- להאזנה פרשת השבוע תשסה 047 ראה
פרשת השבוע תשסה 047 ראה
- 5234 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
ביאור אופן ביטול קליפת ע"ז
א.
ראה אנכי נֹתן לפניכם היום, ברכה וקללה. את הברכה, אשר תשמעו אל מצוֹת ה' אלקיכם, אשר אנכי מְצַוֶּה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו אל מצוֹת ה' אלקיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנכי מְצַוֶּה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתֶּם.
אומר רש"י, מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו', הא למדת, שכל העובד עבודת כוכבים, הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו, כל המודה בעבודת כוכבים, ככופר בכל התורה כולה.
ב.
הרי שמתגלה כאן, שכח העבודת כוכבים יש לו את כח הכלליות דזה לעומת זה של כל התורה כולה, כל המודה בעבודת כוכבים, ככופר ב'כל' התורה כולה. הרי שהעבודת כוכבים, היא זה לעומת זה דכל התורה כולה.
כידוע, שבכל דבר ודבר, יש ניצוץ אלקות. אמנם בדברים הללו, ישנן כמה הדרגות כיצד לתפוס את הדבר. ולעניננו- כח הכפירה, שהוא מכלל הנבראים שהקב"ה ברא, יש בו ניצוץ אלקות, ובאלקות לא שייך נפרדות. בנבראים- שייך נפרדות, מה שאין כן באלקות- לא שייך נפרדות.
כל התורה כולה- היא כח של אחדות, התורה היא סוד האחדות, ספר תורה שחסר בו אפילו אות אחת פסול, כי כולו אחדות. וא"כ, כאשר מתגלה כאן כח דזה לעומת זה, שהוא כח הכפירה, כל המודה בעבודת כוכבים ככופר ב'כל' התורה כולה, הרי שבעבודת כוכבים מתגלה כאן כח- של אחדות שמקביל לכל התורה כולה. כפירה, היא- דבר 'אחד', היא כנגד כל התורה כולה. הרי שבכפירה, מצד ניצוץ האלקות שבה, יש בה כח אחדות כנגד כל התורה כולה.
וזה גופא שורש תיקונה, שמכיון שמתנוצץ בה אור דאחדות, באופן העליון, כנגד כל התורה כולה, הרי שהיא קרובה לתיקון. ככל שהדבר רחוק מן האחדות- כך הוא רחוק מן התיקון, וככל שהדבר קרוב לאחדות- הוא קרוב לתיקון. וכאשר נגלה כאן בכח הכפירה, כח האחדות העליון, שהוא מקביל לכח האחדות של כל התורה כולה, הרי שבכח הכפירה נגלה- כח התיקון, מחמת שהוא קרוב לאחדות.
ג.
באמת בעומק הדברים, צריך להבין את המושג שנקרא עבודה זרה. פעמים קוראים לזה עבודת כוכבים, כלשון רש"י כאן, כל המודה ב'עבודת כוכבים', ופעמים שזה נקרא 'עבודה זרה'.
עומק הדברים.
הטעם שהדבר נקרא עבודת 'כוכבים': כוכב- כ"ו כ"ב, הוי"ה בגימ' כ"ו, וכ"ב זה שורש כל האותיות מא' עד ת'. בכל דבר יש אורות ויש כלים. שורש הטעות של הע"ז, זה- שעובדים לכלים, ולא למה שנמצא מלפנים הכלים, כי קב"ה גנוז בכולהו. הן אם עובדים לכ"ב אותיות, והן אם עובדים לשורש השמות שזה שם הוי"ה, בדקות- זה ע"ז, כי לא עובדים לעצמותו יתברך, אלא לשמותיו, אבל באמת, העבודה היא לא לספירות ולא לשמות, אלא רק אליו יתברך. זה התואר 'עבודת כוכבים'- לעבוד לשמות, לעבוד לאותיות.
עבודה 'זרה' ענינה: עבודה שזרה היא לו, כדברי הגמ' בב"ב (קי.). עבודה זרה, זהו שם כללי לכל עבודה שהיא זרה למדרגה של העובד: כל מדרגה עליונה ביחס למדרגה התחתונה, העבודה במדרגה התחתונה היא נקראת עבודה זרה, זוהי עבודה שהיא זרה למי שנמצא במדרגה העליונה, מחמת שכלפי התפיסה העליונה, העבודה התחתונה- היא דבר מרוחק, מוזר. וכן להיפך: כל מדרגה תחתונה ביחס למדרגה העליונה, הרי שהמדרגה העליונה נקראת- עבודה 'זרה', שהיא זרה למי שנמצא במדרגה התחתונה, זו בחינת 'והזר הקרב יומת' (קרח יח,ז), שכלפי הקירבה הוא זר, מחמת שאין לו שייכות לתפיסה העליונה של הקירבה. הרי שהגדר של עבודה זרה- זהו הן מלמעלה והן מלמטה, כלפי מדרגה עליונה יותר, וכלפי מדרגה תחתונה יותר: כל דבר שהוא לא המדרגה של האדם, הרי שהדבר זר לו, זה נקרא עבודה 'זרה'. הרי שנמצא לפנינו שגדר דבר שנקרא ע"ז, זוהי עבודה שהיא 'זרה' לאדם. שורש הע"ז- זה זר לאדם, זה מרוחק ממנו מפני שזה דבר איסור, הוא אסור, הוא מובדל מן האדם. אבל בעומק, בכל דבר ודבר שייך שֵׁם בחינה של ע"ז, ביחס הן למדרגה העליונה ממנו, והן למדרגה התחתונה ממנו.
ד.
צריך להבין, שהע"ז יש לה שני תיקונים:
יש תיקון של ה'זר' שבעבודה 'זרה', וזה זה לעומת זה- שיש עבודה 'זרה' ויש עבודה ד'קדושה', זוהי בחינה אחת. והבחינה השניה, היא לתקן את ה'עבודה', כלומר- שעצם ה'עבודה' היא גופא הזרות: שמצד העולם שלמעלה מן העבודה, הרי שעצם ה'עבודה' היא בבחינה של זר. וא"כ ע"ז יש לה שני פירושים: מצד התפיסה התחתונה- הרי שהע"ז, היא עבודה שהיא 'זרה', כלומר יש עבודה שהיא זרה, ויש עבודה שהיא איננה זרה. מה שאין כן מצד התפיסה העליונה- עבודה זרה כלומר, עצם ה'עבודה' זה גופא הזרות, כי מצד היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, שיש את עולם העבודה ויש את עולם הגמול, הרי שמצד עולם הגמול שאין שמה עבודה, הרי שהעבודה היא בבחינה של זרות, וא"כ התיקון מצד אור של אלף השביעי, מצד האור שלמעלה משית אלפי שנין, הוא לתקן את ה'עבודה', ולא לתקן רק את ה'זרות', אלא שעצם תיקון ה'עבודה' מבטל את ה'זרות'.
נמצא א"כ, שבזה לעומת זה- צריך להגביר את העבודה ד'קדושה' כנגד הע"ז, וזה גופא הביטול של הע"ז. מה שאין מצד התפיסה היותר עליונה- צריך להאיר את האור שלמעלה מן העבודה, וממילא זה מבטל הן את העבודה דקדושה, והן את הע"ז.
הרי שנמצא לפנינו שני אופנים לביטול כח הע"ז בעולם: חד מצד הזה לעומת זה, וחד מצד אור עליון שהוא למעלה מהזל"ז, שהוא מבטל את העבודה כלל, ובכללם הוא מבטל את הע"ז.
הרי, שהאור שבתוך אלף השישי, בתוך שית אלפי שנין, הוא אור דזה לעומת זה- כנגד הע"ז יש עבודה דקדושה. מה שאין כן מצד האור שלמעלה מהאלף השישי, למעלה מהשית אלפי שנין, אלף השביעי ואילך- הוא ביטול של עצם העבודה.
מצד סוף ימים של שית אלפי שנין, הרי שמאירות שתי העבודות בבת אחת: מחד, מאירה העבודה שהאירה בכל שית אלפי שנין, שהיא זל"ז- ביטול הע"ז וגילוי העבודה דקדושה, ומאידך, מאיר כבר האור של אלף השביעי- ביטול העבודה כלל.
ה.
חז"ל אומרים, שלאברהם אבינו היו ארבע מאות מסכתות בע"ז.
עומק הדברים.
אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הרי שיש לנו שלשה אבות, אבל, בך חותמין- באברהם, מגן אברהם (פסחים קיז:). וכידוע הפירוש: בך חותמין את ימי הגלות- שיאיר האור דאברהם. והרי שאנחנו מוצאים שבאברהם היה כח של ביטול הע"ז, אשר ע"כ היו לו ד' מאות מסכתות דע"ז, וא"כ לעניננו מתפרש ה'בך חותמין', כלומר- חותמין באור של ביטול הע"ז.
כפי שביררנו, הרי ששורש ביטול הע"ז יש לו שני פנים: יש את ה'אלקי אברהם' שמצד כך היו לאברהם אבינו ד' מאות מסכתות של ע"ז והוא נלחם בכך, ויש בחינה שניה באברהם, שנקראת 'בך חותמין מגן אברהם', שמצד ה'בך חותמין' מתגלה מהלך חדש לביטול הע"ז. הרי שבאברהם אבינו אנחנו מוצאים שתי בחינות כיצד הוא נלחם בע"ז: מצד ה'אלקי אברהם' שזה אברהם שבתוך שית אלפי שנין, שהוא מצד הכסדר של 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', הרי שמצד כך אברהם נלחם בע"ז מצד הזל"ז, ע"ז וכנגד כך עבודה דקדושה, שזה האור של תוך השית אלפי שנין. מה שאין כן מצד ה'בך חותמין', הרי שנגלה כאן מהלך חדש, שמאיר דייקא ב'חותמין', בחתימה, בבין השמשות, שמאיר האור דתרוויהו, גם האור של שית אלפי שנין וגם האור של האלף השביעי בבת אחת, ומצד כך, מתגלה כאן המהלך הפנימי, המהלך החדש, כיצד להילחם בע"ז ע"י ביטול כח ה'עבודה', וממילא ביטול הע"ז, כי עצם העבודה שהיא זרה מגיעה לידי ביטול והתכללות. הרי שכח הע"ז וביטולו, נגלה באברהם בשני פנים.
ו.
עבודה זרה: זָר, בהיפוך אתוון- אותיות רָז, וכסדר של האותיות- אותיות זֵר, בחינת נֵזֶר, שהוא בחינת כתר. הרי שבע"ז, מצד אותן אותיות של הזָר- מתגלה כאן כח הנזר, כח הכתר.
ביאור הדברים.
מצד ה'בך חותמין', שהוא בסוד 'יתנו לך כתר מלוכה', שנגלה כתרו של מלך מלכי המלכים כביכול, הרי שהגילוי של הע"ז באחרית הימים, שכידוע במקובלים, שמתגלגלות נשמות דדור הפלגה שהן בחינת ע"ז, מצד כך, יש כאן אורות ויש כלים, [כפי שכבר הזכרנו בארוכה שמצד הכלים- יש שבירה, ומצד האורות- זה אור דתיקון לעולם, ולעניננו]: הרי שמצד הכלים- מאיר בסוף שית אלפי שנין אור של כפירה, נשמות דדור הפלגה, אבל מאידך- האור של הע"ז של אחרית הימים, הוא כלי לאור של הרָז, לאור של הזֵר, של הנזר, של הכתר. כח הע"ז המאיר בו, הוא נעשה כלי, לאור של ה'ויתנו לך כתר מלוכה'.
והרי שיש לנו כאן, דבר והיפוכו לגמרי: מצד הכלים- יש כאן את הכלי הנורא ביותר, של כפירה בעיקר, זהו הכלי הכי רחוק מן השורש, אבל מאידך- מאיר בו האור של 'ככופר בכל התורה כולה' והרי שהוא נעשה כלי להארה של 'כל התורה כולה'. כי אם יש בו כח לכפור ב'כל התורה כולה', הרי שיש בו כח דאחדות להיות כלי קיבול ל'כל התורה כולה'. זה עומק של סוד ה'מפליא לעשות', שגנוז בסוף שית אלפי שנין, שכידוע שכל עולם יותר תחתון יש בו אור יותר עליון, וא"כ בעולם התחתון ביותר, שהוא עולם הכפירה, שאין בו לכאורה גילוי אלקות כלל, דייקא שם יש את הגילוי הנורא ביותר של האלקות. הרי שיש כאן סתירה נוראה באחרית הימים, בין האורות והכלים: הכלים- הם הכלים שרחוקים ביותר מהאמונה באמיתת הימצאו, כלים דכפירה, אבל מאידך- הכלי דכפירה הוא כלי לאור של 'כל התורה כולה'.
והעומק הגדול שבדבר-
הרי באמת התורה, 'ארֻכָּה מארץ מִדָּהּ ורחבה מִנִּי יָם' (איוב יא,ט), והרי שמצד ההשגה של המקבל בתורה"ק, לעולם 'לא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים' (סנהדרין סח.), לעולם ההשגה של הנברא בתורה היא בחינה של דלי דלות, א"כ איך יכול הנברא לגעת באין סופיות שבתורה, ב'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים'? כאן מגיע סוד כלי דכפירה, שנוגע במעמקים הפנימיים של התורה: מצד ההשגה- הרי שאין למקבל כח לגעת מעבר להשגתו, מה שאין כן מצד הכפירה שהוא 'ככופר בכל התורה כולה'- הרי שהוא כופר ב'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים', נמצא שכח הכפירה הוא כלי להכיל את הבלתי בעל גבול, את האין סופיות שבתורה שלמעלה מה'מידה', ומצד כך, שכלי דכפירה, בסוד מפליא לעשות, הוא כלי לאור העליון ביותר, הרי שבאחרית הימים נעשה כאן כח להשגה של 'כל התורה כולה'. מצד שית אלפי שנין, יש לנו השגה בתורה, כל חד וחד כפום שיעורא דיליה, אבל לעולם השיעור הכי גדול- הוא בבחינה של שיעור, הוא בבחינה של גבול, ואין כאן נגיעה ב'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים', מה שאין כן כאשר מגיע כח כפירה, הוא שולל את 'כל התורה כולה' דייקא, הרי שנעשה כאן כלי לאור שלמעלה מן ההשגה של המקבלים בתורה.
והרי שעומק סוד הנבראים באחרית הימים, של נקודת הממוצע בין נקודת הגבול לעולמות האין סוף- הוא דייקא סוד הכפירה ב'כל התורה כולה', שהוא גופא הכלי להעתיק את השגתינו המוגבלת בתורה, לכח האין סופיות שגנוז בתורה הקדושה.
העולה מתוך הדברים, שדייקא אור הכפירה נמצא באחרית הימים, כי מצד כך יש כאן כח לגעת בהיקף יותר רחב, וביתר דקדוק- בנקודת האין סוף.
ז.
אברהם העברי- כל העולם כולו מעבר אחד, ואברהם אבינו מהעבר השני. הרי שמודגשת כאן הנקודה באברהם העברי- שהוא 'יחיד' כנגד כולם, וזה סוד אור ה'יחידה' שהתנוצץ באברהם אבינו: אם 'כולם' מעבר אחד, והוא 'יחיד' מהצד השני, הרי שזה אור ד'יחידה', וזה גופא האור של 'בך חותמין'. אור של 'בך חותמין' זה אור דיחידה שהוא אורו של משיח.
ח.
כאן באה נקודה עמוקה מאד.
'כל המודה בעבודת כוכבים- כופר בכל התורה כולה'. כח הכפירה לכפור בכל התורה כולה, הוא הכח שמבטל לכאורה את התורה הקדושה חס ושלום.
אמנם, מצאנו מחלוקת בחז"ל (שבת קלח:) אם עתידה תורה שתשתכח מישראל, שרבנן סבירא להו שח"ו עתידה תורה שתשתכח מישראל, ורשב"י ס"ל לא תשתכח שנאמר 'וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד, כי לא תִשָּׁכח מפי זרעו' (וילך לא,כא). ואלו ואלו דברי אלקים חיים, הרי ששני הצדדים אמת, ועל פי הדברים שנאמרו:
כח הגבול של השגתנו בתורה, על זה נאמר- 'עתידה תורה שתשתכח מישראל', כי כאשר מתחיל להאיר האור של עולמות האין סוף, הרי שכח הגבול מקבל ביטוש מכח ההארה של הא"ס שמאיר בגבול, כבחינת הנר שנכלל באבוקה, כך כח הגבול נכלל באבוקה של הבלתי בעל גבול. כאשר מאיר האור של האין סופיות שבתורה, הרי כח הגבול נכלל בבלתי בעל גבול, ומצד כך נאמר 'עתידה תורה שתשתכח מישראל', כי מצד השגתנו בתורה, הרי שמגיעה התורה לידי שכחה, שכחה מחמת- שנגלה האור העליון יותר.
אבל מאידך, נגלה המאור שבתורה, כח האין סופיות שבתורה, שעל זה נאמר- 'כי לא תִשָּׁכח', 'למען תהיה לי השירה הזאת' (שם לא,יט) דייקא 'שירה' מלשון שיר כמו שהזכרנו כמה פעמים, שזו בחינת העיגולים.
ולעניננו-
בשלמא הכח להביא את המצב של ה'ביטול' דתורה דגבול, וכח הגילוי של התורה של הבלתי בעל גבול, מצד הכלים השבורים- זה סוד הכפירה.
אבל הצד של ה'התכללות' של תורה דגבול בתורה של בב"ג- זה מצד האורות, זה כנר הנכלל באבוקה, ואור הבב"ג כולל בקרבו את הגבול. אבל מצד הכלים שהם נאחזים בנקודת הגבול- כיצד יבא המצב שהבב"ג 'יכלול' את הכלים, את התורה דגבול? כאן מגיע סוד של הכפירה ש'כופר בכל התורה כולה'. ומצד שמאיר באור הכפירה אור של 'כל התורה כולה', שהוא אור של הבב"ג, הרי שבכוחו ח"ו לשלוט על כח הגבול שמתגלה בתורה, כי ההשגה בתורה- היא בכח הגבול בשית אלפי שנין, והכח שמאיר באחרית הימים- הוא כח הכפירה שהוא כח כפירה ב'כל התורה כולה', הרי שזהו אור שמאיר בו כח הבב"ג, ומצד כך, יש כח שליטה ח"ו לכפירה על כח ההשגה בתורה, וזה גופא מביא את הכלים, למצב שקיים באורות, של התכללות של הנר באבוקה, התכללות של אור דתורה דגבול בתורה של בב"ג, שמצד הכלים השבורים, ההשתלשלות- הוא בכלי שבור שהוא כפירה.
האור שמשה מוכיח את כנסת ישראל ואומר להם 'כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשׁחִתון, וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם' (שם לא,כט), 'וקם העם הזה וזנה אחרי אלֹהי נכר הארץ' וגו' (שם לא,טז), הוא גופא הכח לעלות את דעת ההשגה דילן בתורה, שהיא בחינת משה, ולכלול את הדבר באורות של עולמות של הבב"ג.
ט.
אברהם אבינו היו לו ד' מאות מסכתות בע"ז.
עומק הדברים.
כפי שהזכרנו בתחילה, שבחינת עבודת כוכבים- היא עבודה באותיות, בחינת כ"ב. בבחינת כ"ב אותיות, יש ראשית יש אחרית, א' ות'. התי"ו היא הסוף של כל האותיות, ומצד ה'בך חותמין', שסוד סדר ההשתלשלות של השית אלפי שנין הוא מא' עד ת', הרי שהאור שמאיר באחרית הימים- הוא בחינת אות תי"ו. ומצד כך, דייקא היו לאברהם אבינו ד' מאות מסכתות של ע"ז, שהוא כח ההארה של ת', של האור שמאיר באחרית הימים.
אבל, כמו שהזכרנו, ישנן שתי בחינות, כיצד לבטל את הע"ז: מצד הזל"ז- הרי שיש כח הד' מאות שמצד הע"ז, וכנגדן יש ד' מאות מסכתות דקדושה, שהן גופא נקראות מסכתות ע"ז, שכנגד כל ע"ז יש כח דתורה. מה שאין כן מצד התפיסה היותר עליונה- הרי שהכח שמאיר בע"ז, הוא למעלה מן הא' ועד ת', הוא כח של כופר ב'כל התורה כולה', ואם הוא כופר ב'כל התורה כולה', והוא מבטל את המא' ועד ת', הרי שהוא למעלה מן האותיות. ומצד כך, אין מהלך של ד' מאות מסכתות של ע"ז, אלא זהו אור שלמעלה מן הגבול, למעלה מן האותיות. והרי שמה שהיו לאברהם אבינו ד' מאות מסכתות, זה מצד ה'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', ולא מצד ה'בך חותמין'.
י.
כאן מגיע העומק של דברי חבקוק (ב, ד): בא חבקוק והעמידן על אחת- 'וצדיק באמונתו יחיה' (מכות כד.).
עומק הדברים על פי מה שנתבאר.
הרי הכח שמאיר באחרית הימים, הוא כח דכפירה, בשביל- לבטל את כח הכלים דגבול. וכאשר מתבטלים כוחות הכלים דגבול, מחמת אור הכלליות שמאיר בע"ז, הרי סוף כל סוף, זוהי שבירה, כי זה מבטל את כח ההשגה דתורה. והגם שמתנוצץ כאן אור של בב"ג, מצד שזה ככופר ב'כל התורה כולה' דייקא, אבל סוף סוף יש כאן לבוש של כפירה. כיצד איפא תהיה העלאה ללבוש דכפירה? כלומר, באור דע"ז יש אורות ויש כלים: מצד האור שגנוז בע"ז- זהו אור של כלליות של כל התורה כולה, ככופר ב'כל התורה כולה', הוא אור של האין סופיות שבתורה, אבל מצד הכלי- סוף כל סוף הוא כלי של 'כופר' בכל התורה כולה, לא של 'אמונה' בכל התורה כולה!
אשר על כן, בא האור של אחרית הימים 'וצדיק באמונתו יחיה': 'צדיק באמונתו יחיה'- הוא כח ההעלאה של 'כופר' בכל התורה כולה, כלומר, לברר את האור שמאיר בע"ז, שהוא אור דכלליות של הכל, ולהפשיט את הלבוש של ה'כופר בכל התורה כולה', של ה'כופר' דייקא, ולעלות אותו לאמונה. וכאשר הלבוש של ה'כופר' נתעלה על ידי 'וצדיק באמונתו יחיה', הרי שנשאר כאן לפנינו- אור של אחדות של 'כל התורה כולה', שזו בחינת ה'שירה', בחינת כ'שיר', עיגול, נעוץ סופן בתחילתן, שכל התורה כולה יש לה אחדות.
הרי שכח הביטול שבע"ז, זה בסוד- הרע שמבטל את עצמו מיניה וביה, סוד הכלים ששבירתן זוהי מיתתן. והרי שביטול החיות הוא בחינה של כפירה, ומצד כך, ביטול הכלים נעשה על ידי כפירה, שמאיר בה אור האחדות דכללות, וההפשטה של הכפירה נעשית על ידי כח האמונה.
זהו העומק של והעמידן על 'אחת', דייקא: כי מצד סדר העבודה- כל זמן שאנחנו נמצאים בתוך שית אלפי שנין, הרי לא מאיר האור דאחדות דכלליות, ומצד כך אין מהלך של 'אחת', יש רק סדר ההדרגה של העבודה. מה שאין כן, כאשר על ידי כח דע"ז, מאיר בעולם 'ככופר בכל התורה כולה' אור דאחדות ד'כל התורה כולה', וכל העבודה היא רק 'להפשיט' את הכלי של 'כופר' בכל התורה כולה- הרי שה'והעמידן על אחת' זה דייקא 'אחת', כי העבודה היא רק להפשיט את ה'כופר', וכאשר 'הפשטנו' את ה'כופר', הרי שמאירה ההארה של 'כל התורה כולה' בלי 'לבוש' של 'ככופר' בכל התורה כולה.
זהו העומק של דברי חבקוק, והעמידן על אחת, 'אחת' דייקא: כי האור דאחדות נמצא, אלא שיש כלי אחד שמעקב שהוא כלי דכפירה, והרי שהעבודה היא רק 'הפשטה' של כלי 'אחת', וממילא נגלה האור דכלליות.
יא.
כח הכפירה שנמצא בעולם- הוא נקודת הממוצע של ביטול הנבראים: לבטל אותם כגבוליים, ולכלול אותם בעולמות של האין סוף.
שורש הכפירה- נעוץ בחלל הקדמון, בצמצום. שהצמצום בעצם, מצד סדר ההשתלשלות, הוא קדם לכל דבר, כמו שמוזכר בכל המקובלים, שהראשית- היה צמצום, ולאחר מכן- היו נבראים שנבראו בתוך הצמצום, אדם קדמון וכל ענפיו וכו'. שורש הכל- הוא חלל. ומצד כך, החלל יש לו שליטה כביכול על כל האדם, ועל כל הנבראים כולם שהם בצורת אדם. אבל בעומק, זו רק נקודת ממוצע- ללפני הצמצום, ל'אתה הוא עד שלא נברא העולם'!
אברהם אבינו בא לתקן את כח הכפירה, כמו שהזכרנו. מחד- הוא בא לתקן את כח הכפירה, ולגלות את האמונה בתוך העולם, אבל מאידך- הוא משתמש בכח הכפירה לשלול את העולם, ולגעת באמונה של ה'אתה הוא עד שלא נברא העולם'.
כח האחדות, שלמעלה מן הנבראים, השביל להגיע אליו, לאחר חטא אדם הראשון, הוא דייקא על ידי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין לח:)- אדם הראשון מין היה. וכפשוטו, זה לשלילה. אבל עומק הדברים- שאילו לא חטא, הרי שאדם הראשון היה נכנס לעולמות האין סוף על ידי מעשיו ואכילת עץ החיים, אבל כאשר הוא לא זכה, הרי ממכה עצמה מתקן רטיה, וא"כ ה'מין היה', הוא גופא השביל שמוכרח לקחת, בשביל להביא אותו למהלך של התכללות בעולמות של האין סוף.
יב.
והיה כי יביאך ה' אלקיך, אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גְּרִזִּים, ואת הקללה על הר עיבל.
בפשטות- היו כאן שני הרים: היה הר שעליו נותנים את הברכה, הר גריזים, והר שני שעליו נותנים את הקללה, הר עיבל.
אבל בעומק- שני ההרים נכללים זה בזה. וההתכללות של שני ההרים, היא האחדות של הברכה והקללה: היא האחדות, שבין ההר של הברכה ובין ההר של הקללה, מביאים את הנברא ליוצרו, כי באמת, כל המעשים כולם אינם אלא שבילים להביא את הנברא ליוצרו.
ובעומק, לאחר חטא אדם הראשון, הרי שהשביל שהוא בחר להביא את עצמו על ידו לבורא עולם- הוא שביל של עבירה, ולכן דייקא 'ואת הקללה על הר עיבל'. ומצד סוד קליפה קודמת לפרי, ומצד הקדימה, הרי שהיא השביל הקודם, והיא השורש, מצד כך, האופן להגיע להתכללות באין סוף, זה דווקא- 'ואת הקללה על הר עיבל'. מצד מה שאדם הראשון דבק בחטא, דבק ברע, והקדים את הקללה לברכה, הרי שהשביל השתא להגיע להתכללות באין סוף, הוא בשביל דקללה שקודם לברכה, והוא הוא השביל דכפירה, כמבואר לעיל.
אבל לעולם התכלית: לשלול את השגת הנבראים, ולכלול את הכל- בו יתברך.