- להאזנה פרשת השבוע תשסה 013 שמות
פרשת השבוע תשסה 013 שמות
- 5452 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
סוד ההוספה
א
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו. ...ויוסף היה במצרים. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותִמָּלא הארץ אֹתָם " וכו' (א, א-ז).
"ויוסף היה במצרים".
עצם המושג של 'יוסף היה במצרים' -מלבד כפשוטו ש'היה במצרים', ומה שפירש רש"י מחז"ל "והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים?! אלא להודיעך צדקתו... הוא יוסף ועומד בצדקו"- אבל בעומק, 'ויוסף היה במצרים' כלומר- שמהות הגילוי שהיה במצרים, זו היתה בחינה של 'יוסף', בחינה של 'תוספת'.
ויוסף 'היה' במצרים- הוא היה השורש, הוא היה ההכנה לגילוי שמגיע. ה'תוספת'- זה מה ש'היה במצרים'. אם כן, כאשר כתוב 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא' פירושו- ששורש נקודת התוספת, שהוא שורש לשבעים שהיו כאן, היה לו ביטול כביכול, 'וימת' יוסף!!
אבל מאידך, כתיב- 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותִמלא הארץ אֹתם', בפשיטות, זהו תרתי דסתרי!! כי הרי עד כמה שהכח של 'יוסף' הוא כח ה'תוספת', כח ההתפשטות, שורש כח ההולדה, ממילא, כל זמן ש'יוסף' היה חי, 'ויוסף היה במצרים'- היה מקום לנקודת ה'תוספת', אבל כאשר הפסוק אומר 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא'- א"כ כתוב כאן ש'יוסף' היה לו ביטול, נקודת ה'תוספת' נתבטלה! כיצד איפא ממשיך הפסוק ואומר- 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם'?!
אלא לומר: שאע"פ כן- היה כאן איזה שהוא גילוי של בחינה 'אחרת' בגדר של תוספת!!
ב
ה'תוספת' שקדמה לגילוי הזה, היתה בבחינה של 'יוסף', ועל הבחינה הזו נאמר- 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא', ה'תוספת' הזו באה לידי ביטול. וכאן נתגלה מהלך 'חדש' של תוספת- 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד', זהו גדר של תוספת "שהיו יולדות ששה בכרס אחד" כמו שמביא רש"י כאן מחז"ל, היה כאן גדר 'חדש' של תוספת.
כלומר: יש גדר של תוספת מלשון 'יוסף', שזה מהלך של 'ויוסף היה במצרים', ועל המהלך הזה נאמר- ''וימת' יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא' כביכול יש ביטול למהלך הזה, ומתגלה כאן מהלך חדש- 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אתם', גילוי חדש של תוספת.
כלפי המהלך החדש, השני של התוספת -שהוא מהלך שונה מה'יוסף' הרגיל, שעליו נאמר כבר 'וימת' יוסף- מתגלה מהלך: "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר 'לא ידע' את יוסף. ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבא נתחכמה לו 'פן ירבה', והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שֹׂנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שם, ח-י), המהלך היה- 'לבטל' את נקודת התוספת. אולם כמובן הגילוי למעשה היה: "וכאשר יְעַנּוּ אֹתו, 'כן ירבה' וכן יפרֹץ" (שם, יב), שהמהלך היה בהיפך- שנקודת התוספת כן המשיכה!
כלומר, אנחנו מוצאים כאן מהלך ראשון של תוספת- "ויוסף היה במצרים", ועל המהלך הזה יש מהלך של ביטול, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", ולאחר מכן יש מהלך 'חדש' של תוספת- "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם", וכלפי המהלך הזה נאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר 'לא ידע' את יוסף", הוא רצה לבטל את נקודת 'התוספת החדשה', "הבא נתחכמה לו", אבל בפועל המהלך היה: "וכאשר יענו אותו- כן ירבה וכן יפרוץ"!!
עד כאן צורת התבנית של מה שמתגלה ראשית כל בפסוקים. מכאן ואילך, צריך לברר את ההבדלים בין שני סוגי ה'תוספת' הללו.
ג
ביאור הדברים.
יש תוספת של "יוסף", ויש תוספת שמתגלה ב"פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד".
מהות החילוק בין שתי בחינות אלו:
ויוסף היה ב'מצרים', על הבחינה הזו נאמר: "וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, ומֹשֵׁל בכל ארץ מצרים" (ויגש מה, ח), שיוסף היה משנה ל'מלך מצרים'. כלומר, שמצד בחינת התוספת הזו, תוספת זו היתה החיות של מצרים, שהרי יוסף זן את כולם.
כידוע ש'מצרים' זהו לשון- מיצר, נקודת הכלי, נקודת הגבול. וא"כ, כאשר אומרים לנו חז"ל שפרעה מֶלך מצרים מָלך בכיפה, כתוב כאן בעצם, שהשורש הזה של 'מצרים', הוא השורש לאופן של המהלך של כל הנבראים כולם!!- וזוהי הבחינה של "ויוסף היה במצרים"! שסוד הנבראים שהוא סוד ה'מיצר', הוא בבחינת 'תוספת', וכמו שיבואר עוד להלן בע"ה.
אבל כאשר מתגלה מהלך של "ויקם מלך 'חדש' על מצרים אשר לא ידע את יוסף" -חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו (רש"י מסוטה יא ע"א)- מ"מ "אשר 'לא ידע' את יוסף" כלומר, שלא היתה כאן 'הכרה' בנקודת התוספת, היתה כאן נקודה שהוא 'לא ידע' את נקודת התוספת, בעומק בעצם: פרעה שולל בפעולה זו את המציאות של עצמו!! כמו שמביא רש"י מחז"ל, "'פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שֹׂנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'- ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'", כלומר- הגילוי הזה של 'התוספת החדשה' נתנה לפרעה השגה שהיא מהוה ביטול עצמיות עצמו. שמכיון שכל מציאות הנבראים הם בסוד התוספת, הרי שכאשר 'לא' ידע את יוסף, 'לא' ידע את התוספת- הרי שאין מציאות ל'מצרים', אין מציאות ל'מיצר', לגבול, לנבראים!!
ה'יוסף' הראשון, הוא היה בגדר כזה שנתן כביכול מקום לחיות של פרעה: הוא נתמנה ע"י פרעה, ויתר מכך, הוא הוסיף תוספת במצרים, הוא הביא את כסף העולם כולו למצרים.
מה שאין כן ה'יוסף' השני, זהו אותו יוסף אשר פרעה ראה אותו כנקודה ה'מתנגדת' למציאות שלו: בעצם, הבחינה של 'לא ידע' את יוסף, היא זו אותה נקודה שנתנה כאן כביכול 'התנגדות' למציאות של פרעה, עד אשר "ונלחם בנו ועלה מן הארץ, כאילו כתב- ועלינו מן הארץ", כלומר עד ה'ביטול' הגמור של מציאות פרעה.
הרי שיש לנו מציאות של 'תוספת'- שפרעה ניזון ממנה, חי ממנה, יונק ממנה, "על פיך ישק כל עמי" (מקץ מא, מ), ומאידך יש לנו כאן מהלך של 'תוספת'- שהיא 'סתירה' למציאות של פרעה, פרעה חושש שתהיה ה'ביטול' שלו, ה'העדר' שלו, והוא 'לא רוצה' את התוספת הזו, ובעומק יותר, הוא טוען שזו 'איננה' תוספת, אלא עצם ההויה כמו שיתבאר בע"ה.
ד
נבאר את עומק הדברים.
אנו רואים שעצת פרעה היתה- כיצד לבטל את נקודת התוספת: כמש"כ (א, יא) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פִּתֹם ואת רעמסס", ואומר בעל הטורים מחז"ל (סוטה יא ע"א) "רעמסס- ראשון ראשון מתרוסס", כלומר, שהבנין הזה לא היה לו קיום.
פרעה ניסה לגלות כאן מהלך שה'תוספת', מה שבונים- לא קיים! הוא נתן להם כביכול לעסוק בנקודת התוספת, 'ויבן' ערי מסכנות לפרעה, הרי שיש כאן לכאורה בנין, יש כאן תוספת של בנין, אבל מאידך- הבנין הזה בטֵל מיניה וביה, 'ראשון ראשון מתרוסס', אין לו קיום, אין לו מציאות! כלומר, פרעה ניסה לגלות כאן מהלך שנקרא אשר 'לא ידע' את יוסף: שנקודת התוספת- לא תהיה נודעת, שלא תתגלה. כביכול, על פני השטח מתחילה רואים כאן תוספת, אבל התוספת הזו מגיעה לידי ביטול, 'ראשון ראשון מתרוסס', המציאות מתבטלת. הרי, שהמהלך של 'לא ידע' את יוסף, הוא מהלך שניסה לברר שנקודת התוספת לא קיימת.
וכאשר נקודת התוספת 'לא' קיימת, בעצם, בעומק, זה "ונלחם בנו ועלה מן הארץ- כאילו כתב ועלינו מן הארץ"! כי בעצם, עד כמה שאין תוספת- יש "אין עוד מלבדו" (ואתחנן ד, לה), וממילא אין גם שורש לכלים שזה שורש המיצר. נמצא בעצם, שהנקודה הזו העצמית של התוספת- היא בעצם החיות של פרעה, וביטול התוספת- הוא בעצם הביטול של פרעה. אם אין נקודה של סוד התוספת- אז אין נבראים, שהרי כביכול כל סוד הנבראים הוא סוד של תוספת.
נמצא א"כ, שלפי ההבנה הראשונה שפרעה אמר ליוסף "על פיך ישק כל עמי", זה ברור ופשוט שכל החיות שלו היא בסוד התוספת, כל ה'מיצר', כל ה'גבול' הוא בסוד ה'תוספת', ובודאי שרק כך שורש החיות שלו. משא"כ כאשר כביכול ישנה 'התנגדות' לנקודת התוספת, הרי שמציאות פרעה מיניה וביה מתבטלת, "ונלחם בנו ועלה מן הארץ- כאילו כתב ועלינו מן הארץ"!!
מה בעצם נקודת החילוק בין תפיסת ה'יוסף' הראשון ל'יוסף' השני?
ה
ברור הדבר על פי המבואר עתה, שהתוספת בעצם היא שורש החיות של מצרים, שורש החיות של פרעה שהוא המלך מצרים. פרעה מלשון- "כי פְרָעֹה אהרן" (כי תשא לב, כה וברש"י), לשון גילוי, זהו שורש הגבול ה'מתגלה', מה שאין כן ה'אין סוף' הוא נעלם, השורש א"כ של מציאות החיות של 'פרעה', היא בעצם- 'תוספת'!!
מה איפא מביא את פרעה כביכול 'להתנגד' לנקודת התוספת?-
כאשר מגיעים לנקודת תפיסה שהנברא הוא 'לא' בבחינה של תוספת, אלא הוא בבחינה של 'עצמיות'- כאן מגיעה ההתנגדות ששייכת לנקודת התוספת!
כל זמן שההכרה בגילוי בנפש היא שמציאות הנברא היא בבחינה של 'תוספת', אז עד כמה שיש 'התנגדות' לתוספת כבר אין מקום של קיום, נמצא- שיש כאן הכרה ששורש התוספת הוא בעצם שורש החיות, וזה גופא מה שנותן: שפרעה נותן 'מקום' ליוסף, נותן לו שליטה, כי הוא מקור החיות שלו!
אבל כאשר יש כאן מהלך שכביכול 'לא ידע את יוסף', כלומר- של'מלך חדש' הזה יש תפיסה עצמית שעצמיותו היא 'לא' תוספת, אלא הוא תופס את עצמו כמציאות של 'עצמיות' שהיא 'לא' נוספת, כאשר מתגלה המהלך הזה -כמבואר להדיא לאחר מכן בפרשיות, שבמכה הראשונה הקב"ה אומר למשה רבינו (בא ז, טו) "לך אל פרעה בּבֹּקר הנה יֹצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאֹר", ששם היה דרכו לילך שעשה את עצמו אלוה (רש"י מהמדרש), "לי יאֹרי ואני עשיתִנִי" (יחזקאל כט, ג)- כאשר פרעה מגלה את 'עצמו' במהלך שהוא 'לא' תוספת, אלא במהלך שהוא 'עצמיות'- שם הוא יכול לבא ו'להתנגד' לתוספת.
כל זמן שהכרת התוספת היא הכרה ש'עצם העצמיות' של הנבראים היא תוספת- אז לא שייך להתנגד לתוספת, כי להתנגד לתוספת זה בעצם להתנגד לעצם המציאות העצמית, ואם יש התנגדות לתוספת- אז אין קיום בכלל. אבל רק כאשר פרעה תופס את עצמו כאלוה, כמציאות כזו שהוא 'לא' תוספת, אלא הוא המציאות האמיתית כביכול!- כאן הוא יכול כבר להתנגד למציאות של התוספת, כי היא לא שוללת את המציאות שלו, כי הוא לא בגדר התוספת כי הוא עיקר!!
זהו המהלך שהתגלה כאן בפרעה ה'חדש' שקם, מהלך חדש אשר 'לא ידע' את יוסף: ה'מלך חדש' שהתגלה כאן- שכביכול יש כאן מציאות שהיא 'לא' תוספת, יש כאן מציאות של 'עצמיות'!...
ו
"חד אמר- חדש ממש, וחד אמר- שנתחדשו גזרותיו".
העומק של הדברים.
מציאות ה'תוספת'- היא בעצם סוד כל הנבראים! שכביכול: ה'- היה הוה ויהיה קודם הכל ואחר הכל, וכאשר עלה ברצונו לחדש את נבראיו- הוא 'חידש' נבראים, הרי שהם 'תוספת' לנקודת המקור. זוהי מציאות ה'תוספת', זוהי מציאות הנבראים!
מה א"כ הכוונה 'חדש ממש'?
הרי בעצם, מצד האמונה שיש קדמון כל יכול אחד והוא כולל הכל- הקב"ה הוא הכל בכל מכל כל. והנה, הבריאה נבראה ממנו יתברך שמו, הוא בראה הוא יצרה הוא עשאה. מהיכן יצר הקב"ה את הנבראים?- איתא בספרים (רמב"ן ריש בראשית) מן הכח ההיולי. והכח ההיולי מאיפה הוא נברא?- ממנו יתברך שמו. ואף שבודאי מציאות הנבראים היא 'מחודשת', סוד ה'תוספת', אבל מכיון שה'כח' שפעל אותה זה הוא ית"ש, וכביכול ה'כח' הפועל הוא 'לא' חדש ממש, כי הקב"ה הוא היה הוה ויהיה, ו'כח' הפועל בנפעל, אז אף שהתולדה היא נפעל ו'חדש ממש', אבל מכח מה ש'כח' הפעולה שבנפעל אי אפשר לומר בו 'חדש ממש' כי הקב"ה הוא היה הוה ויהיה, אז גם בנבראים 'עצמם'- אי אפשר לומר בם 'חדש ממש'!!
הקב"ה הרי 'תמיד' היה ו'תמיד' יהיה, אז בודאי שהקב"ה 'חידש' נבראים, זהו סוד הבריאה סוד המציאות, אבל מכח מה שהאלקות 'שורה' בנבראים, ש'הוא' מחיה אותם, 'הוא' זן אותם: על 'כח' האלקות, 'שלו' ית"ש- אי אפשר לומר 'חדש ממש'.
כאשר רוצים להגיד מהלך של 'חדש ממש', כביכול יש כאן 'עצמיות' חדשה 'שלא' מקושרת לנקודה הקודמת. התחדשות 'גמורה'- זהו ה'מלך חדש' שקם במצרים!
כל זמן שדבר בסוד ה'תוספת', אז התוספת- היא תוספת 'על העיקר', ואי אפשר להגדיר את התוספת כדבר 'חדש'. ואף שה'הוספה' היא דבר 'חדש', אבל מחמת שההוספה היא הוספה 'על' המציאות הקודמת- הרי שהתוספת 'לא' נקראת על שם עצמה, אלא היא נקראת על שם מה שהיא נוספה על גבה, והרי שהדבר שעל גביו היא נוספה הוא 'לא' חדש, זהו בעצם מה שהנבראים 'מתבטלים' אליו יתברך, 'נכללים' בו יתברך, ומצד זה- אי אפשר לקרא להם דבר 'חדש', כי כל מהותם- להידבק ב'ישן', להתכלל בו!!...
אבל מצד מה שכביכול פרעה תופס את עצמו כמציאות 'עצמית', מצד מה שהוא תופס את עצמו כמציאות ש'אין' לה מקור, 'אין' לה שורש, שהוא הכל, שהוא עצמיות- אז כביכול הוא 'חדש ממש'! ישנה כאן התחדשות 'גמורה', שהרי 'אין' נקודה שקדמה לו [בדרך של עילה ועלול, על אף שהוא לא הסתפק במציאותו ית', ולכן שפיר הוא טוען ע"ב "מי ה' אשר אשמע בקולו?"]!
"ויקם מלך 'חדש' על מצרים": חד אמר- חדש 'ממש', זהו המלך 'חדש' שקם על מצרים. "אשר 'לא' ידע את יוסף": 'אין' לו ידיעה, הוא 'לא' תופס את עצמו כתוספת!
כי אם זו 'תוספת'- אז זו תוספת ש'מתבטלת' לעיקר, כי התוספת 'תמיד' מתבטלת למקור, מתבטלת לשורש, והשורש הוא 'לא' חדש, זהו כח ה'התבטלות' אליו יתברך! ואף שהתוספת ב'ודאי' חדשה, אבל מכח מה שהנבראים 'מתבטלים'- אז אין כאן התחדשות 'גמורה', כי הם נכללים ומתבטלים.
חדש 'ממש' הכוונה- שכביכול יש כאן תפיסה עצמית, אין שייכות לקודם, זוהי מציאות שהיא אלהות! חס ושלום. זהו מהלך אחד ב"מלך חדש"- שהוא חדש 'ממש'.
ז
המהלך השני: "וחד אמר- שנתחדשו גזרותיו".
בעומק.
"האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, והן אינן אלא גזרות" (ברכות לג ע"ב ע"ב). התפיסה של הנהגת הנבראים בלשון חז"ל נקראת- 'גזרה', כי היא לא מושגת, לא נתפסת, אלא שכך הקב"ה גזר, וכך עלה ברצונו, וכך הוא מנהיג את הנבראים! והתבנית, התפיסה של ההנהגה נקראת- "איסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר תרומה קסא ע"א, וע"ע בר"ר א, א), זוהי צורת ההנהגה!
ועל התורה עצמה נאמר- 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. ואף שיש ביטול לשעתו, כנביא בהוראת שעה, אליהו בהר הכרמל (סנהדרין פט ע"ב), הרי א"כ שיש כביכול ביטול ל'גזרות'!? אבל, מי שבא לבטל ב'קביעות' אחד מחלקי התורה- לא תשמע לו! סימן שהוא נביא שקר, כי רק הוראת שעה הותרה. כלומר: המהלך של ה'גזרות'- זהו מהלך ש'אין' בו התחדשות, זהו מהלך של קביעא וקיימא, זה סוד התורה!!
ה'נתחדשו גזרותיו' בעצם, הוא בא לבטל- את ה'שורש' של מקור הגזרות, את ה'מקור' של הנבראים, את ה'תפיסה' של הנבראים שהתבנית שלהם היא 'תורה', שזו צורה של- 'גזרה' היא מלפני (שבת ל ע"א). זהו הביטוי: נתחדשו 'גזרותיו', כלומר- הנקודה של ה'גזרה', שהיא צורת תבנית הבריאה, לא נתפסה אצלו- "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (ה, ב).
זה המהלך של 'נתחדשו גזרותיו': כביכול יש כאן ויכוח על עצם תבנית התוספת של הבריאה, על עצם העצמיות של הבריאה. שאם הקב"ה הוא שורש- אז בודאי שהוא נתן תורה, העמיד נבראים, וחקק בהם את גזרותיו. אבל ח"ו בטענתו של אותו רשע שמתווכח על הנקודה של העצמיות- ממילא יש כאן ביטול ע"י הנתחדשו 'גזרותיו', יש כאן ביטול לצורת התבנית של הבריאה. צורת תבנית הבריאה- היא "דא גזירת אוריתא" (אונקלוס חקת יט, ב), וחידוש 'גזרותיו' של פרעה- הוא 'ביטול' לצורת הבריאה שהיא בבחינת 'גזרה' היא מלפני!
הרי עד כמה ששורש האמונה שלנו היא שהקב"ה הוא רבון העולמות- ממילא אנחנו מאמינים לדבריו, ולדברי חז"ל שמבארים: ש"איסתכל באורייתא וברא עלמא". אבל ח"ו עד כמה שהיתה כאן כפירה בשורש הזה, כפירה שזו המציאות של פרעה, א"כ בהכרח שהויכוח כאן הוא על התבנית של הבריאה, וזה נקרא- 'נתחדשו גזרותיו'!!
ח
"חד אמר- חדש ממש, וחד אמר- שנתחדשו גזרותיו".
כלומר, בודאי שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שהמהלך של 'חדש ממש'- זו התיחסות לשורש, וה'נתחדשו גזרותיו'- זה לפועל יוצא, שאם השורש לא קיים לפי טענתו ח"ו, כלומר שיש כאן מציאות של 'התחדשות' בנבראים, יש כאן מציאות שהנברא הוא 'עצמי', כלומר שהוא נקודת העצם שהוא 'לא' תוספת, ממילא יש כאן ביטול לצורת האורייתא ח"ו. זה המהלך של 'נתחדשו גזרותיו'- הוא מתווכח כביכול על המציאות של ה'גזרות' שהקב"ה חקק בנבראים!
אבל בעצם- 'זאת התורה לא תהא מוחלפת', ונקודת התוספת נשארת תוספת, וממנה לא תזוז!! זה סוד הנבראים, שיש לנו אמונה: שיש בורא, ואין עוד מלבדו, ויש לנו אמונה של 'התחדשות' הנבראים, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" שהקב"ה 'חידש' נבראים, ואף שלא מבינים את צורת ההתחדשות וכו', אבל הקב"ה 'חידש' נבראים. וכאשר הקב"ה 'חידש' נבראים- אז הוא חידש את סוד ה'תוספת' שזה סוד הנבראים!
ממילא, הנקודה הזו פורצת: "וכאשר יענו אותו- כן ירבה וכן יפרֹץ", יש כאן את ההתגלות האמיתית: שאת נקודת התוספת- אי אפשר לבטל!
נקודת ה'תוספת' שהיא בבחינה של 'זאת התורה לא תהא מוחלפת' שלא שייך שתבא לידי ביטול, מצד התפיסה הזו, בהכרח שהויכוח יוליד מהלך של "וכאשר יענו אותו- כן ירבה וכן יפרֹץ!!".
פרעה מנסה לגלות מהלך של "את פִּתֹם ואת רעמסס- ראשון ראשון מתרוסס", אבל בעצם מתגלה כאן מהלך הפוך: "וכאשר יענו אותו- כן ירבה וכן יפרֹץ!!". הוא מנסה לגלות מהלך של 'אין' תוספת, 'לא ידע' את יוסף, אבל מכנגד: מתוך הדברים עצמם המהלך 'מכריח' את הנקודה שתתגלה כאן נקודת התוספת!!...
ט
אלו הם שורשי הדברים במהלך שורש הגלות שהיתה במצרים.
הרי סוף הגלות הזו היתה במהלך של "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו" (הגדה ש"פ), וברור הדבר שאם זו היתה צורת הגאולה, בהכרח- שזו היתה נקודת ההתנגדות לצורת הגלות, שאם 'עצמיות' הגלות לא היתה במהלך של העלם, של ויכוח על נקודת ה'עצמיות', אז לא היה כזה מהלך של גילוי הקב"ה בכבודו וב'עצמו' בגאולה.
הרי צורת הגאולה במכת בכורות היו בה שתי פנים: היה בה פן אחד של ה'מכה'- כמה"כ "ועברתי בארץ מצרים... והכיתי כל בכור בארץ מצרים" (בא יב, יב), והחלק השני שהתגלה במהלך של אותו הלילה- זה "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"! אלו הן בעצם שתי הנקודות שעליהן דובר:
מצד הויכוח של 'חדש ממש', היה כאן ויכוח שפרעה עשה את עצמו ח"ו לאלוה, שזו היתה נקודת הגלות, ומצד זה התגלה המהלך של "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"! כנקודת ההעלם- כך נקודת הגילוי! הויכוח היה: מי העצמיות? אז התגלה מי העצמיות באמת?- הקב"ה!!
פועל יוצא מכך: פרעה בא להתווכח על נקודת ה'תוספת' כמו שבארנו, זו הנקודה השניה ש'נתחדשו גזרותיו', שעל 'שורש' התוספת היה כאן ויכוח! וכאן היה המהלך של מכת בכורות: שה'בכור', נקודת ההולדה הראשונה- הוא נקודת ה'תוספת', בכל בית ובית ה'בכור' הוא נקודת ה'ראשית' של התוספת, וכאן- היה 'ביטול' לנקודה של התוספת!! כלומר, נתבטלה בחינת התוספת של פרעה שהוא תוספת בבחינת 'נתחדשו גזרותיו'.
נמצא שהיו כאן שני ויכוחים: אחד על נקודת השורש, ואחד על נקודת התוספת.
כלומר, היה כאן ויכוח על נקודת ה'תוספת': האם ה'תוספת' היא תוספת, או שהיא שורש? פרעה תפס שזה שורש, שזה 'עצמיות', אבל האמונה אומרת שזה תוספת! ולכן, כאשר מתגלה נקודת ה'עצמיות'- אז מתבטלת נקודת התוספת, "ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היֹשֵׁב על כסאו" וכו' (בא יא, ה), שמכיון שפרעה תפס את עצמו כ'עצמיות' ולא כ'תוספת', הרי שכאשר מתגלה שהוא 'אינו' שורש- אין לו קיום!! שהרי מצד ה'שורש'- אין לו קיום, כי הוא אינו שורש, ומצד ה'תוספת'- ג"כ אין לו קיום, כי הוא אינו אוחז את עצמו כתוספת!!
הרי פרעה ב'עצמו' הוא היה בכור, ולכן, הוא פחד שמא ימות! כלומר- פרעה הוא היה נקודת התוספת, וא"כ ברגע שמתגלה ש'הכל' זה תוספת- ממילא זה מגיע להתגלות שפרעה 'עצמו' הוא התוספת! ואם הקב"ה בא לגלות את ה'עצמיות' וממילא לבטל את תפיסת התוספת כעצמיות -שזה בעצם היה המהלך של פרעה, שהרי הקב"ה מברר רק את אותה הנקודה עצמה: מי העצמיות ומי התוספת- אם כן, בהכרח שהנקודה הזו תפגע בפרעה! כי פרעה עצמו הוא 'תוספת', ומכיון שהוא תפס את עצמו כ'עצמיות', אז ברגע שמתגלה מי העצמיות באמת?- מתגלה שפרעה הוא רק תוספת, ומצד כך אין לו קיום! אותו האור שפרעה בעצמו ניסה למשוך, שהוא 'ביטול' התוספת- זהו האור עצמו שהיה צריך להתגלות במכה!...
זה מה שהזכרנו: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ, כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה", שכאשר מתגלה המהלך של הגאולה שבאמת אין עצמיות אלא 'אחד', הוא ית"ש א-ל אחד יחיד ומיוחד- ממילא מתבטלת נקודת התוספת התופסת את עצמה כעצמיות, שזהו האור של הגלות שהמשיך פרעה! ברגע שהנקודה הזו מתגלה באור דגאולה, אז מתחילה להתבטל ה'תוספת' (וסוף ביטולה בכניסה לא"י- ע' מסעי תשס"ה אות' ב, ה'), ו'שורש' התוספת שהוא פרעה: ה'בכור'- מתבטל, ופרעה שהוא 'שורש' התוספת- מגיע לנקודת הביטול.
זהו שורש הגלויות שהיה כאן במצרים.
י
אנו רואים שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים, נאמר- "וגם ערב רב עלה אתם" (בא יב, לח). כלומר, חוץ מנקודת העצמיות של הכנסת ישראל, ושל התרחבותה ל"שבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה" (עקב י, כב) עד נקודת "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", כן אנו רואים שהיה כאן עוד מהלך של נקודת תוספת, וכלשון הכתוב: "את עצמות יוסף לקח עמו" (בשלח יג, יט). כלומר- היציאה ממצרים היתה במהלך ש'את עצמות יוסף לקח עמו', שאת נקודת העצמיות של התוספת משה לקח אתו!
הגילוי של נקודת התוספת- זה "ויוסף היה במצרים", הוא היה המהלך של התוספת, זה הגילוי שהנבראים הם תוספת, הם הכלי. ואת הנקודה הזו שהובררה בנקודת הגאולה, שכל הנבראים כולם אינם אלא תוספת- זה גופא לקח אתו משה כשיצאו ממצרים.
זו הנקודה שיצאה לנו מן הגלות: לברר את הדבר- שהכל כאן זה תוספת!!
זה סוד התיקון בעצם של המדה של יוסף שנקראת 'יסוד'.
הרי כח התוספת נמצא בנקודת אבר היסוד, ש'מוסיף', ויפרו וישרצו, כח ההולדה. ההכרה בעצם שכל המציאות של הנברא היא תוספת, שהוא לא נקודה עצמית, זה גופא שלמות התיקון של מידת היסוד! התפיסה של הדבר כמציאות של 'תוספת', כמציאות של 'הוספה', זה גופא גילוי התיקון של הדבר.
יא
כידוע בספה"ק, שעיקר התאווה היא מבחינת היסוד.
והנה, כאשר נתיחס לנקודה בעומק, כל המציאות של הנברא הלא היא: "שהאדם לא נברא אלא להתענג" (מס"י רפ"א). ומדת התענוג הרי היא ביסוד, בו התאווה, 'שורש' התאוות!
כאשר היסוד מתגלה כנקודת ה'עצמיות' של החיים- זוהי נקודת הגלות!! כאשר עצמיות הנפש היא תענוג, אז מתגלה שהעצמיות- היא "יסוד"! וזה גופא השבירה של המדת 'יסוד'!
אבל כאשר מבררים שנקודת הנברא, נקודת התענוג, היא נקודת 'תוספת'!- זה גופא התיקון!!
כל זמן שנתפס בנפש שנקודת התענוג היא נקודת ה'עצמיות'- זהו גופא הקלקול של החטא. ורק כאשר מבורר שנקודת התענוג היא 'תוספת'- אז זהו סוד התיקון בעצם של היסוד! משום שזו העמדת הדבר במקום כמות שהוא, בקביעות שלו, הגדרת הדבר במקומו!
ובאמת, עצמות הנפש- היא 'אמונה'! והתענוג- אינו אלא לבוש ולא עצמיות!!
והבן מאד שיש 'עצמיות'- שזה הוא ית"ש, ויש 'תוספת'- שהיא סוד הנבראים. ומצד עבודת הנפש, ה'אמונה' שהיא הידיעה ממציאותו ית"ש- היא 'עצמיות' הנפש, וכח התענוג שבנפש- הוא לבוש, תוספת!!
יב
סוף דבר.
התיקון של הגלות של 'מצרים', הוא: א. לגלות את הכלי, את ה'מיצר', וב. לברר, שהכלי הוא 'תוספת' ולא נקודה 'עצמית'. ובעומק הנפש, העבודה היא: א. לברר שהנברא הוא 'כלי', וב. שנקודת ה'תענוג' של הנפש היא לא נקודה 'עצמית', אלא נקודת כלי- כביכול התלבשות אליו יתברך...
סוד הגלות- הוא ה'ויכוח' מה נקודת העצם ומה נקודת התוספת, וממילא סוד הגאולה- הוא ה'בירור' מהי נקודת העצם ומהי נקודת התוספת.
והבירור הגמור הוא: שנקודת העצם- זה עצמותו יתברך, ונקודת התוספת- זה הנברא, ושורש הנברא שהוא נקודת תענוג- זו נקודה של תוספת, וממילא, האבר של היסוד- הוא אבר של תוספת ולא אבר של עצמות.
זה סוד הגאולה, שאת 'עצמות' יוסף לקח עמו, לברר שנקודת התענוג- היא מציאות של תוספת!
כמו שאומרים חז"ל (ילקו"ש תהלים תתעג' ד"ה היתה יהודה לקדשו): "מה ראה הים וינס?- ראה ארונו של יוסף", ששם, בקריעת ים סוף, העידו "זה קלי ואנוהו, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא בשלח טו, ב). ההכרה של "זה קלי ואנוהו- שהיו מראין אותו באצבע!" (רש"י שם), זה גופא מה שהים ראה. הוא ראה את 'ארונו של יוסף', שנקודת ה'אני'- היא רק תוספת, ונקודת העצמיות- הוא הגילוי של "זה קלי ואנוהו", זוהי נקודת העצמיות!
עד- מעמד הר סיני, שהוא שלמות הגאולה של יציאת מצרים -כידוע מהרמב"ן, שיום מתן תורה הוא 'סוף' הגאולה ממצרים- עד היום החמישים, שהוא הגילוי העצמי של ה"אין עוד מלבדו" (ואתחנן ד, לה).
אלא שאז הקב"ה נתן כביכול את התורה, והתגלה בתורה, ואז הוא גילה את ה'תוספת' דקדושה, שהיא כנגד שתי הבחינות הכתובות כאן בפרעה, "חד אמר- חדש ממש, וחד אמר- שנתחדשו גזרותיו". ואז בנקודת הגאולה שהיא מעמד הר סיני נתגלה הבהיפך: כנגד ה'חדש ממש'- נתגלתה עצמותו יתברך, "קרע את כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו" (רש"י שם מדב"ר), וכנגד ה"נתחדשו גזרותיו"- הוא נתן להם את התורה, ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת', 'דא גזירת אוריתא'.
התברר כאן: שיש עצמיות- שזה הקב"ה, ויש את סוד הנבראים- שזה סוד התורה, שזה סוד התוספת. בוררה בדיוק מהי נקודת העצמיות, ומהי נקודת התוספת: העצמיות- זה הוא יתברך, וסוד הנבראים שהוא סוד ה'איסתכל באורייתא וברא עלמא'- זה סוד התוספת שהוא שורש הנבראים. וזהו סוד הגאולה!
ומצד ההבנה הזו, הקב"ה מברר שזו הבחינה של הנבראים, ההתאחדות עם העצמיות והתוספת, וההתאחדות בו יתברך עם התורה הקדושה שזוהי שלמות הנבראים!...
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס