותר שיכול להיות, כי זו אמת, ואמת תצא לאור.

אם לאדם יש בסיס פשוט של אמונה בבורא עולם, והוא מאמין שהתורה אמת – הוא מוכרח גם להאמין על עצמו [ובמאמר מוסגר: לא רק על עצמו אלא על כל יושבי תבל], שהבסיס הוא טוב, טוב מאוד.

לעורר את הנשמה ע"י התבוננות

אדם מוכרח להרגיל את עצמו למחשבה הזו.

לדוגמא: אדם שמרגיש כלפי עצמו כעסים, נוצר אצלו זיהוי עצמי שלילי, מכל סוג שלא יהיה; הוא נכשל בענין פלוני, הוא לא מסתדר חברתית, לא מסתדר פיננסית - והדברים הללו שהוא לא מסתדר בהם יצרו אצלו זיהוי עצמי שלילי, בין אם הוא זיהוי חלקי, זיהוי של רוב או ח"ו יותר מכך.

איך הוא מתמודד עם זה, מה הפתרון?

עליו להתבונן לעצמו על האמת כמו שהיא: עצם היצירה שלי, האם היתה טובה או רעה? היצירה שלי היתה טובה. כח הרע שבי, מהו? לבוש שנמצא על האני שלי, שזו נשמתי. האם בכוחו של אותו לבוש לעקור את השם טוב מאוד של האני? בודאי שלא! עצם האני שלי הוא חיובי, ועל אף שיש לי מגרעות אלו ואלו – הנני טוב מאוד!

ודאי, אל לו לאדם להיות מדומיין ולא להכיר את חסרונותיו, שכן אי הכרת החסרונות זו איננה מעלה, אלא עוד חסרון על כל החסרונות...

אדם מכיר בדיוק מה הן מעלותיו, וגם מכיר את חסרונותיו, ועל אף הכרת החסרון הוא מזהה את עצמו כטוב מאוד. שום חסרון בעולם, אפילו הרוע הגדול ביותר - לא יכול לעקור את מציאות ה"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא", אי אפשר לעקור זאת!

כמובן, לא מספיקה ידיעת הדברים, יש להתבונן בהם שוב ושוב. אם הוא נמצא במצב שיש לו זיהוי עצמי שלילי, תדמית ירודה, כעסים מכל סוג שלא יהיה - עליו לפַנוֹת לעצמו זמן-מה ביום, כל אחד לפי כוחו ואפשרויותיו, ולהתחיל להתבונן: מי אני באמת, הרע שבקרבי מה גדרו, והאם הוא עוקר את עצם תפיסתי כטוב מאוד.

וכאשר הוא יאמין ראשית כל בדברים, ולאחר מכן יתבונן בהם עוד ועוד, בשקט וברוגע, ויקבע בדעתו שזו האמת, ושום כח רע שבעולם לא יכול לגזול ממנו את הטוב הפנימי הגנוז בקרבו – כח הטוב שבו יתגלה ויצא לחוץ.

אפילו האדם הרע ביותר, אם אפשר לומר כך, אם יחקוק בדעתו, יתבונן וישנן שעל אף שאני מגלה בעצמי רוע נורא, המציאות הפנימית שלי היא חיובית וטובה – כח הטוב שבו יצא לאור ויכניע את כח הרע! מדוע? כי כפי שביארנו, כח הטוב בא מכח הנשמה וכח הרע הוא מכוחות הגוף. איזה כח יותר חזק באמת, הנשמה או הגוף? בודאי שהנשמה שהיא מן העליונים, היא יותר חזקה מהגוף.

ואם יבוא אדם וישאל: הרי רואים אנו יום יום שעה שעה שהגוף מנצח את הנשמה? התשובה האמיתית היא: הגוף אינו מנצח אף פעם את הנשמה, אלא שפשוט הנשמה לא נמצאת בתוך האדם, האדם מבריח מעצמו את הנשמה! אם האדם לא מזהה את עצמו כנשמה שמולבש עליה גוף, הרי שהזיהוי העצמי שלו עם גוף, ולכן אור הנשמה כבה אצלו.

משל למה הדבר דומה, ישנה מלחמה בין שתי אומות. בלילה, אחד מהצדדים הלך לישון. בא האויב, פשט על המחנה וכבש את הכל. אם הם היו ערים והיו מנסים להילחם – היה בהם הכח לנצח. אבל כאשר צד אחד ישן והצד השני עירני בגבורה, בודאי שהצד העירני ינצח.

אם האדם מעמיד את הנשמה ערה, ומאידך יש לו גוף, והמלחמה היא בין נשמה לגוף – בודאי שהנשמה תנצח, כי הנשמה היא כח רוחני תקיף הרבה יותר מכוחות הגוף. מדוע הגוף מנצח? מחמת שהאדם נאמר בו "אני ישנה", האני האמיתי שלו ישן, נשמתו רדומה, וא"כ בשעה שמגיע הגוף להילחם עם הנשמה, אין לו אפילו צורך להילחם. כשהצד השני ישן – מיד כובשים אותו.

כדי לבנות את כח הטוב שבו ולסלק את הרע בכלל ואת הדימוי העצמי השלילי בפרט – מוכרח האדם להקיץ את עצמו. "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". מדוע? כי בכדי שהאדם יוכל לסלק את המגרעות העצמיות שבו, הוא מוכרח להשתמש עם הכח האלוקי הנשמתי שגנוז בקרבו, ולשם כך עליו לעורר כח זה.

איך מעוררים את הנשמה?

בודאי שבכללות זה ע"י קיום תורה ומצוות, אבל בפרטות ע"י האמונה בקיומה, ע"י ההתבוננות שהאני הוא בעצם נשמה, ע"י ההתבוננות שהאני העצמי שלי הוא טוב מאוד.

אם האדם לא מעורר את נשמתו, הוא נמצא בעולם שרובו רע והמלחמה אבודה מראש.

נבין אם כן, שעבודת האדם להילחם עם הזיהוי העצמי הירוד שלו, עם הכעסים העצמיים, ושאר מרעין בישין כגון עצבות שיש לאדם, היא רק ע"י הזיהוי עם הכח הפנימי שהוא עצם האני – עם הנשמה.

עצבות – כאשר אין נשמה

ניתן דוגמה פשוטה.

מי לא מכיר את המושג עצבות. לא מהספרים, אלא מהחיים הפרטיים של כל אחד. מה עושה אדם כשהוא עצוב?

יש מי שהולך למסעדה. אחֵר מחפש לו משהו לא שגרתי שירענן אותו קצת, הוא הולך לכל מיני מקומות שיפיגו את השממה העצמית השוררת בקרבו.

מעשים אלו נובעים מההסתכלות: אני עצוב, צריך להתמודד. להישאר עצוב לא נעים, איך מפיגים עצבות? מנסים לצאת ממנה.

האם האדם מתבונן מהיכן באה העצבות? לפעמים כן לפעמים לא. לפעמים הוא מתבונן לעצמו: מדוע אני עצוב? ומיד מחליט: "היום הפסדתי כסף, פיטרו אותי מהעבודה, שמעתי בשורה לא מרנינה במיוחד, לכן אני עצוב". הוא תולה את העצבות בהתרחשויות כלשהן, ולכאורה הוא צודק: 'אחד ועוד אחד' – לפני שפיטרו אותו מהעבודה הוא היה עליז, כשפתח את המכתב וראה שזהו מכתב פיטורין - נעשה עצוב. אז מפני מה הוא עצוב? בגלל מכתב הפיטורין.

זהו מבט חלקי מאוד. משל למה הדבר דומה, אדם נוסע בכביש סואן, ולפתע הוא נתקע בפקק תנועה. הוא צופר בעצבנות שוב ושוב, לא מבין מדוע הנהגים שלפניו לא נוסעים.

יושב אחד במכונית שלפניו ומסמן לו בעדינות: אתה חושב שכל המכוניות לפניך כולם שוטים, החליטו פתאום לעמוד? כנראה שישנה סיבה הגיונית, שמהמקום בו הנך נמצא לא רואים אותה. אם מאות מכוניות עומדות, כנראה שישנה איזושהי חסימה בהמשך הדרך. היא אינה נראית מכאן, אבל אתה תראה אותה לאט לאט כשהפקק מעט יתפוגג.

האדם רגיל להסתכל על חייו במבט שהוא לא רואה כלום מעבר למילימטר הקרוב אליו... הוא קיבל מכתב פיטורין – בודאי שהוא עצוב בגלל המכתב. כשינסה להעמיק מעט יבין כי נכון, נראה לו שהסיבה שהוא עצוב היא בגלל המכתב, אבל מהיכן יש לו בכלל בנפשו את הכח הנקרא עצבות? הרי גם לו ידועים דברים נוספים שהעציבו אותו עד היום, וישנם עוד הרבה אנשים עצובים חוץ ממנו. אם כן,  הכח הזה הנקרא עצבות, מהיכן הוא הבא? האם הנשמה גם כן עצובה?

לשון הפסוק: "עוז וחדוה במקומו" (דבה"י א טז, כז). כאשר האדם נמצא בתבנית האמיתית שלו, אין לו סיבה להיות עצוב. העצב בא מהעלמת האמת מיהו האדם. אם אדם היה חי עם הנשמה, הוא לא היה עצוב לנצח.

דין עצבות מצינו על אדם שמת. כאשר האדם מת, הנשמה הסתלקה מהגוף ונשאר רק גוף - אז העצבות המוחלטת. אין אמנם דין עצבות, יש דין אבלות, אבל מציאות האדם שהוא עצוב. יום שמתו מוטל לפניו הוא היום העצוב ביותר לאדם.

כלומר, העצבות היא כאשר אין נשמה! הרי מהו מת? היתה כאן נשמה בתוך גוף, הנשמה נסתלקה, נשאר רק גוף. א"כ העצבות בתוקפה מתגלה בשעה שיש רק גוף ואין נשמה. ואם נתבונן בזה נבין, שככל שיש יותר נשמה ופחות גוף – יש פחות עצבות, וככל שיש פחות נשמה ויותר גוף – יש יותר עצבות.

אם כן, כשהאדם עצוב, מכל סיבה שלא תהיה, גם כזו הנראית לו כמוצדקת - שיתבונן לא רק על המקרה הנוכחי שהוא עצוב, אלא מהיכן נובע עצם כח העצבות שבאדם?

העצבות כידוע היא יסוד העפר, ויסוד העפר הוא יסוד החומר, יסוד הגוף. אם האדם לא יזהה את עצמו כגוף אלא כנשמה – הוא לא יכול להיות עצוב! אלא מחמת שמזהים אנו את עצמנו גם כגוף, לכן העצבות ממלאה את העולם יותר מידי.

המפתח היחיד להתמודדות עם כח הרע

ניתן להרחיב ולהתבונן על עוד ועוד כוחות בנפש האדם, כיצד שורשם השלילי מנקודת הגוף, ותרופתם ותיקונם היא מהארת הנשמה בתוך האדם.

לא ניכנס כמובן לכל הפרטים כי רבים הם עד מאוד, אבל בכללות, כל ההרגשות השליליות של האדם ששייכות עם עצמו בתוך עצמו, נובעות אך ורק מזיהוי האני של האדם עם כוחות החומר, כוחות הגוף. ככל שיזהה את עצמו עם הנשמה שבו - יגלה רק את הטוב, ומכח גילוי הטוב הוא ירחיב את אור הטוב ויכניע את כח הרע שבקרבו.

כח הטוב הוא המפתח היחיד האמיתי שאיתו ניתן להתמודד עם כוחות הרע. כח הרע שיש באדם אי אפשר לנצח אותו אלא אך ורק מכח הנשמה, ואם מגיע האדם ויש לו "דרך" או "שיטה" המציעה טיפול בחלקי הרע שבאדם בלי לגלות ולהשתמש עם כח הטוב המוחלט הפנימי שבנפש האדם – זוהי שיטה מוטעית באופן מוחלט. אין מציאות להתמודד עם הרע אלא ע"י גילוי הטוב שבתוך האדם.

אהבה – כח האחדות

דיברנו עד עתה על הדימוי העצמי השלילי של האדם עם עצמו על עצמו, וכן כל שאר חלקי ההרגשות השליליות שקיימות באדם כלפי עצמו.

ישנה נקודה נוספת בנפש האדם הנקראת "אהבה", ובספה"ק מבואר, שהאהבה היא עצם הקיום של האדם!

כלומר, במבט שטחי אפשר היה לסבור שיש עולם ויש בו חִיות, וחלק מן החִיות היא כח האהבה. כל אדם ברגע שהוא מרגיש שאוהבים אותו – יש לו חִיות מזה.

אבל חכמינו ז"ל מלמדים אותנו ש"עולם חסד יבנה", וחסד כידוע נובע מנקודת נתינה שהיא נקודת האהבה, וא"כ עצם מציאות העולם היא האהבה. כל המציאות של הבריאה היא מציאות של הרכבה, מציאות של חיבור. אפילו אדם בתוך עצמו מורכב מידיים, רגליים, איברים פנימיים, איברים חיצוניים. אילו לא היה כח האהבה בתוך האדם עצמו – הוא היה נראה כמו רח"ל אחרי תאונה... הידיים כאן והרגליים שם...

במבט השטחי אדם אינו מבין מה  קשור חיבורם של ידיו ורגליו לאהבה? הרי  כשאדם רח"ל שובר את הרגל, מחברים את העצמות עם ברגים. וכי לברגים יש אהבה? איזו אהבה?

אבל צריך לדעת שאהבה בגימטרי' אחד. אהבה הוא כח האחדות. הכח הפנימי הוא הכח הנקרא אחד, והלבוש שלו נקרא אהבה. איך מאחדים בעולם? מכח האהבה.

לכן, כאשר האדם נמצא בעולם והוא לא מרגיש שאוהבים אותו – חסר לו את עצם החיות שלו! אילו יצוייר שהאדם היה מגיע למצב נפשי שהיה בטוח במאת האחוזים שאין אף אחד בעולם שאוהב אותו כלל – במקום הוא היה מת! אלא שאין כזה בן אדם. כל אדם מרגיש באיזה שביב של נקודה שיש מישהו שאוהב אותו. ואם הוא מסכן גדול, גם אז יש לו איזו נקודה בנפש שמרוב שהוא מסכן אנשים מרחמים עליו, דואגים לו ואוהבים אותו. אבל אילו יצוייר שאדם היה חי אפילו שניה אחת בהרגשה שאף אחד בעולם לא אוהב אותו – מיד היה מת, כי עצם החיות של האדם היא האהבה.

מכאן נובעת העובדה, שכאשר האדם אינו מקבל את האהבה, אם זה מבן או בת זוג, או מחברים קרובים – הוא פגוע מאוד, כי חסר לו בעצם החיות.

חיים בעולם שחסרה בו האהבה

מעתה, ננסה להבין איך האדם מתמודד במצב שהוא לא מקבל אהבה. כשהוא מקבל – לכאורה הכל בסדר, אבל כאשר האדם מרגיש שחסרה לו אהבה - או שלפי תפיסתו הוא כמעט לא מקבל כלל, או שהוא מקבל בכמות שאינה מספקת, מה עליו לעשות במצב כזה.

אי אפשר להציע לאדם את מה שהצענו לעיל, שיחיה בעולם של הלבד, כי משם האהבה לא תגיע! כלפי הרגשות השליליים עם הזולת אפשר להציע לאדם: תתנתק, תזהה את עצמך כמציאות של לבד, לפחות כזיהוי זמני, ואז התנתקת – הן ממה שכועסים עליך והן ממה שאתה כועס על אחרים, הן ממה שמקנאים בך והן ממה שאתה מקנא באחרים, כי התנתקת מהם. אבל כאשר חסרה לאדם אהבה, אם יתנתק ויחיה לבד – הרי שרק החריף את החסר.

ובאמת, חיים אנו בעולם שאין בו הרבה אהבה. האהבה הקיימת היום בעולם, ברובה המוחלט היא כמו אותו אדם האומר שהוא אוהב דגים, וכידוע אם הוא אוהב דגים, למה הוא אוכל אותם, שיתן להם לחיות?... בהכרח שאוהב הוא את עצמו ולא את הדגים... אלו דברים ידועים, ברורים ופשוטים.

כאשר האדם מתחתן, אם באמת מטרתו היתה כדי להיטיב ולהעניק לבת זוגתו - היה מחפש אשה חיגרת, צולעת ועיוורת, ואיתה היה מתחתן על מנת להיטיב לה. למה הוא מתחתן עם זו שמוצאת חן בעיניו? כי הוא רוצה לקבל. הוא מוכן גם לתת על מנת לקבל, נאמן ל"שיטה" הגורסת: תתן הרבה – תקבל הרבה... נמצא, שבעצם אף אחד מבני הזוג לא נותן, זוהי מעין חנות מכולת מוצלחת, כל אחד חי בבית הזה לעצמו, וזהו מתכון בטוח לכשלון.

אין כמעט אהבה אמיתית בעולם. האהבה האמיתית שייכת רק באנשים שהפשיטו את כח הרע, את כח הגוף מהם, והם חיים עם נשמה קדושה, אשר אין בה צרות עין, אין בה קנאה, והיא מוכנה באמת להיטיב לזולתה.

אבל כיון שבעולמנו אין כמעט מי שחי עם הזיהוי הנשמתי בגילוי, לכן גם אין כמעט מי שיודע להעניק לזולת אהבה אמיתית.

החוסר הזה מורגש בנפשות יום יום. כאשר האדם מרגיש שאוהבים אותו באמת – הוא שמח, והעצבות הקיימת בעולם היא מחמת שכמעט אין מי שמרגיש שאוהבים אותו. לתקופות קצרות יש לבני אדם דמיונות שאוהבים אותם, אבל כידוע הדמיונות מתפוגגים די מהר אצל רובם.

מהי, אם כן, העצה להתמודד בעולם שכה חסרה בו האהבה?

אהבה אמיתית – רק מכח הנשמה

הפתרון טמון בנקודה העמוקה של נשמת האדם. הנשמה נקראת "בת השמים", היא מן העליונים, לא מן הארץ. הגוף מן החומר, יסוד העפר מן הארץ, אבל הנשמה מן העליונים, נקראת בת השמים.

בארץ אנחנו נמצאים בעולם שגילויו של הבורא מועט. בעולמות העליונים הגילוי של הבורא יתברך הוא יותר ברור, יותר מוחשי.

אם אדם מסתפק באהבה חלקית, וגם היא מדומיינת - הרי שימשיך בדרכו. אבל אם הוא מחפש לחיות בעולם של אהבה שלימה, הן מצד האיכות שבה והן מצד כמות הזמן – הוא לא יוכל לקבל זאת מבני אדם. אין מציאות שאדם יהיה קשור לזולתו בקשר בלתי יימחה. סוף כל סוף כולנו נבראים שיש ביניהם ניתוק. אפילו זוג אוהבים, בדרך כלל אינם מתים בבת אחת... בסוף נפרדים. ואפילו אם כאן בעולם יחיו ביחד עד יום המוות, מי אמר ששם יהיו יחד. וגם כאן בעולם, האם חיו כל הזמן ביחד? אין כזה דבר!

נמצא, שאם אדם רוצה שתהיה לו אהבה פנימית, הוא חייב לקבל זאת לא מהלבוש הנקרא גוף, אלא מהאני העצמי שלו. האני העצמי כמו שכבר הוזכר פעמים רבות, זו הנשמה. אם הוא מחפש זיהוי של אהבה בגוף, שזו הטעות הנוראית ובפרט בדורנו – הוא לא ימצא זאת, כי הגוף רובו רע, רע מלשון רעוע, מלשון פירוד. אין חיבור אמיתי בגוף, לא קיים כזה דבר, זהו חיבור רגעי דמיוני ותו לא. חיבור אמיתי שייך רק בנשמתו של האדם. הנשמה שבו היא עצם האני והיא נקיה, טהורה, היא יכולה לתת אהבה אמיתית, נקיה מכל פניה אישית, וגם לקבל אהבה אמיתית.

כל זמן שאדם חי עם זיהוי של גוף, עם זיהוי של חומר – חסר לו בעולם ההרגשות חוסר ממשי, חסרה לו ההרגשה הפנימית הנקראת אהבה. אם הוא יתנתק מאחרים בכדי שלא לפגוע בעצמו מההרגשות השליליים, בכך הוא רק חסך מעצמו צרות, אבל עדיין אין לו חיים, הוא צריך מקור של חיות.

מקור החיות של האדם, שזו נקודת האהבה, מתחיל רק מנקודת נשמתו. זהו חיבור רוחני. חיבור רוחני שייך בשני אופנים: או שאדם נפגש עם עוד אדם המזהה את עצמו כנשמה שמולבש עליה גוף, והוא מתאחד איתו בעומק נשמתו, ואז זוהי האהבה שאינה תלויה בדבר, היא אינה תלויה בגופניות, בחומר, אהבה פנימית. או לחילופין יותר עמוק, הוא מאחד את עצמו עם מי שאמר והיה העולם, ושם זו "אהבת עולם אהבתיך", אהבה שאין לה הפסק.

מי שחי עם מציאות ה' בלבבו, והוא מרגיש את האהבה כלפי בורא עולם – הרי ש"כמים הפנים אל הפנים" וכביכול כן לב הבורא עולם אליו, הוא לרגע לא נמצא לבד, הוא תמיד נאהב ונחשק.

כל זמן שאין לאדם אהבה, הרי שעולם ההרגשות שלו ריק, חלל. משל למה הדבר דומה, בית שלא גרים בו שנה ושנתיים, מה קורה? לאט לאט מתחילים כל מיני אורחים לא קרואים לבקר שם.

 אם הלב של האדם אינו מלא באהבה אמיתית, מי יכול לבקר שם? רק הרגשות שליליות. אי אפשר רק לעבוד לסלק את ההרגשות השליליות בלי לתת חילופין לזה את בסיס ההרגשות החיוביות שהוא עולם האהבה.

כל העצות שהזכרנו בתחילה כיצד לסלק את הרוע שבהרגשה השלילית, תועלתן היא דווקא כאשר האדם בונה מכנגד עולם של הרגשות חיוביות, עולם של אהבה. משא"כ כאשר האדם רק מנסה לסלק את השלילה ולא מגלה בעצמו אהבה חיובית – הרי זה כאדם המנסה לגרש את החושך עם מקלות בלי להביא אור.

נבין אם כן, שבכדי שנתקן את חלק עולם ההרגשות שבו אנו עסוקים עכשיו לסלק ממנו את הרוע, לגלות בו את הטוב – חייבים אנחנו לזהות את עצמנו כנשמה אלוקית, ומכוחה לסלק את חלקי הרוע שבהרגשות ולגלות את ההרגשה החיובית שהיא עולם האהבה האמיתי.