- להאזנה דע את עצמך 003 ביטול הרגשות שליליות
דע את עצמך 003 ביטול הרגשות שליליות
- 23599 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
תמצית הפרקים הקודמים: המציאות האמיתית של האדם - נשמה שמולבש עליה גוף. כדי לעקור את הזיהוי הרגיל שאדם מזהה את עצמו כגוף שבתוכו נשמה, עליו לעבור תהליך של שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה והמתקה.
הדרך הרצויה בעבודה - שילוב של ההכנעה עם ההבדלה. ע"י הדעת, שהיא כח ההבדלה להבדיל בין טוב לרע וגם בין טוב לטוב, יגיע להכנעה.
באדם ישנם שלושה חלקים: מחשבות, הרגשות ומעשים, ועבודת ההבדלה צריכה להיעשות בג' חלקים אלו.
החלק המעשי מתחלק לשניים: א. מעשים שאין להם שייכות כלל לאדם, והאדם משייך אותם אליו. ב. מעשים שאדם אכן עושה, ואעפי"כ עליו לדעת את הגבול הדק, אלו תולדות באמת שייכים אליו, ואלו תולדות אף שנעשים מחמתו, אינם שייכים באמת לפעולתו.
ונקודה יותר פנימית: אפילו מעשה שאדם עשה בפועל, אם המעשה הוא טוב - עליו לזהות אותו עם עצמיותו, ואם הוא שלילי - עליו לזהות שנעשה עם הכח החיצוני שבו, כוחות הגוף, ולא עם הכח הפנימי שבו - הנשמה.
כח הלבד – להתנתק מרגשות שליליים
באדם קיים עולם של רגשות. ישנם אנשים שהם יותר רגשיים, וישנם פחות רגשיים.
ננסה לנתח ולחלק את עולם ההרגשות של האדם, ואז לנסות ולהראות איך פועלים איתו, איך מתמודדים איתו; איך משייכים את הרגשות החיוביים לעצם האני, להבין שהם חלק ממהות הנשמה, ואיך מפרידים את הרגשות השליליים מעצם האני, ומזהים אותם כחיצוניים לו, מכוחות הגוף.
בכללות, כוחות הרגש של האדם מתחלקים לשניים: ישנו רגש שאדם מרגיש ביחס לזולתו, ביחס לאחרים, וישנו רגש שהאדם מרגיש ביחס לעצמו. ביחס לזולתו קיים רגש של אהבה והערכה, לעומת רגש של שנאה, קנאה וכדו', כפי שכל אדם מכיר.
פעמים רבות, הרגשות השליליים שקיימים באדם כלפי זולתו, עלולים להרוס את כל מהלך החיים שלו, אם יתמקד בהם.
לדוגמא, לאדם יש איזה סכסוך עם פלוני. כל מטרתו בחייו היא להזיק לשני עד שיתמוטט. הוא לא סולח על מה שעבר, והוא ישקיע כספים, זמן וכוחות, העיקר שהצד השני יצא מופסד ו'ישלם' על מה שעשה. הוא יפסיד ימי עבודה, ישכור עורכי דינים בעשרות אלפי שקלים, העיקר שהצד השני יסבול. כח השנאה מוטבע בו כל כך חזק, עד שאינו מסוגל להשתחרר ממנו. כל מחשבתו נתונה רק לכך כל היום.
הדוגמאות רבות ומוכרות. ננסה לעמוד מעט על סוד הרגש שקיים באדם כלפי זולתו.
כאשר ברא הקב"ה את האדם, בתחילת בריאתו בראו יחידי. לאחר מכן עשה לו "עזר כנגדו" וכמו כן נולדו הילדים - קין והבל, אבל המבנה הראשוני של הבריאה לא היה מבנה של שניים, אלא מבנה של אדם יחיד.
בנקודה זו טמון עומק רב, ולענייננו, בנפש האדם קיימים שני כוחות: יש כח בנפש שחי בעולם שיש בו עוד אנשים, וכח זה התגלה לאחר שחוה נוצרה ולאחר שנולדו קין והבל והתפשטה הבריאה יותר, אבל ישנו כח קודם, שהוא עמוק יותר בנפש האדם, והוא הכח הפנימי שאדם חי עם עצמו, לבד, בעולם שאין בו אנשים. כח זה התגלה בתחילת בריאתו של האדם כשנברא לבד, יחידי, לא היה בן אדם נוסף שיכל לאהוב אותו או לשנוא אותו.
היכן עלינו להשתמש בכח זה שקיים בכל אחד מאיתנו?
כאשר האדם חי עם הסובב, והוא מפתח רגשות שליליים כלפיו מכל סיבה שהיא – כאן עליו לגלות את הכח הפנימי בנפש שאדם חי בתוך עצמו ומתנתק ממה שקורה. אפילו אם העומד כנגדו היצר לו והרע לו, וזו איננה שנאת חינם לדעתו אלא שנאת חובה, כי סבור הוא שחובה עליו לשנוא אותו על כל מה שעשה לו - אעפי"כ עליו לגלות בתוך עצמו עולם של לבד.
עולם זה קיים בנו משעת היצירה. הוא לא הסתלק לאחר שחוה נבראה, אלא נגנז עמוק בתוך לבו של האדם, ועל האדם לדעת להשתמש בו בזמנים הראויים ובמקומות הנכונים.
ח"ו אם אדם משתמש בתכונה זו במקום הלא נכון ובזמן הלא מתאים, הרי שהוא חי בתוך סביבה ודואג רק לעצמו. זוהי תכונה שלילית, הוא נקרא 'אגואיסט' החי רק לעצמו.
אבל הקב"ה נטע בנו את הכח של הלבד, ונתן לנו אותו לבחירה: האם להשתמש בו במקום הנכון, בזמן הנכון, על מנת להתנתק ממי שצריך להתנתק בנפש, או ח"ו להשתמש בו במקום שבו ראוי להתייחס לאחרים, ובמקום זה אדם חושב רק על עצמו, חי בתוך עצמו.
הכח של הלבד מצד עצמו הוא כח חיובי. אין לך כח בעומק שהוא שלילי, השאלה היא רק היכן משתמשים בו. אם משתמשים איתו במקום הנכון - הרי שהוא בונה, ואם משתמשים איתו במקום הלא נכון - הוא מחריב.
הכח של הלבד שקיים באדם, חלק מן הזמנים והאופנים שצריך להשתמש איתו, הוא כאשר האדם מתחבר עם רגשות שליליים כלפי זולת. כאן עליו לגלות בעצמו את הלבד שבו ולנתק את הקשר הרגשי.
שלא נסבור שהתכלית באמת לנתק את הקשר הרגשי. כפי שהזכרנו בתחילה, ישנם שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה. ההכנעה וההבדלה עניינם פירוד, ההמתקה עניינה אחדות. הפירוד הוא רק שביל ודרך להגיע אל האחדות הסופית. תמיד התכלית היא לאחד ולא להפריד, אבל האמצעי הוא גם פירוד, וא"כ מה שהזכרנו שעבודת האדם להשתמש עם כח הניתוק שבנפש שבו, זו איננה תכלית. התכלית היא כמובן להגיע לאהבת הזולת, אבל אי אפשר להפוך שנאה לאהבה באופן ישיר, אלא על ידי תהליך ביניים הנקרא "הבדלה". מהשנאה האדם יוצא לעולם של לבד, וכאשר הוא מתנקה מהשנאה, ביכולתו לאחר מכן לפתח עולם של אהבה אפילו כלפי מי שהרע לו.
ביררנו, אם כן, שהעבודה להתנתק מרגשות שליליים כלפי הזולת, היא בעצם העבודה לחיות לבד.
מזה ומזה אל תנח ידך
עתה ננסה לבאר את צורת העבודה, תוכנה, וכיצד יש לבצעה בפועל.
כפי שהזכרנו, קיים באדם כח של חיבור, שמכוחו הוא מחפש לעצמו חברה, הוא חברותי. כמו כן קיים כח באדם שנקרא לבד. כשמביטים בכללות על העולם, רוב האנשים מחפשים חיבור. ישנם יחידים, מיעוט קטן, שאוהבים את הבדידות, מסתובבים במקומות רחוקים, חיים את חייהם בבדידות, אבל הרוב המכריע הם אנשי חברה.
כמובן, שעל זה נאמר "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז, יח). האדם צריך שיהיה בו שני הכוחות: גם כח הבדידות וגם כח החברה. באופן טבעי, רוב האנשים נמצאים כמעט כל היום בתוך החברה, בפרט בשנים האחרונות שהתרבו אמצעי התקשורת [הפלאפונים למיניהם וכו'], ואדם צמוד אליהם כמעט עשרים וארבע שעות ביממה [יש כאלו שאפילו כשהולכים לישון משאירים את הפלאפון דלוק, מי יודע מי ירצה אותו... פשוט מחוברים עשרים וארבע שעות נטו!].
אבל, על אף שהכח החיבור שבאדם הוא חיובי, הוא חיובי בגבול הנכון שבו, והוא שלילי בגבול הלא נכון שבו. הגבול הנכון בונה את האדם, הגבול הלא נכון הורס את האדם, מחריב אותו.
עבודת האדם צריכה להיות, שנקודת החברה תהיה חלק מחייו, אבל לא כל החיים. אדם צריך להתחיל להתרגל [ומי שהתחיל צריך להמשיך להתרגל], שישנו עולם הנקרא לבד.
ננסה להסביר אותו, מהשלב התחתון וקצת יותר פנימה.
להתמקד במה שעוסקים
ניקח דוגמא פשוטה מחיי היומיום.
אדם יושב ובודק את חשבונות הבנק שלו, דף אחרי דף, בריכוז ובתשומת לב. לידו מוצב מכשיר טלפון, וגם מכשיר הפלאפון שלו זמין. אם באמצע בדיקת החשבונות יצלצל הטלפון והוא יענה – כל החשבון ייאבד לו, ויצטרך להתחיל הכל מההתחלה.
בכדי שאדם יתרגל לחיות מעט בעולם של לבד, עליו להחליט: כעת אני עוסק בבדיקת החשבונות – לא אפסיק בשום אופן עד שאסיים! אם מישהו יתקשר עכשיו, שיחכה שתי דקות [ואם הוא בעל חסד - שיחזיר לו שיחה]. עליו להתרגל לכך שכשהוא עושה משהו עם עצמו, דקה, שתיים, שלוש דקות - הוא לא חייב להיות זמין בכל רגע. סוכ"ס לא מדובר בשיחה דחופה, ובהיענות לה הוא מאבד את החשבון שבאמצעו הוא אוחז.
נכון, יכול הוא לומר: "לא נורא, מה זה משנה, אתחיל את החשבון פעם נוספת". אך לא זו הגישה הנכונה, שכן בצורה כזו הוא לא מתרגל אפילו רגע לשבת ולחשוב עם עצמו את הנקודות המעשיות שעליו לעשות.
נדגיש: איננו מדברים עדיין על רוחניות, אנו מדברים על עולם המעשה הגשמי המוחלט. להתרגל שכשעסוקים בדבר שההפסקה בו מהווה הפרעה, לומר: רגע, כעת אינני זמין, ומי שצריך אותי שימתין מעט.
מה העומק שבהרגל?
הוא לא רק ירוויח את שתי הדקות של עריכת החשבון, אלא הוא יתחיל להתרגל שכשהוא עושה דבר שנצרכת לו חשיבה – כעת אין כלום מלבד הדבר! בלשון פשוטה נקרא דבר זה: מיקוד, להתמקד במה שעוסקים.
ישנו אדם המחזיק שני פלאפונים ועונה לשניהם בו זמנית. ולא עוד, אלא שבאותו זמן ממש הוא מביט במסך שמולו. והרי אפילו מלאך לא יכול לעשות שתי שליחויות! כנראה שהוא התעלה למעלה מכך...
חיים אנו כיום בעולם שהכל בו רועש וגועש. פעם בן אדם היה גר בכפר שַׁלֵו, בבוקר היה יוצא אל השדה רכוב על חמורו, שוהה שם עד הערב וכמעט לא פוגש נפש חיה. היום חיינו מתנהלים בצורה הפוכה לגמרי. הזמינות לכל דבר ממש נוראית. פעם, לפני שלושים שנה, אם לאדם היה 'אוברדראפט' בבנק, הבנק לא יכל להתקשר להודיע לו על כך. בהרבה מן הבתים לא היו טלפונים, וכדי לקבל קו נדרש לעתים להמתין כמה שנים! זו היסטוריה לא רחוקה. כך לפחות הרויח אותו אדם שבוע של שקט עד שהגיע המכתב מהבנק על ה'אוברדראפט'...
היום, מיד האדם זמין, מזעיקים אותו בכל שעה, ומרוב לחץ הוא כבר לא ישן בלילה...
צריך להבין שאיבדנו את החיים הנקראים לבד. איננו מדברים כאן על רוחניות, על אנשים המרימים פלאפונים בתוך כדי התפילה ולוחשים לתוך הפומית "נו, נו"... מדברים אנו עדיין להיות אדם חומרי אך מיושב, אדם המנווט את חייו בצורה מסודרת. אם הוא עסוק עכשיו במשהו - זה מה שהוא עושה, ולא מעניין אותו כלום!
הרמת טלפון – איבוד כח הלבד!
דוגמא נוספת: שעת לילה מוקדמת. עקרת הבית עסוקה כרגע בהשכבת הילדים. והנה, תוך כדי שהיא מספרת סיפור וכדו' מצלצל טלפון, והיא ניגשת מיד להרים.
האם באמת היא סבורה שהטלפון חשוב יותר מילדיה? אם ישאלו אותה היא ודאי תאמר שלא! ולא מדובר במיקרה חריג שידוע לה על שיחה דחופה וחשובה שאמורה להגיע, אלא זה איזשהו הרגל.
עליה להתרגל: עכשיו היא עסוקה בהשכבת הילדים. זו מטרה מספיק חשובה שאין סיבה להפריע אותה באמצע. ואם יש לה יצר הרע כל כך חזק להרים טלפונים - שתוציא את שקע הטלפון מהתקע ולא תשמע שמצלצלים.
זהו דבר מצוי ביותר בחיינו: אדם מרים טלפון שמצלצל, אף שאם נשאל אותו, יודה שהמעשה בו הוא עסוק כעת חשוב יותר מהטלפון. ואעפ"כ הוא לא מצליח להתנתק מהרגל מוזר זה!
מה הוא מאבד כאן? הוא מאבד את הכח הפנימי ביותר שקיים אצלו בנפש: כח הלבד! ואפילו אם הוא לא לבד גמור, כגון שמשכיבים את הילדים, אבל אל לו להרחיב את המעגל עוד יותר. אדרבה, עליו לצמצם ככל האפשר את הקשר עם הסובב, שיהיה לו זמן ביום שיתרגל שכעת הוא נמצא לבד.
לנצל את זמני השקט
ננסה לפתח את הדברים מעט יותר.
אדם חוזר הביתה בסוף היום. במיקרה הגיע בשעה שאין אף אחד בבית. האשה הלכה עם הילדים לאיזשהו מקום, הבית שקט לחלוטין. יש לו עכשיו מירווח של רבע שעה עד חצי שעה להיות לבד עם עצמו. מה הוא עושה בזמן זה?
מיד הוא פותח את העיתון לראות מה חדש היום. ואם לא חדשות, הוא ניגש לטלפון ומתחיל לסגור את כל מה שצריך.
הוא אפילו רגע אחד לא נותן לעצמו לשבת בשקט עם עצמו. הרי חוזר הוא כעת מעבודה צפופה של שבע או שמונה שעות, גם בדרך חזור מהעבודה הוא ישב במכונית וכל הזמן דיבר בדיבורית. והנה נכנס הוא הביתה וסוף סוף יש לו רגע שקט - והוא לא רוצה שקט! יש לו זמנים פנויים, זמנים רגועים בתוך עצמו - והוא לא מנצל אותם.
מדוע?
פשוט ביותר: משום שאינו מבין לשם מה עליו לנצלם! מה הבעיה במה שאני עושה? הכל בסדר. וכי מרע אני למישהו בזה שאקרא עיתון? האם אזיק למישהו אם ארים טלפון? אדרבה, התקשרתי לדרוש בשלום ידידי האהוב שמאוד שמח בכך. למה לא?...
הזמנים שיש לנו אפשרות להיות בהם לבד, אצל רוב האנשים הם אינם מרובים, הם מועטים. הקב"ה מעניק לנו לפעמים בתוך מהלך החיים זמני שקט שבאפשרותנו לנצלם לנוח מעט, לחיות קצת בשקט.
איננו מדברים עדיין על מחשבות עמוקות, על מהלך בניה מחשבתי. אנחנו מדברים על דבר פשוט ביותר: לתת למוח קצת להירגע, לצאת משטף החיים. ו'לצאת' אין הכוונה לחפש תחליף אחר, פחות רועש או יותר רועש, רק לשבת בשקט ולהירגע כמה דקות. להתרגל שיש עולם שאין בו כלום: לא חדשות, לא טרדות ולא עיסוקים. הוא יושב בשקט, נח.
בהתחלה זה נראה לאדם מאוד מוזר. לא חבל על הזמן? מי שקצת יותר רוחני יאמר: "ותלמוד תורה כנגד כולם", עדיף לשבת וללמוד בחמש דקות הללו, חבל עליהם.
זה נכון ולא נכון. אדם שאין לו ישוב הדעת, גם לימודו אינו נעשה כמו שצריך. עבודתו הרוחנית איננה כמו שצריך, השלום בית שלו לא כמו שצריך והתורה והתפילה שלו גם הם לא נעשים בצורה הטובה ביותר.
בכדי שאדם יחיה בצורה הנכונה, עליו להתרגל לקבל ישוב הדעת, וישוב הדעת נקנה לאדם במה שהוא מתרגל להשקיט את כל מהלך החיים שלו לכמה דקות.
אין צורך לנסוע לשבוע ולבודד את עצמו באיזה מקום מרוחק. כלל וכלל לא! מדברים אנו על הזמנים המועטים שבין כה וכה קיימים בסדר יומו של האדם. בזמנים אלו עליו להרגיע מעט את עצמו, הן בכך שיתמקד במה שהוא עושה ולא יתעסק במשהו נוסף, והן בכך שישב לגמרי בלי לעשות דבר, כמה דקות של שקט.
מי שלא ניסה זאת, לא מבין מה חווים שם, מה מרגישים שם, מה אפשר לעשות שם. אבל מי שניסה זאת, יודע שלפתע גילה: אני אדם חדש! זו איננה גוזמא בעלמא, אלא באמת האדם מגלה שכביכול הוא אדם חדש!
מדוע?
כי כפי שביארנו, האני של האדם מורכב משני חלקים: החלק שהאדם פונה לזולתו, והחלק של האדם עם עצמו. אם אדם רגיל תמיד לחיות רק עם החלק שפונה לזולתו – הוא בעצם מכיר רק חצי מעצמו [ובעומק - פחות מחצי], חסר לו את החצי הנקרא: אני כשלעצמי!
יש עולם שהוא עצם האני של האדם עם עצמו. זהו עולם שלא רבים מכירים אותו. לא ח"ו מתוך כוונה לא להכיר אותו, אלא מתוך טירדת החיים, מתוך שחיקת החיים, או מחוסר ידע שהוא אפילו קיים.
המטרה שהאדם צריך להעמיד לעצמו היא, לגלות את עצם האני, והעצם שבאני מתגלה אצל האדם כאשר הוא יושב בשעת שקט, לבד, בודד עם עצמו. אנחנו חוזרים ואומרים: אנחנו עדיין לא נותנים שום כיוון חשיבה, אלא רק להשקיט, לחיות רגוע.
ישנם כאלו ששמיעת ניגון מרגיע תסייע להם. כמובן, לא ניגון קצבי מהשנים האחרונות... אלא משהו שקט. יש ניגונים שבכוחם להשקיט את האדם, לגרום לו לחיות בעולם של שקט פנימי.
השקט הפנימי הוא האוצר הגדול ביותר שקיים בתוך האדם. ישנו אוצר פנימי יותר, שהוא הגילוי של בורא העולם בתוך האדם, אבל זאת בתנאי שיש לו שקט פנימי, "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'", כי אם ב"קול דממה דקה" (מ"א יט, יא-יב).
כדי שיהיה לאדם גילוי של האני שלו, הוא מוכרח להגיע לעולם שנקרא: "קול דממה דקה", עולם של לבד, עולם של שקט, עולם של מיקוד.
נדגיש שוב: איננו מדברים עדיין על העולם הבא. כדי שאדם יחיה טוב כאן בעולם הזה, עליו שיחיה נינוח, רגוע, מחושב, שקול ומדוד.
תורה ניתנה בשעת השקט
העולם של הלבד הוא העולם שבו חיו אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בו חי משה רבינו ע"ה, וכמו כן דוד המלך ע"ה.
ישנו ספר הנקרא "המספיק לעובדי ה'" שחיברו רבי אברהם, בנו של הרמב"ם. בפרק האחרון בספר הוא מדבר על העולם של בדידות הנפש. כמו שהזכרנו בהתחלה, אנחנו מדברים רק מהמקורות שכתובים בתורתנו הקדושה, ולא זולת זה.
הוא מבאר שהאבות הקדושים היו רועי צאן, הלכו אחר הצאן למדבר, מפני שחיפשו עולם של שקט. הגעיה של הפרות טובה יותר מדיבורי בני האדם. ישנה מליצה שאם אדם רוצה שקט, שילך לבית קברות, שם אף אחד לא עושה רעש...
אדם צריך ללכת בדרך שדרכו בה אבותינו, "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים" (שה"ש א, ח). לנו, עם ישראל, יש יחוס, ואנו ממשיכים את דרך האבות. לא מחדשים אלא הולכים בעקבות אבותינו, ואבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, חיפשו את עולם השקט.
משה רבינו, כשהגיע ליתרו, ביקש ממנו עבודה שיהיה בה שקט, הוא ביקש להיות רועה צאן, ודרך שם הוא הגיע לגילוי בסנה הבוער באש, ולאחר מכן לגילוי של מעמד הר סיני, בו ניתנה תורה.
"כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלקיך" (שמות רבה כט, ט). בשעת מתן תורה העולם היה שקט, ומשה רבינו ניגש אל האלקים לקבל את התורה. ואיך הגיע משה רבינו למדרגה זו, לעמוד מול הבורא ולקבל את התורה? כי הוא בחר בעבודה זו של כניסה לעולם של בדידות, עולם של שקט, עולם של רוגע, עולם של ישוב הדעת.
זו לא דרך חדשה שהתגלתה בהודו ח"ו... זוהי דרכה של תורתנו הקדושה, זו דרך אבותינו שכתבו אותה חז"ל וביארוה רבותינו הראשונים. אבל זו לא בדידות לשם בדידות, זו בדידות לשם התנתקות מהרוע שבעולם והתקשרות לא-ל חי, כפי שנבאר עוד בהמשך.
הבדידות עבור הנשמה היא כמו מים ולחם עבור הגוף, לא פחות מזה! ואם אדם לא מרגיש זאת, זהו אות וסימן שהנשמה כל כך קבורה בתוכו, שהוא כבר לא מרגיש מה נצרך לו. כמו אדם שרח"ל חולה במחלת התנוונות, שעלול לאבד את הרגש של הטעם ואת הרצון לאכול. אין הכוונה שהוא לא צריך לאכול. אם לא יאכל הוא ימות. אבל הוא מאבד את הרגש והרצון לאכול. זוהי התנוונות.
כשאדם לא מרגיש את הצורך שלו לחיות בתוך עולם של לבד, זהו סימן שנשמתו קבורה עמוק עמוק בתוככי החומר ואין לו אוזן קשבת להקשיב לצרכים של עצמו. הצורך בבדידות הוא צורך של עצם החיים. אין זה דבר המתלווה לאדם, אלא בנין של נפש האדם.
'חדר' בנפש שבו רק הוא נמצא
ביארנו, אם כן, שקיימים באדם שני כוחות: כח החיבור, כח החברותי שבו, וכח הבדידות שבו. עתה נתחיל לבאר כיצד מנקים את הרגשות השליליים.
אדם נמצא במשרד, מדבר בטלפון, פורץ ויכוח, צעקות. החדרים ממול והחדרים ליד - כולם שומעים את הצעקות. מסיים את השיחה בעצבים, תוך טריקה עצבנית של שפופרת הטלפון. הוא כבר לא מסוגל לעבוד עד סוף היום, אין עם מי לדבר, כולו כעוס. בלילה הוא בקושי מסוגל להירדם. כל הזמן ראשו טרוד במחשבות מה לעשות ואיך לעשות וכו', דברים מוכרים שכל אחד מכיר ויודע.
איך יכול אדם כזה להשקיט את עצמו? הרי הוא מנסה להשקיט את המחשבות, וכל הזמן המחשבה גוררת אותו בדיוק לאותו מקום. הוא חושב על הדברים עוד ועוד, והאש אוכלת אותו מבפנים!
אדם שמתחיל להרגיל את עצמו לחיות חיים של לבד, מגלה מקום בנפש שאפשר להיכנס אליו. כמו אדם שנמצא בחדר, ובאפשרותו לעבור מחדר אחד לחדר שני - כך ישנם כביכול 'חדרים' בתוך לבו של האדם. "ובדעת חדרים יימלאו", לשון הכתוב (משלי כד, ד). יש חדרים, חדרי הלב. יש חדר בלב שפונה לזולתו, ויש חדר בלב שהאדם עם עצמו.
החדרים הללו קיימים בנפש האדם פנימה, ואם אדם מרגיל את עצמו, לא בזמנים שהוא כועס, לא בזמנים שהוא מקנא, אלא בימים הרגילים, בשעות הרגילות, לחיות בעולם של שקט, בעולם שבתוך עצמו - הוא מתחיל לגלות 'אני' חדש, 'אני' שהוא לא התרגל אליו, לא הכיר אותו עד היום. כשה'אני' הזה גלוי אצלו בנפש [ובעז"ה עוד נבאר בהרחבה איך] – יש לו מקום להיכן לברוח, יש לו חדר בנפש ששם אין אף אחד חוץ ממנו, ואם אין שם אף אחד - אין על מי לכעוס, אין במי לקנא, אין מי שיכעיס אותו.
אם האדם מכיר כזה מקום בנפש - יש לו להיכן לברוח, אבל אם הוא לא מכיר כזה מקום בנפש - להיכן ילך, אנה מפניך אברח ואנה מפניך אסתר? הכעס רודף אותו, אוכל אותו מבפנים, הוא לא מסוגל להשתחרר ממנו.
זיהוי המחשבות והבדלתן
ננסה לאט לאט לבאר איך אדם מגלה את העולם של הלבד בתוך נפשו.
הזכרנו שאדם צריך למצוא לעצמו את הזמנים, אפילו אם הם מועטים, שבהם הוא רק עם עצמו.
מה הוא עושה אז?
יתכן שאדם נמצא עם עצמו, וכל ניו-יורק אצלו בתוך הראש... הוא נמצא לבד בבית, לא מתקשר לאף אחד, לא קורא עיתון, ואפילו את הפלאפון הוא ניתק, אבל הוא חושב וחושב, לא רק מה קורה אצלו ברחוב, לא רק מה שקורה אצלו בעיר, ולא רק מה קורה בארץ. מחשבתו מעופפת בכל העולם כולו.
אדם כזה, אפילו שהוא נמצא כביכול לבד, אבל באמת הוא לא לבד, כי במציאות כל העולם כולו בתוכו, בתוך הראש שלו. מצבו יותר גרוע מזה המדבר בפלאפון, שכן הפלאפון נמצא רק ליד האוזן, והמחשבות בתוך המוח...
בכדי שאדם יוכל להגיע לעולם שיש בו שקט, עליו להתרגל להשקיט את מחשבותיו. כמובן, איננו מדברים על השקטה בזמן רועש, בזמן שהוא טרוד במיוחד, כועס במיוחד וכדומה, אלא על השקטה בזמן רגיל, יום רגיל, טרדות רגילות, חיים רגילים.
אדם צריך להתרגל שהוא לוקח לעצמו שתי דקות ליום, אבל בשתי דקות הללו הוא לא קורא כלום, לא מדבר עם אף אחד, רק עם עצמו. בשתי הדקות הללו הוא נותן בהתחלה דרור למחשבתו. המחשבה מיד מוליכה אותו לאן שהיא מוליכה. כל אחד מכיר את החיים של עצמו; חושב על אשתו, על הילדים, על העבודה, כל אחד לפי עניינו.
המחשבה הראשונה שנופלת לו במוחו, היא לדוגמא: עבודתו. הוא עומד ומתבונן: על מה אני חושב עכשיו? על העבודה. העבודה זה אני? לא! אם כן, אינני נמצא לבד. הגוף שלי נמצא בבית, אבל מחשבתי נמצאת הרחק מכאן, במקום רועש מאוד.
הוא ראשית כל מזהה היכן המחשבה שלו נמצאת, והאם היא שקטה או רועשת, האם היא נמצאת עם האני שלו, או שהיא נמצאת במקום רחוק מאוד מהאני.
נתבונן ונבחין: איננו מדברים עדיין על מחשבות חיוביות, אלא על נסיון להשקיט את המחשבה בהדרגה, באיטיות. ההדרגה והאיטיות, כמו שהזכרנו, באים באופן של ההכנעה וההבדלה. ההבדלה היא כח הדעת שמבדיל ומגדיר כל דבר היכן מקומו.
כאשר האדם מזהה את המחשבה מהי, במה היא עוסקת, היכן היא קשורה אליו, כמה היא קרובה אליו וכמה היא רחוקה – או אז הוא מזהה את עצמו האם הוא נמצא עכשיו לבד או לא. הוא נמצא בחדר נעול עם רב בריח, אבל הוא פרוץ לכל הרוחות. הוא מתרגל ראשית כל לזהות את מחשבותיו, על מה הוא חושב, האם המחשבה היא בגדרי הלבד או שהיא לגמרי רחוקה מכך.
כשהוא מזהה שהמחשבה רחוקה מאוד, כיון שהוא אינו להוט מאוד לחשוב על הדבר, לכן הדגשנו בתחילה, שעבודה זו נעשית בזמנים רגועים ולא בזמני לחץ שלכן הוא חושב בדבר, אלא סתם מחשבותיו משוטטות כדרכו בכל עיסוקיו וענייניו, אז באופן קל יחסית ביכולתו להסיח את הדעת מהמחשבה ולומר לעצמו: 'אין צורך לחשוב בזה, זה לא עוזר, החלטתי ששתי דקות אלו יהיו אך ורק לעצמי'.
אם נשאר לו מעט זמן, הוא שוב נותן דרור למחשבתו, ובודק להיכן היא הלכה עכשיו. אם מגלה ששוב היא פנתה לחשבון הבנק, יחשוב לעצמו: היכן אני נמצא - בבית או בבנק? אני נמצא לבד או עם שנים-עשר פקידים ועוד ארבעים איש בתור? מחשבתי רחוקה מאוד מלהיות לבד, אני רחוק מאוד מהיכן שעלי להיות.
זוהי הבדלה, הכרה עצמית מכח הדעת: האם המחשבות הללו קשורות אלי או רחוקות ממני? הן חלק מהאני או שהן לבוש בלבד, כמו הגוף שאיננו האני, רק לבוש.
הפרדה בעולם המחשבה, ההרגשה והמעשה
כאמור לעיל, באדם ישנם שלושה חלקים: מחשבה, הרגשות ומעשים. אי אפשר להפריד אותם אחד מהשני לגמרי, כי גם כאשר האדם עושה מעשה, הוא מחובר עם מחשבותיו ועם הרגשותיו.
נסינו להתמקד כרגע יותר בתהליך של הפרדת ההרגשות, אבל כמובן שהפרדת ההרגשות נבנית על גבי הפרדת החשיבה. אי אפשר להתנתק מהרגשות מתוך ההרגשות עצמן לולי השתמשות של כח ההבדלה שהוא כח הדעת, שהוא כח החשיבה.
לכן, הן בעבודת הפרדת המעשים השליליים מזיהוי של האני, והן בעבודת הפרדת הרגשות השליליים – תמיד על האדם להשתמש עם כח הדעת.
בעז"ה בפעם הבאה נרחיב את הדברים, נשלים וננתח את עולם המעשה, את עולם ההרגשות ואת עולם המחשבות של האדם, איך יתרגל האדם להפריד ולא לזהות את החלק השלילי שבו עם עצמו.
זוהי עבודה שצריכה להיעשות בהדרגה ובאיטיות, והשי"ת ינחה כל אחד בדרך הנכונה.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס