- להאזנה חובת הלבבות 001 הקדמה תורה שקדמה לעולם
חובת הלבבות 001 הקדמה תורה שקדמה לעולם
- 5704 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
אָמַר הַמְחַבֵּר: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לוֹ יֵאוֹת עִנְיַן הָאֶחָד הָאֲמִתִּי, הַקַּדְמוֹן בִּמְצִיאוּתוֹ, הַמַּתְמִיד טוֹבָתוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא כָּל הַנִּמְצָאוֹת לְאוֹת עַל אַחְדוּתוֹ, וְיָצַר יְצִירוֹת לְעֵד עַל גְבוּרָתוֹ, וְהֵחֵל חֲדָשׁוֹת לְהָעִיד עַל חָכְמָתוֹ וְגֹדֶל טוּבוֹ,
אז החוה"ל מגדיר מה סיבת הבריאה, "אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו", "אות"- גילוי. "ויצר יצירות לעד על גבורתו, והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו". לכאורה יש כאן ראשית ארבעה הגדרות שהחוה"ל מעמיד: א. "כל הנמצאות לאות על אחדותו"- אות על האחדות. ב. "ויצר יצירות לעד על גבורתו". ג. "והחל חדשות להעיד על חכמתו". ד. "וגודל טובו". כלומר בהעמדה של עצם שורש מציאות הבריאה, מה שמתגלה במציאות הבריאה הוא ה"אות על אחדותו", כלומר כל הבריאה כולה, בכללות הרי יש לנו הגדרה של שלוש אותות: א. אות ברית קודש. ב. אות של שבת. ג. ואות התפילין. כאן מגדיר החוה"ל "אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו", כלומר שכל מציאות הנבראים כולם נבראו "לאות על אחדותו", ודאי שבפועל יש ג' אותות, אבל תכלית כל הבריאה זה "לאות על אחדותו".
"ויצר יצירות לעד על גבורתו, והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו"- כלומר שהסיבה שהקב"ה ברא נמצאים זה לגילוי האחדות, יצר יצירה זה גילוי הגבורה, והוא "החל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו", יש כאן שלושה מדרגות במעשה של הקב"ה, מדרגה ראשונה זה "ברא כל הנמצאות", מדרגה שניה זה "יצר יצירות", ומדרגה שלישית זה "החל חדשות". יש כאן שלושה פעולות של הקב"ה וכל אחד מגלה דבר אחר.
מה זה בריאה ומה זה יצירה? דברי הרמב"ן כידוע, בריאה- יש מאין, יצירה- יש מיש. אז כשהחוה"ל מגדיר "אשר ברא כל הנמצאות", למה הקב"ה ברא? כלומר יש מאין? זה "לאות על אחדותו". כל יצירה יש מיש אז מדבר אחד אני יכול ליצור כמה דברים, אז לא מתגלה האחדות, אבל בריאה שהקב"ה ברא את הכל מאין אז הכל נברא מכח אחד שזה הוא ית'. יצירה יש כבר דבר ומהדבר שיש אני יוצר צורה חדשה יש מיש, אז מאותו דבר אני יכול ליצור עוד צורה ועוד צורה ועוד צורה, אז זה לא מגלה אחדות, לגלות אחדות כלומר שכח אחד ממנו נברא הכל. "ויצר יצירות לעד על גבורתו"- אדם צר צורה ומהצורה האחת שהוא צר כמה צורות יכולים לצאת? אבל הקב"ה יצר אדם אחד, ומהצורה הזו יש מצווה של "פרו ורב", ומכן ואילך נוצרו המון בריות לאין תכלית ואין פרצופיהן שווים, נמצא שמצורה אחת נעשו המון בריות, זה העדות על גבורתו, ריבוי הצורות זה מידת גבורתו. "והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו"- הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אז בכל יום כאשר הקב"ה מחדש את הבריאה כולה, "כולם בחכמה עשית", דברי חז"ל כידוע שהקב"ה מחדש חידושי תורה, ומכח החידושי תורה שאנחנו מחדשים כאן בעולם לפי"ז מתחדש הבריאה בכל יום, כל יום שהוא מחדש את הבריאה אין בריאה דומה לחברתה מה שהיה אתמול לפי החידושים שחידשו, זה עדות על חכמתו ית' שבכל יום יכול לחדש דבר חדש. "וגודל טובו"- שהוא ממשיך לקיים בכל יום את הבריאה כולה, הרי הברואים כשהם נבראו בראשית מאמרו של הקב"ה אז מתגלה "להטיב לבריותיו", אבל בכל יום ויום הקב"ה מחדש את הבריאה לפי מעשה הנבראים, ואם הנבראים חטאו אפ"ה הקב"ה מחדש את הבריאה למחרת, זה נקרא גודל טובו, יש את גודל טובו שהקב"ה חידש את הבריאה בראשית היצירה אבל החידוש היותר גדול הוא שלאחר שיש חטאים בביראה אפ"ה הקב"ה ממשיך לחדש. כמו שמאריך הרמ"ק בתומר דבורה שעל אף שהנבראים חוטאים לו הוא זן ומכלכל ומפרנס אפי' את המלאך שנברא מכח מה שהאדם חוטא.
כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קמה, ד): דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ,
פשוטו של דבר, בכל דור ודור משבחים את הקב"ה על מעשיו ועל גבורותיו. אבל בעומק "דור לדור ישבח מעשיך" בכל דור ודור משבחים את הקב"ה על המעשים שלו כי המעשים שיש בכל דור הם לא המעשים שבדור קודם לכן, זה לא שגם הדור הזה וגם הדור הקודם וגם הדור שלפני הקודם משבחים את אותו מעשים, אלא בכל דור ודור יש מעשים חדשים וא"כ "דור לדור ישבח מעשיך" זה על החדשות שיש בכל דור ודור. "וגבורותיך יגידו" הם משבחים את גבורותיו של הקב"ה שיצר יצירות שזה עד על גבורתו, ובכל דור ודור יש צורות חדשים, על זה חל השבח.
וּכְתִיב (תְּהִלִּים קמה, י־יב): יוֹדוּךָ יְיָ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה, כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ, לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ.
עד עכשיו הסביר חוה"ל בכללות שהקב"ה ברא בריאה לאות על אחדותו ולעד על גבורתו, ומחדש את הבריהא מכח חכמתו וטובו. אבל עדיין לא התבאר לנו מכל המהלך הזה, יש כאן פרטים וכמובן שזה לא שלימות הפרטים אלא יש כאן פרטים רבים, כל פרטים רבים חיייב להיות שיש להם שורש גילוי וממנו מגיע ריבוי של פרטים. כשהוזכר כאן כל דברי חוה"ל "אחדותו" "גבורתו" "חכמתו" ו"טובו", איפה שורש הדברים ואיפה הענפים? עכשיו מסביר החוה"ל את שורש הסוגייא.
וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבַּטּוֹבוֹת, אֲשֶׁר הֵיטִיב בָּהֶם הַבּוֹרֵא לַעֲבָדָיו הַמְדַבְּרִים, אַחֲרֵי הַמְצִיאוֹ אוֹתָם עַל תְּכוּנוֹת הַכָּרָתָם בָּהֶן גְּמוּרָה וַהֲבָנָתָם שְׁלֵמָה, הִיא הַחָכְמָה,
אז כשנתבאר לעיל "להעיד על חכמתו וגודל טובו", אם בראשית הדברים כשלמדנו הבננו שזה שני דברים, כבר היה מדויק לעיל "והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו" אז מבואר שהוא כלל את זה ב"החל חדשות" שני פרטים. כשהוא העמיד את "אחדותו" הוא העמיד את זה בלשון "ברא" דבר לעצמו, "עד על גבורתו" בלשון לעצמו "יצר יצירות", כשהוא דיבר ב"חכמתו וגודל טובו" הוא צירף את זה לאחת "והחל חדשות", אז בפשטות הבננו שיש כאן שני סוגיות, יש סוגייא של "החל חדשות להעיד על חכמתו" והסוגייא השניה "גודל טובו", עכשיו מסביר החוה"ל שזה היינו הך. גודל טובו זה חכמתו.
עוד מעט נראה שלא זה שלימות ההטבה. תכלית כל הבריאה להיטיב לבריותיו ושלימות ההטבה זה גודל החכמה.
אֲשֶׁר הִיא חַיֵּי רוּחָם וְנֵר שִׂכְלָם,
כלומר זה נותן לאדם חיות ומאיר לו את הדרך שבה הוא צריך לילך
וְהַמְבִיאָה אוֹתָם אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים,
התורה נקראת תורה מלשון הוראה, כלומר גילוי רצונו של הקב"ה, אז התכלית של החכמה היא לא החכמה אלא להביאו לרצון בוראו.
א"כ ההטבה והחכמה שורשם אחד, שלימות ההטבה היא גילוי החכמה, פנמיות החכמה היא גילוי רצונו, אז שלימות ההטבה היא גילוי רצונו. אבל גם זה לא סוף פסוק-
וְהַמַּצֶּלֶת אוֹתָם מִקִּצְפּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כַּאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי ב, ו): כִּי יְיָ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה,
איך האדם מקבל את הכחמה מהקב"ה? הרי עד עכשיו למדנו "להעיד על חכמתו וגודל טובו" שלמות ההטבה גילוי רצונו ית"ש, אבל איך הקב"ה מטיב עם האדם שהוא נותן לו את החכמה שבה הוא מגלה את רצונו? "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"- כלומר עומק ההטבה שהקב"ה מטיב שהוא נותן את החכמה, כלומ הכח להשיג את החכמה מגיע מגילוי דיבורו של הקב"ה. אז אם עד עכשיו הבננו האדם מקבל טובה שהיא חכמה שהיא גילוי רצונו אבל ממי הוא מקבל? מהקב"ה. ואיך? מדיבורו. יתר על כן-
וְאָמַר אֱלִיהוּא (אִיּוֹב לב, ח): אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם,
מה שהרוח מתחברת לרוח אלוקים מכח זה היא משיגה את החכמה. מה הכוונה "אכן רוח היא באנוש"? מכח שיש באדם רוח אז רוחו של הקב"ה כביכול (כלשון הפסוק בתחילת בראשית "ורוח אלוקים מרחפת") מכח הרוח הקב"ה משיג את החמה זה מה שהקב"ה מדבר "ויהי האדם לנפש חיה" לרוח ממללא, אז כשמפיו דעת ותבונה מכח דיבורו שזה רוח פיו כביכול.
אבל יתר על כן "ונשמת שדי תבינם", מה שהאדם משיג את התורה, עד עכשיו התבאר דרך דיבורו של הקב"ה רוח ממללא, עשרה מאמרות. כאן מכח הנשמה "נשמת שדי" שהיא חלק אלוה ממעל, אז התורה הופכת להיות אות על אחדותו. ודאי שבהגדרה פשוטה האדם משיג שכל הנבראים הם אות על אחדותו אם הוא מתבונן בברואים ורואה גילוי אחדותו של הקב"ה, אבל מאיזה כח באדם הוא יכול להתבונן ולראות את אחדותו? בשכל של גוי?! בשכל של יהודי?! גם לא אלא בנשמת שדי תבינם כביכול הוא וחכמתו חד, אז הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל שמכח כך היא משיגה את החכמה היא משיגה אות על אחדותו.
וְדָנִיֵּאל אָמַר (דָּנִיֵּאל ב, כא): יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה,
כשהקב"ה נותן כחמה לחכמים אז השאלה הידועה מאיפה מתחיל החכמה הראשונה שיש לאדם, לשון הגמ' כידוע בברכות, מידת בדר ודם כלי ריקן מחזיק ומלא לא ומידת הקב"ה כלי מלא מחזיק וריקן לא. בראישת בשביל ישראל שנקראו ראשית בחכמתה, אסתכל באורייתא וברא עלמא וכל אחד מנשמות ישראל יש חלק באורייתא ונברא מכח התוה"ק. מי שתופס את היצירה שלו כחלק מחכמתא של אורייתא הוא נקרא חכם. מתי האדם נברא? כפשוטו ביום שישי דמעשה בראשית, אבל השורש נשמות ישראל נבראו קודם העולם הם היו כלולים בחכמתו ית'. שאני תופס את היצירה שלי מחכמתו ית' ולא רק ממאמר פיו, אם אדם נברא בשישי למעשה בראשית אחור למעשה בראישת מצד כך הוא נברא במאמר העשירי של מעשה בראשית א"כ הוא יקבל את החכמה "מפיו דעת ותבונה" אבל עצם היצירה שלו היא לא מהחכמה אלא כמו כל הנבראים. אבל כשמתייחסים לנשמות ישראל שקדמו לעולם, אז שורש היצירה שלנו כנשמות זה מחכמתו ית' ובגופים זה ממאמר פיו של הקב"ה אז מאמר פיו אמר נעשה אדם עפר מן האדמה מתחיל מכלי ריקן לאחר מכן ויפח באפיו נשמת חיים. אבל אם אני שייך לחלק השנמה שלי שנבעלה במחשבה תחילה להבראות מקור יצירת הנשמה מהחמה.
אדם שרוצה לדעת רצונו ית"ש אז הוא לומד ויודע זה כלי ריקן והוא מחזיק זה כמידת בשר ודם זה לא כמידת הקב"ה. יהיב חכמה חכימין נאמר על מה שהתחיל בהתחלה שברא את כל הנמצאות לאות על אחדותו שהיה אחד לגמרי כשעלו במחשבה להתבראות ישראל היו עם הקב"ה לבד.
לפי"ז נבין את ראשית לשונו "המתמיד בטובותו" זה מה שהוא רוצה להטיב איתנו שזה עניין האחד האמיתי וקדמון במציאותו, קדמון כלומר קודם שנברא העולם כשיראל עלו קודם שנברא העולם.
נחזור א"כ ונסכם את הדברים עד השתא:
להיטיב גודל טובו שזה חכמתו שזה גילוי רצונו ומצד כך הגילוי "כי ה' יתן חכמה מפיו" אבל לא זה שלימות ההטבה. "נשמת שדי תבינם" באופן של יהיב חכמתא לחכימין באופן של כלי מלא מחזיק שזה מי שנברא מכח חכמתו שעלה במחשבה להבראות שזה היה קודם שנברא העולם שהיתה התורה ישראל כשהקב"ה היה אחד. יש לישראל כח להגיע להכרה של אחדות ה' מוחלטת מכח התורה"ק שקדמה לעולם.
וְאָמַר הַכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מח, יז): אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ.
הדרך שהקב"ה מלמד את נשמות ישראל זה דרך איך להחזיר לעצמם את ההכרה שהיתה בשעה שעלו ישראל במחשבה להבראות, כל הדרך שאנחנו הולכים בכל ימות עולם שית אלפי שנין וכל אחד בימי שנותיו היא תשובה, לא תשובה רק מחטאים אלא תשובה מלשון כמו שאומר המהר"ל לשוב למקום שממנו באנו, באנו מהמחשבה של קודם שנברא העולם.
"מדריכך בדרך תלך"- כביכול שהקב"ה מדריך את האדם באיזה דרך לילך הוא מדריך אותו באיזה דרך לילך לקב"ה בעצמו, אז לא כמו אב שמדריך את בנו הקטן שצריך ללכת לאיזה מקום. אלא מלמד אותו לחזור בחזרה לראשית באצילות של הנשמות של קודם שנברא העולם שישראל עלו במחשבה.
א"כ כשאנחנו מעמידים את הדברים עד השתא, תכלית כל הבריאה כוולה היא "אות על אחדותו", האדם יכול לחזור ל"אות על חדותו" כי הקב"ה היטיב לנבראים, וההבטה הזאת היא נתינת החכמה, בשני אופנים באופן של "ה' יתן חכמה מפיו" הוא מגלה את רצונו, אבל יתר על כן הוא נתן חכמה בכח של "נשמת שדי תבינם" "יהיב חכמתא לחכימין", ומכח כך האדם מגלה את הישראל עלו במחשבה להיבראות, ובעומק בכל הוראה של הקב"ה מתגלה הרצון הפניצי שרוצה בכנסת ישראל.
החוה"ל בהמשך דבריו ימשיך ויבאר את חלקי החכמה, אבל היסוד הוא שיש חכמה שבאה להסביר לאדם מה לעשות כאן בעוה"ז בגשמיות, יש חכמה שבאה להסביר לאדם מה לעשות בעוה"ז ברוחניות ויש חכמה שבאה להסביר לאדם איך לחזור לישראל עלו במחשבה תחילה להיבראות- זה עומק חכמת התוה"ק, התורה אלפיים שנה קודם שנברא העולם וישראל היו שם, אז התורה הזו מגלה לאדם איך לחזור למקום של המחשב הראשונה שמשם אצילות נשמות ישראל, זה עומק המציאות של החכמה שהקב"ה מלמד את האדם.
וְהַחָכְמָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן חָכְמַת הַיְצִירוֹת, שֶׁקוֹרִין לָהּ בִּלְשׁוֹן עֲרָב אַלְעִלְם אַלְטִבְּעִי, וְהִיא חָכְמַת טִבְעֵי הַגּוּפוֹת וּמִקְרֵיהֶן.
החכמה הזו מלמדת ענייני גוף.
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הִיא חָכְמַת הַשִּׁמּוּשׁ, שֶׁקּוֹרִין לָהּ בִּלְשׁוֹן עַרְבִי אַלְעִלְם רִיָּאצִ'י, [ויש מי שקראה חכמת המוסר] וְהִיא חָכְמַת הַמִּנְיָן וְהַשִּׁעוּרִים, וְחָכְמַת הַכּוֹכָבִים, וְחָכְמַת הַנִּגוּן הַנִּקְרֵאת מוּזִיקָא.
זה חכמה שעוסקת בחלקי הנפש, זה לא שהיא עוסקת במניין ושיעורים שמחוץ לחלקי הנפש, היא נקראת חכמת המוסר היא עוסקת בכל חלקי החכמה וגם בחלקי החכמה שבנפש האדם שמצרפים את הכל לאחד.
וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי קוֹרִין לָהּ בִּלְשׁוֹן עַרְבִי אַלְעִלְם אֱלָאהִי, וְהִיא חָכְמַת הָאֱלֹהוּת,
כל הבריאה נבראה כמו שהוא אמר בהתחלה "לאות על אחדותו" מכח החכמה, החכמה עצמה מתחלקת לג' חלקים, יש חכמה שמלמדת גופים, יש חכמה שמלמדת את כח הנפש שבבריאה והחלק השלישי שעל זה הוא אמר מקודם שהיא הטובה השלימה שהקב"ה היטיב לנבראים, היא חכמת האלוקות.
וְהוּא דַּעַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְדַעַת תּוֹרָתוֹ וּשְׁאָר הַמֻּשְׂכָּלוֹת, כַּנֶּפֶשׁ וְכַשֵּׂכֶל וְכָאִישִׁים הָרוּחָנִיִּים.
שתכליתם היא הכרת האלוקות, חכמת האלוקות זה חכמה שמגלה את התורה, את המושכלות, את הנפש ושכל, אבל כתפיסה של ידיעת אלוקות בבחינה של "ומבשרי אחזה אלוה", זה לא חכמת הנפש לעצמה אלא זה חכמת האלוקות איחך מכח הגוף והנפש יהיה הכרת האלוקות.
וְכָל חֶלְקֵי הַחָכְמָה לְפִי מַחֲלֹקֶת עִנְיְנֶיהָ הֵמָּה שְׁעָרִים, פְּתָחָם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לַמְדַבְּרִים לְהַשִּׂיג בָּהֶם הַתּוֹרָה וְהָעוֹלָם,
הכוונה להשיג איך התורה מגלה אלוקות כמו שהוא אמר בהתחלה. ואיך העולם מגלה אלוקות. הרי הוא הגדיר את זה "והיא חכמת האלוקות", אין הכוונה להשיג את העולם כפשוטו כי זה החכמות שהוא כתב בהתחלה.
אֶלָּא שֶׁמִּקְצָת הַחָכְמוֹת הַצֹּרֶךְ אֲלֵיהֶם יוֹתֵר לְעִנְיַן הַתּוֹרָה, וּמִקְצָתָם הַצֹּרֶךְ עֲלֵיהֶם יוֹתֵר לְתוֹעֶלֶת הָעוֹלָם.
אין כוונת הדבר לתועלת העולם כפשוטו, זה שייך לחכמת הגופים שהוא הזכיר בהתחלה. יש מה שאני רואה את הקב"ה דרך התורה ויש כדברי הספרי "רצונך להכיר את בוראך?" מחד אומר הספרי עסוק בתורה ומאידך תתבונן בגלגלים, כלומר זה שני דרכים איך להגיע לחכמת אלוקות.
וַאֲשֶׁר הַצֹּרֶךְ אֲלֵיהֶם יוֹתֵר לְעִנְיַן הָעוֹלָם הִיא הַחָכְמָה הַתַּחְתּוֹנָה, אֲשֶׁר הִיא חָכְמַת טִבְעֵי הַגּוּפוֹת וּמִקְרֵיהֶן, וְהַחָכְמָה הַתִּיכוֹנָה שֶׁהִיא חָכְמַת הַשִּׁמּוּשׁ.
כלומר, הצורך להם יותר לעניין העולם מה שצריך לעולם התחתוןן זה החלק התחתון.
וּשְׁתֵּי הַחָכְמוֹת הָאֵלֶּה מוֹרוֹת עַל כָּל סוֹדוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְתוֹעֲלוֹתָיו וַהֲנָאוֹתֵינוּ מִמֶּנּוּ, וּמוֹרוֹת עַל כָּל עִנְיְנֵי הַמְּלָאכוֹת וּמִינֵי הַתַּחְבּוּלוֹת לְצָרְכֵי הַגּוּפוֹת וּלְעִנְיְנֵי קִנְיְנֵי הָעוֹלָם. אַךְ הַחָכְמָה שֶׁהַצֹּרֶךְ אֵלֶיהָ יוֹתֵר אֶל הַתּוֹרָה הִיא הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְהִיא הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית,
ודאי שגם החכמה התחתונה האדם צריך להתשמש בה לצורך גילוי אלוקות, שהוא כותה בהתחלה שצריך לדעת את סודות העוה"ז, כלומר איך שהעולם מגלה אלוקות, יש מה שהתורה להדיא מגלה אלקותו ית' ויש את מה שהחמה מלגה וזה סודות העולם הזה.
וַאֲנַחְנוּ חַיָּבִין לִלְמֹד אוֹתָהּ כְּדֵי לְהָבִין וּלְהַגִּיעַ אֶל תּוֹרָתֵנוּ, אַךְ לִלְמֹד אוֹתָהּ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הֲנָאוֹת הָעוֹלָם אָסוּר לָנוּ.
כל מה שאנחנו צריכים ללמוד את שתי החכמות הראשונות זה בכדי לגלות בהם את החכמה העליונה שהיא חכמת האלוקות, אז כל ידיעת האדם את העולם על כל חלקיו עניינה "מי ברא אלה" לגלות את האלוקות בכל חלקי הבריאה.
וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (נְדָּרִים סב, א): תַּנְיָא, לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ (דְּבָרִים ל, כ), שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֶקְרָא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁיִּקְרָאוּנִי רַבִּי, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בַּיְשִׁיבָה, אֶלָּא לְמַד מֵאַהֲבָה, וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא.
"סוף הכבוד לבוא"- לכאורה כך הוא עוד פעם לומד שלא לשמה שהרי הוא לומד על דעת שיבוא הכבוד, אלא ביאור עומק דברי הברייתא, לא סוף הכבוד שלו לבוא אלא סוף גילוי כבוד ה' אלא למוד מאהבת ה' ע"מ להכיר את הבורא, ואז מתגלה לאדם הכרת הבורא שזה כבודו ית'.
וְאָמְרוּ (שָׁם): עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פָּעֳלָם, וְדַבֵּר בָּהֶם לִשְׁמָם, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בָּהֶם. וְאָמְרוּ (עֲבוֹדָה זָרָה יט, א): אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד (תְּהִלִּים קיב, א) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר "בְּמִצְוֹתָיו" וְלֹא "בִּשְׂכַר מִצְוֹתָיו", כְּדִתְנַן (אָבוֹת פ"א, מ"ג): אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.
כוונת הדבר, שכל מה שתהיו עמלים זה לגלות את המורא שמיים עליכם.
שנעמיד א"כ את הדברים בקצרה עש השתא, תכלית כל הבריאה כולה כדבריו החוה"ל בהתחלה היא "אות על אחדותו", והכלי שהקב"ה נתן לנו לזה היא חכמה שהיא מתחלקת לג' חלקים בכללות, החלק העליון שבחכמה זה חכמת האלוקות, שני החלקים האחרים נצרכים לאדם ע"מ לגלות אלוקות בכל, לא למען הנאת העולם, ועומק החכמה מביאה את האדם למקום ששם היה רק קוב"ה אורייתא וישראל, לאות על אחדותו, לישראל עלו במחשבה תחילה, לתורה שקדמה לעולם ואז האדם מגיע לקדמון האמיתי כי יש לו הכרה מושרשת במציאות הבורא שהוא קדמון קודם שנברא העולם שאז היה את נשמות ישראל שהכירות את בוראם כל תכלית החכמה היא לחזור למחבה הראשונה שמש נבראו כל נשמות ישראל.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס