ראש חודש מהות 002 אייר הרהור

כח ההרהור בחודש אדר

סיימנו חג הפסח בעזהי"ת, ונמצאים בחודש אייר. רבותינו אמרו י"ב חודשים במקביל לי"ב כוחות, חושים, של הנפש. כל חודש וחודש יש כח נפש מקביל באדם. יש מחלוקת בדברי רבותינו בסדר הכוחות, אבל חלק מרבותינו, והוא השיטה עיקרית, הוא, שחודש ניסן כנגד כח השיחה, וחודש אייר כנגד כח ההרהור.

מהו כל ההרהור בנפש האדם? בכל כח יש "זה לעומת זה". יש הרהורי קדושה, כמו המהרהר בדברי תורה. ויש הרהורים רעים, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהם מינות והרהורי עבירה. "אין אדם ניצול מהרהורי עבירה בכל יום".

לפני שנבין מהו הרהור טוב ומהו הרהור רע, יש להבין, מהו כח ההרהור בכלל.

הרהור – לדבר עם עצמו במחשבתו

הגר"א מונה חמש מדרגות בנפש, מעילא לתתא: רצון, מחשבה, הרהור, קול, ודיבור. והגר"א מבאר כל אחד מהן. הרצון נמצא בעצם הנפש. "אם יש את נפשכם", הנפש הוא הרצון, מסירות נפש הוא מסירות הרצון של האדם. כח המחשבה נמצא במוח. כח ההרהור נמצא בלב. מהו הרהור? אמר הגר"א, שהרהור הוא דיבור במחשבה. מהו הרהור ומהו דיבור? הרהור, הוא מה שמדבר במחשבתו, בלבו. "ויאמר המן בלבו", זהו דיבור בלבו. "דיבור" אמנם הוא דיבור פה. במשנה במס' ברכות (כ.) בעל קרי מהרהר בלבו ואז יצא ידי חובת קר"ש. כלומר, הוא אומר הקריאת שמע בלב שלו! הגדרה של הרהור א"כ, דיבור עם עצמו.

אצל חנה נאמרה "רק שפתיה נעות", היא דיברה עם לבה, דיברה עם עצמה. ולכן עלי חשבה אותה לשיכורה, שדרך השיכורים לדבר עם עצמם, הוא רק שרק שפותיה נעות, שהיא מדברת עם עצמו, זה היה נראה לו כמילתא דתימא.

אמנם, בעצם, כל אדם מדבר עם עצמו. יש מצוה של "ודברת בם", לדבר בדברי תורה ולא בדברים בטלים. בגמ' מבואר דין, ת"ח אסור להלוך במקום מטונף, מחמת שהת"ח תמיד מהרהר בדברי תורה. האם בזה הוא מקיים מצות ודברת בם? זהו מח' באחרונים. בפשטות, הרהור בדברי תורה הוא כמו דיבור, אלא שיש דיבור פה ויש דיבור בלב. אבל כל הרהור הוא דיבור בעצמו, לדבר עם עצמו.

לשם מה יש כזה כח לדבר עם עצמו? בשלמא שיש כח המחשבה וכח הדיבור בפה, שיש רצון לדבר עם זולתו, אי אפשר לאדם להיות אילם. אבל לשם מה יש הרהור, שהוא כח ממוצע בין המחשבה להפה? מה מטרתו? ועוד קשה, עלי חשב חנה לשיכורה על שהיא מדברת עם עצמה, וא"כ, מה התועלת להכח הזה לדבר עם עצמו?

הזיהוי של כח הזה לדבר עם עצמו, זו עבודה ראשונה - לזהות שיש כזה כח. ואז יהיה קל להבין מהו התועלת בכח זו. נתבונן א"כ באושר כח הזה – "הרהור".

הרהור – הכח לאדם להנהיג את עצמו

מה התכלית של דיבור? כאשר שני בנ"א רוצים להתחבר, הם מדברים זה עם זה. אבל חז"ל אומרים "דבא אחד לדור", מנהיג אחד לדור. הנהגה של אדם, עצמו ואחרים, הוא ע"י דיבור. מנהיגים צאן ע"י דיבור. וכמו שמנהג אחרים, כתב הכוזרי שהמלך הוא מלך על איברים שלו. יש ב' מלכים באדם, המוח והלב. הלב ממליך כל האיברים. מי שאינו צדיק, ה"חלל השמאלי שבלב" מנהיג שלו. בצדיקים נאמר ש"לבם ברשותם", וברשעים, להיפוך – "לבם שופטן." כח הדיבור נמצא בפה ובלב. מהו דיבור בלב? זה הכח להנהיג כל האברים כולן, כמו מלך שמנהיג כל המדינה. הרהור נמצא בלב, ואמר הגר"א שזה דיבור, וא"כ דיבור עם עצמו הוא הכח באדם להנהיג את עצמו. כאשר אחד רוצה להנהיג את עצמו,

כאשר אדם רוצה להנהיג את עצמו, הוא צריך לדבר עם עצמו. כתיב "האמנתי כי אדבר", אם אני רוצה לקנות אמונה ע"י דיבורי אמונה, שיכול להנהיג עצמו אם הוא מדבר עם עצמו. ובלא זה, אינו יכול להנהיג עצמו.

ע"י כח ההרהור דקדושה האדם יכול להעתיק ידיעת המוח שלו ללבו

כתיב, "וידעת היום" – יש ידיעה – אבל בלב יש רצונות, והלב אינו רוצה להשתעבד למה שהוא יודע. כל א' יודע זאת היטב בנפשו. הוא יודע מהו האמת, אבל הוא רוצה להיפוך. הוא יודע שצריך ללמוד התורה אבל רוצה לדבר דברים בטלים. הוא יודע שצריך לפרוש מעוה"ז, אבל הוא מתאוה לעוה"ז. בין ידיעה לרצון יש מרחק שמים וארץ, הדעת במוח אינו משעבד הלב. הדעת יודעת דבר אחת והלב רוצה הפכו. אצל כל אדם כן הוא, והשאלה הוא מה המרחק, וזה משתנה אצל כל אדם. אבל אצל כל אדם, ידיעות המוח הם למעלה מהשגת הלב.

איך האדם מעתיק ידיעות המוח שלו ללבו? איזה שפה מדבר אל הלב? זה "הרהור" – הדיבור של הלב.

מודעות לכח ההרהור דקדושה

מצות תלמוד תורה, ודברת בם, זו מצוה שהלב יהרהר בדברי תורה, לא רק שפיו מדבר, אלא שהלב יהרהר דיבור. אם א' חושב בדברי תורה רק במוח, אין זה מצות תלמוד תורה. "ודברת" צריך דיבור, אבל איזה דיבור? או דיבור פה או דיבור לב. אבל אם מחשבה של דברי תורה של המוח אינו נמצא בדרגת הלב, אין זה מצות ת"ת. חכם הוא "חכם לב" – שהחכמה נמצא אצמו בבחינת הרהור, דיבור שבלב. חכמה שבמוח הוא "חכמתו מרובה ממעשיו". חכם לב הוא חכם. שלמה נקרא חכם, והוא אמר "ליבי ראה הרבה חכמה", ואין זה מחשבה אלא הרהור, דיבור של הלב. ת"ח נקרא יושב ומהרהר בה תמיד. דרך ת"ח הוא להרהר תמיד. מי שנמצא בדרגת מוח, אינו מהרהר תמיד בתורה. מי שנמצא בדרגת לב, הוא במדרגת ודברת בם, ויכול להרהר בד"ת.

 עומק הקושי של בנ"א הוא שהם רגילים לחיות או באופן של המעשה או באופן של המחשבה, וכשבאים לדבר, הדיבור בדרך כלל הוא או בבין אדם לחבירו או בבין אדם למקום, תפילה, אבל בין אדם לעצמו – שמה האדם מוצא יש רק מעשה או מחשבה, אבל אין דיבור עם עצמו בדרך כלל. אמנם, מבנה הנפש הוא מחשבה, ומעשה, וביניהן – הדיבור. וזהו כח הדיבור לדבר עם עצמו!

המחשבה הוא למעלה מהאדם, הוא בראש. המעשה הוא למטה מהאדם. הרהור, דיבור, זהו דרגת הבריאה. הקב"ה ברא האדם ע"י דיבור, ע"י העשרה מאמרות, ומאמר הראשון היה "בראשית", ותרגום מתרגם אותו ל"בראשית חכמתא", חכמה הוא למעשה. לאחר מכן "ויעש ה'", מעשה. א"כ תחילת הבריאה היה במחשבה (עלו במחשבה לברוא), חכמתו ית', ואח"כ מעשה בריאת האדם. אבל בין חכמתו ית' למעשיו של ה' ית' יש שלב הדיבור, העשרה מאמרות. "ויאמר אלוקים ויהי אור". יש דיבור עם ה', ויש כביבכול הדיבור שהקב"ה מדבר עם עצמו כביכול.

כל דיבור לזולתו מתחילה הוא דיבור עם עצמו, וזהו דברי הגר"א. זה קאי כל הדיבורים, בין לזולתו בין למקום בין לעצמו. אלא שהאדם לא רגיל לחוש זאת, אינו מרגיש שזה קורה, כיון שעשה כ"כ מהר. האדם צריך להיות מודע לכל חמש התהיליכים של דיבור שאמר הגר"א (רצון, מחשבה, הרהור, קול, דיבור).

אם אדם לא מודע להשלב האמצעית, שהוא הרהור – דיבור עם עצמו – אז לא שייך "דברים היוצאין מן הלב נכנסים אל הלב". מה הכוונה בדברי היוצאים מן הלב, הלא הדברים בודאי יוצאין מן הלב ולא מן הידים, א"כ מהו החידוש שיש דברים היוצאים מן הלב? הכוונה הוא "חשוב הדיבור קודם שתוצאינו מפיך", כמ"ש באגרת הרמב"ן, ואין זה רק לחשוב, אלא הוא צריך לחשוב על עצם הדיבור, לא סתם לחשוב מה אתה רוצה לומר, אלא לחשוב על מה שהוא אמר, קודם שמוציא הדברים מפיו.

מי שהוא מדלג על שלב ההרהור, הוא מאבד בזה את אחד מהשלבים של בנין הנפש. יש "מדלג על ההרים" בקלקול, כשהאדם מדלג לא רק על א' מהשלבים אלא הוא מדלג בה"א הידיעה, על שלב שרשי, שהוא כח ההרהור.

אין זה חכמה בעלמא. זהו כל סוד עבודה הפנימית בנפש! זהו דברי הגר"א. וזהו העומק שהאדם נקרא "מדבר".

אמנם בגמ' סוכה מבואר שיש גם שיחת עופות ובעלי חיים. וא"כ, למה האדם נקרא מדבר, אם גם העופות ובעלי חיים מדברים? יש לזה כמה ביאורים, אבל לענינינו, דיבור אינו רק מה שמוציא מפיו, אלא שיש הרהור בלב קודם שמדבר. משא"כ בבעלי חיים ועופות, אין שם לב, יש שם רק דיבור. דיבור הפה אינו נקרא "מדבר". מדבר הוא הפנים של הדיבור – מה שמדבר בלב. החיצוניות של הדיבור הוא מה שמוציא מפיו. לכן אדם נקרא מדבר. רק באדם, יש פנימיות הדיבור – יש דיבור בלבו, עם עצמו. אדם נקרא "מבעה", תפילה. תפילה אינו רק כוונת הלב ורצון הלב, אף שזה גם אמת, אלא תפילה הוא דיבור בלב, מוציא ההרהור שבלב.

כח ההרהור – כח הציור מוחשי שבלב

נתבונן. מהו עומק הכח להרהר קודם שידבר? בגמ' ברכות מבואר, שהאדם חולם בלילה מה שמהרהר בלבו ביום. בגמ' עבודה זרה מבואר "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". בלב, יש כח הציור. אדם חושב בחלום מהו התמונה שמצייר בלבו, לא רק חושב ציורים של דמיונות (ומי שהוא שנוטה מאד לכח הדמיון, הוא גם חולם ביום), בלילה יש ציור דמיוני, וזהו תהליך חלום, ציור בלי מחשבה. חלום בלילה אינו מחשבה מופשטת אלא ציור מוחשי. אדם חולם בלילה מה שמהרהר בלבו כל היום, וחז"ל מזהירים אותו של יסתכל בצורה בלתי ראויה. הלב מלא ציורים, המוח מלא מחשבות, וזהו הבדל עצום. ציור הוא תמונה במוח, לא רק מחשבה. יש חושב ויש ציור. או חושב על תפוח, או מצייר התפוח. הנדבות למשכן היה מכל "חכם לב", מכל אחד שיכול לצייר דברים.

כאשר אחד מהרהר רק במחשבתו בדברי תורה - ולא בלבו - אז הלב נשאר בציורי עוה"ז! דברים אלו עומקים וחודרים מאד, למי שמבין אותם. יכול להיות שאדם לומד תורה ומתפלל בכל יום, אבל הכל רק במוח, והלב שלו מלא בציורי הבל גמורים! ורח"ל, יש גם בלב ציורי עבירה ממש! המחשבה שלו נמצא בדברי תורה, אבל הלב שלו מלא בציורים של הבל.

אם אחד רוצה לטהר לבו באמת, הוא צריך לצייר ציורי קדושה. איך? יש מי מוח שחושב, ולב שמצייר. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – הלב חומד מה שהעין רואה, הלב חומד רק דרך הציור, לא דרך המחשבה של המוח. הלב מצייר רק מהעין רואה. הלב מקל רק ציורים, לא מחשבות פשוטות. א"כ, אם אחד מרגיל עצמו לחשוב בדברי תורה אבל הלב שלו אין בו ציורי קדושה, יש מרחק עצום בין מוחו ללבו. מוחו חושב על תורה אבל לבו מצייר ציורי הבל ואפי' ציורי עבירות רח"ל. מה הפתרון?

אופן אחד שהובא ברבותינו הוא לצייר דברי קדושה – או ע"י הסתכלות על תמונות של צדיקים, או לצייר הבהמ"ק, או לצייר שירת המלאכים.

אבל יש מהלך יותר ברור ופשוט, כיצד לטהר הלב. כל האותיות של האלף בית הם ציורים. "אותיות מחכימות" – יש בהאותיות ציור של קודשה. בכל אות מהאלף בית, יש השכלה של קדושה ויש ציור של קדושה שבו. האות הוא הציור שבו, והחכמה שבו הוא ההשכלה של קדושה שבו. כאשר האדם לא רואה האותיות והוא רק משכיל הקדושה, חסר לו את הציור של קדושה. אם אחד מדלג על שלב ההרהור, ויש לו רק מחשבה ורצון וקול ודיבור, אז מה יש לו? יש לו מחשבה בקדושה, דיבור של דיבורי קדושה, אבל לבבו רחוק ממנו. הלב נמצא במקום רחוק! "יצר לב האדם רע מנעוריו", יש רצון מחשבה קול ודיבור, המוח הוגה בדברי תורה, הפה מדבר בתורה ותפילה, אבל הלב מצייר חמדות לעוה"ז...

אבל אם אחד בונה את נפשו כפי חמשת התהיליכים שאמר הגר"א, אז הוא מזהה ההרהור תחילה, הוא מהרהר הדיבור בלבו – ואיך? על ידי שהוא מצייר האותיות בלבו, ואז לבו נטהר.

סוד עסק תורה – טהרת הלב ע"י כח ציור האותיות התורה

זהו בעצם סוד עסק התורה הק'.

כל עבודתנו הוא, "וטהר לבנו לעבדך באמת" – ואיך מטהר הלב באמת? יש מצות ת"ת שהיא כנגד כולן, ו"רחמנא ליבא בעי" וא"כ איך מצות לימוד התורה הוא כנגד הכל אם רחמנא "לבא" בעי, הלא הם שני מערכות לגמרי? פוק חזי שאחד יכול לעסוק בתורה לזמן הרבה, אבל לבבו לא יטהר. מצות ודברת בם, ו"רחמנא ליבא בעי", אינם שני דברים נפרדים. אם אחד לומד תורה באופן הנכון, תחילה רצון ואח"כ מחשבה ואח"כ הרהור ואח"כ קול ודיבור, אז הדברי תורה שהוא מדבר יהיה "חיים הם למוצאיהם בפה" וכמו שאומרים חז"ל. לא לדלג על שלב ההרהור – ואז כל דיבורו בתורה עובר דרך ציור הלב. ואז ציור דרע הוחלש אצלו, ולאט לאט הוא כובש את לבו. ואז, "אותיות מחכימות". א"כ יש להעמיד את כוח הציור קדושה מול ציור דרע.

אם אחד לא מרגיל עצמו להרהר בדברי תורה, אם לא מהרהר בתורה באופן של דיבור בלב, אם לא מעמיד כח הציור דקדושה בתורה ויש לו רק מחשבה מופשטת בתורה – אז אין לו מחשבה ציורית של דברי תורה. ומה יהיה התולדה מזה? המוח שלו עוסק בתורה, אבל לא הלב.

אם אחד מתפלל באופן כזה, רק פיו מתפלל, וכל מחשבתו הוא על הדיבורים שהוא מתפלל, אבל הלב שלו עדיין יכול להביא אותו למקומות אחרים לגמרי באותו זמן. הנפש החיים כתב שתפילה הוא לכוון פירוש המילות, אבל מה הכוונה בזה? לא כפשוטו שהאדם סתם צריך לחשוב על מה שהוא מתפלל. זה לא תפילה, אלא זה "עיונה של תפילה". כוונה בתפילה היינו לצייר המילים בלבבו, ואח"כ מוציא אותם מפיו. זהו "עבודה שבלב" של תפילה.

אז הלב יהיה ספוג בכ"ב אותיותיה של התורה, כ"ב אותיות שנבראו שמים וארץ, ואז הלב שלו נעשה ל"לב חכם בימינו", שהלב שלו יהיה מלא בציורי קדושה. לעומתו, "לב כסיל לשמאלו", משום שלבו מלא בציורי הבל.

אי אפשר לחיות בלי ציור של הלב! (בנשים יש להן לב חזק יותר ולכן יש להן נטייה לדמיון וציור, הלב שולט בהן ביותר, ויותר קל להן להבין איך לצייר בלבבם.) בחירת האדם הוא, אם הציור שלב יהיה לצייר ציורי קדושה, או ח"ו הציורים של היצה"ר, שהוא יצר לב אדם רע מנעוריו, שהוא לב כסיל לשמאלו.

תיקון תאווה דקלקול בחודש אייר, ע"י כח הציור דקדושה

חודש ניסן הוא חודש השיחה דקדושה, "והגדת לבנך". חודש אייר הוא כח ההרהור דקדושה. ואמר הגר"א שבחודש אייר שיש בו כח ההרהור, "נתאוו תאוה" ומכאן היה פירצה, קלקול.

כל זמן שהאדם רק מדבר, הוא יכול להרהר בדברי תורה, ופוק חזי שאחד נכנס לבית הכנסת והוא יכול לצמצם את פיו ולומר רק מה שהוא חושב. אבל כמה קשה לצמצם ציורי לבבו, שיעמדו דקשה אחת, בענין על מה שהוא עסק! אפי' לדקה אחת קשה להפסיק ציור הלב.

כח השיחה (הכח של חודש ניסן) נמצא גם בבעלי חיים, ולהם אין בחירה, אבל לאדם יש שני לבבות, צד ימין וצד שמאל, ויש לנו בחירה איך להפוך ציורי הלב (שהוא רע מנעוריו) לציורי קדושה, ליצר טוב. היצר טוב ויצר הרע שניהם נקראים יצר, מלשון ציור. היצר טוב מצייר ציורי קדושה, יצה"ר מצייר דמיונות דהאי עלמא, ציורים רעים, לב שאינו מתוקן, "רשעים ברשות לבם", הם נמצאים בציורי הרע.

אייר, הרהור, הוא ההיפוך לכח התאווה. בתאווה, העין רואה והלב חומש. העבודה בחודש אייר הוא הרהור – לקבל ציור של קדושה.

פנימיות היהדות – כח הלב לצייר ציורי קדושה

זה שורש הפנימיות של תכלית הבריאה! "רחמנא ליבא בעי". "וטהר לבו לעבדך באמת". יהדות הקדושה אינו רק מעשה, ואינו רק "שיעורי תורה" – שגם זה דבר נפלא – אלא עיקרה הוא ציורי לב דקדושה.

יתן ה' להטות לבבנו לציור האמיתי, ל"אין צור כאלוקינו", שחז"ל אומרים עליו "אין צייר כאלוקינו" – ואז מגיעים להכרת אמת, הכרת ה' בפנימיות לבבנו. אמן ואמן.