- להאזנה ספר נפש החיים 014 שער ד פרק ג שלמות ובלי גבול בתורה
ספר נפש החיים 014 שער ד פרק ג שלמות ובלי גבול בתורה
- 3932 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
בסייעתא דשמיא, נפש החיים שער ד' פרק ג'.
אבל האמת כי ענין "לשמה" פירוש: "לשם התורה".
כפי שנתבאר לעיל, ויתבאר עוד בעזר ה' במפורש להלן בדברי הנפה"ח (בפרק ו'), במדרגות ה"לשמה", יש "לשמה - לשם הקב"ה", ויש "לשמה - לשם התורה". בפירקין כאן, הנפה"ח מסביר את המדרגה של ה"לשמה - לשם התורה".
גם במדרגת ה"לשמה - לשם התורה" עצמה, ישנן מדרגות רבות, והנפה"ח כאן נוקט את המדרגות העליונות והגבוהות.
ראשית, בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה"- האדם צריך לדעת את האחרית, את המדרגה העליונה; אבל צריך להבין שב'למעשה'- סדר העבודה יהיה שונה כמו שיתבאר להלן.
א"כ ראשית, באופן של "וידעת היום", הנפה"ח מבאר מה הן המדרגות העליונות של ה"לשמה".
והענין, כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר ברבי צדוק (נדרים ס"ב): "עשה דברים לשם פעלן" – לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, "ודבר בהן לשמן" – כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה.
ראשית נתבאר בדברי הרא"ש: ש"כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה". הרי שלא נאמר "דבורך ומשאך בדברי תורה" גרידא, אלא להדיא נאמר בדברי הרא"ש: "כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה", זוהי המדרגה ה'שלמה' של ה'לשמה': שכל הדיבורים יהיו - לשם התורה!
ומה הוא ה"לשמה"?- ממשיך הרא"ש ומבאר:
"כגון - לידע, ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא לקנטר ולהתגאות", עכ"ל.
נתבאר א"כ בדברי הרא"ש, שמדרגת "לשמה - לשם התורה" ענינה: "כגון - לידע, ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול".
וביאור עומק דברי הרא"ש על פי מה שנתבאר לעיל:
ישנן כמה מדרגות בלשמה, ושתי המדרגות העליונות ענינן: מדרגה אחת- לשמה מלשון שלמות, ומצד כך יש מצוה של ידיעת כל התורה כולה. והמדרגה השניה- שמתגלה בתורה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים" זה הכח בתורה שהתורה היא כביכול אין סוף, אין לה קץ, ואין לה גבול.
אלו הן שתי מדרגות בשלמות התורה: מדרגה אחת בשלמות התורה- היא ידיעת כל התורה כולה. על זה נאמר: כגון – "לידע", והלידע שבדבר ענינו: ידיעת התורה, זוהי מדרגה של שלמות שהאדם יודע את כל התורה כולה, וזה ענינו של לשמה. החלק השני זהו- "להבין ולהוסיף לקח ופלפול". ה"להבין" הוא הממוצע על מנת שיהיה אפשר להוסיף לקח ופלפול, כי אם האדם לא הבין הוא לא יכול להוסיף לקח ופלפול, אבל עומק נקודת הדבר "להוסיף לקח ופלפול" זה בגילוי שהתורה אין לה קץ, אין לה שיעור ואין לה גבול.
א"כ עומק דברי הרא"ש מתבאר שתי המדרגות העליונות מה ענינו של לשמה.
המדרגה הראשונה היא לשמה שלם, ומצד כך ידיעת כל התורה כולה, זהו ה"כגון לידע". והמדרגה השניה של לשמה בדברי תורה זה הגילוי של הארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, שאין קץ ואין גבול לחכמתה של תורה, ומצד כך זה "להוסיף [דייקא 'להוסיף' תדיר] לקח ופלפול".
א"כ במעמקי חיבור האדם לדברי תורה ב"לשמה" הגמור של "לשם תורה" מוגדרים שני החלקים הללו כמו שנתבאר. מכאן ולתתא, ישנן עוד הרבה מדרגות בלשמה של תורה. אבל בשורשי החיבור של האדם להשגה בתורה, צריך בירור בשני החלקים הללו.
כשפתחנו את דברי הנפה"ח בתחילה והועמד שיש פנים רבות של חיבור האדם לתורה, שתי הפנים העליונות [דייקא העליונות] של חיבור האדם לתורה, הם מה שנתבאר השתא: חיבור של תשוקת השלמות שבנפש, שלמי הדעת כמו שנתבאר בתחילת המסילת ישרים, והכח השני בדברי תורה- שהאדם מוסיף לקח ופלפול בלי שיעור.
הדברים הללו הם בדיקה דקה מאד מאד מאד בקומת נפשו של האדם: א. האם יש לו תביעה לדעת את כל התורה כולה?- אז יש לו התנוצצות של הארת לשמה. ב. האם יש לו תביעה בנפש להוסיף לקח ופלפול מכח כך שהתורה אין לה קץ ואין לה גבול?
לפעמים האדם מוסיף לקח ופלפול כי יש לו תכונת חידוש בנפש, באותה מידה אם הוא היה עוסק בעניני עוה"ז הוא גם היה מחפש חידושים, כמו כן גם כאשר הוא עוסק בתורה הוא מחפש חידושים, לא זהו עומק סוגיית דברי הרא"ש להוסיף לקח ופלפול. הרי שבחיצוניות זה כלול בדבריו, אבל בעומק, הבירור של הלשמה להוסיף לקח ופלפול זה האם האדם משכיל מכיר ומרגיש שהתורה אין לה קץ ואין לה שיעור והוא רוצה להתחבר לאין שיעור שלה, ומכחה הוא מוסיף לקח ופלפול.
ניתן דוגמא יסודית לדבר.
כאשר בן אדם לומד תורה בעיון, והוא רואה שהתורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, איך זה פועל אצלו בנפש?- יש בני אדם שזה פועל אצליהם בנפש ש"מיד הוא נרתע לאחוריו" (רמב"ם הל' יסוה"ת ב, ב), כיון שהוא מכיר שהתורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים וא"כ לעולם הוא לא יכול להשיג את כל מהלכי הסוגיא לעמקם לארכם ולרחבם בכל צד שלא יהא, אז הוא מרגיש שתמיד הוא ישאר חסר, ועל ידי כן הוא נעשה דעתו שפלה וקלה.
אבל מי שמתעורר בו נקודת הלשמה שבנפש, זה פועל בדיוק הפוך. מי שמתעורר בו תכונת הלהוסיף לקח ופלפול מצד הלשמה שבנפש דייקא, כשהוא מכיר שהתורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים ואין לה סוף, אז הוא רוצה להתחבר לאין סוף הזה, וזה דייקא יוצר לו תשוקת נקודת החיבור.
צריכים להבין את הדברים בהשכלה ולהבין אותם בכוחות קומת נפשו של אדם.
בן אדם שלא מתבונן, אז די לו אם בכל סוגיא הוא יוצא עם מהלך אחד, אדרבא, הוא מצמצם את עצמו וזה המהלך שיש לו וזה נותן לו את היישוב הדעת. בן אדם שיש לו יותר רוחב, אז הוא מוכן לפתוח את עצמו לראות עוד פנים ועוד פנים עוד חידוש ועוד חידוש, הוא תמיד פתוח להוסיף עוד לקח ופלפול, אבל מה שצריך לברר מכח מה נובע להוסיף עוד לקח ופלפול? כי יהיה לו יותר בהירות, כי יש לו תשוקה של חידוש בנפש, או כי הוא מחפש תורה שכל ענינה שאין לה קץ ואין לה גבול!
כאשר אדם מסיים כל סוגיא, בכל זמן שלא יהא, בין מסיבתו, בין מסיבות חיצוניות, הנה הוא מסיים עכשיו את הסוגיא, אבל עם איזו הכרה הוא יוצא מעומק הסוגיא? שהוא הבין את הכל ברור ויצא לו ברור, ורק פה ושם לא ברור, או שבעצם הסוגיא ככל סוגיא של תורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים ואין לה קץ, הוא למד את חלקו לפי כוחו השתא בלבד.
מי שלא מתעורר אצלו תשוקת הלשמה שבנפש מצד כח החידוש של הארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, אם הוא יחשוב באופן הזה זה יוצר לו החלשה בנפש, את עיקר הדבר הוא לא השיג, רק את אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, ואם זה מה שיצא בידי, אז מה עלה בידי בכל הסוגיא?! אני מרגיש שפל שבשפלים. הוא צריך ניחום אבלים שהקב"ה לא תובע בדור בתראה מכל אחד ואחד אלא לפי כוחותיו שיש לו וכדומה.
אבל כאשר מתעורר אצלו התעורר אצלו תשוקת הלשמה שבנפש, [ביחס לחלק השני של כח האין סוף של ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים], אז כשהוא פותח את הסוגיא והוא רואה שהיסודות והפרטים והכל רב עד למאד, זה לא יוצר אצלו חולשה, זה יוצר אצלו הכרה בגדלות התורה, וזה גופא מעורר בו את התשוקה לחיבור של תורה לדבר שהוא בלי גבול!!
צריך להבין את עומק הנקודה.
האדם זהו הדבר הגדול בענקים. אין לך בריה יותר גדולה בבריאה, באיכות, מצורת אדם [ובעומק זהו גם בכמות]. אבל למעלה מכך- יש תורה שהיא יותר גדולה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים. ולמעלה מכך יש דבר עוד יותר גדול- הוא יתברך שאין לו סוף אין לו קץ ואין לו תכלית.
כשהאדם מתחבר לבורא- ברור לו שהוא מתחבר לדבר שהוא בלי קץ ובלי גבול, למעלה מכל שיעור. אבל כשהאדם מתחבר לתורה, לאיזה תורה הוא מתחבר? לתורה שדומה לאדם שהוא אדם הגדול בענקים אבל יש לו גבול, או שהוא מתחבר לתורה שהיא קוב"ה ואורייתא חד, שאין לה קץ אין לה שיעור ואין לה מידה. לאיזה תורה הוא מתחבר?
קוב"ה ואורייתא וישראל חד, אז במידה מסוימת האורייתא דומה לישראל שכביכול עדיין בעלי שיעור וגבול, אבל מאידך היא דומה לקוב"ה שאין לה קץ ואין לה סוף.
כשהאדם מתחבר לעומקה של תורה מכח מה הוא מתחבר? האם מהמקום שהוא רוצה שיצאו לו דברים ברורים והוא רוצה להגיע לקצה וגבול, או שהוא רוצה להתחבר למעמקי התורה של ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
זה לא ידיעה, זה תחילתו ידיעה אבל זוהי ההכרה בכח עומק נשמתו של האדם, שמי שזוכה- אז נשמתו מתעוררת ויוצאת מהכח לפועל!!
ואז דייקא ככל שהאדם לומד סוגיא, ושואלים אותו שאלה והוא לא יודע, ורואה שיש כאן עוד דברים נעלמים יותר, והוא רואה שאפשר לפתוח את עומק הסוגיא בפנים רבות יותר, והוא רואה שמה שהוא עמד עליו הוא רק אפס קצהו, זה לא מחליש את דעתו, זה רק מעורר בו את התשוקה לחיבור עמוק יותר ויותר לתורה שהיא במדרגה של ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
הדברים האלה הם נאמרים בכלל, ונאמרים בפרט בבית מדרש שלומדים בעיון איש לפי ערכו איש לפי מהללו, ומנסים תמיד לפתוח את הסוגיא עוד ועוד ועוד, וכל מה שפתחנו את הסוגיא, אינו אלא כטיפה מן הים, וגם מה שנפתח, כמובן שלחלק זה נראה הרבה מעבר לפי כוחותיהם, זה עומק החיבור לתורה של ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
זהו עומק חיבור לתורה למדרגה של הלשמה שבה שהאדם מכיר שמה שנראה לו שהוא למד סוגיא, והוא אוחז בסוף הסוגיא, ונראה לו שפחות או יותר הוא עמד על נקודות הדברים, פתאום כהרף עין הוא רואה שיש נקודות שורשיות ויסודיות, ואולי אפילו על יסודות הסוגיא הוא עדיין לא זכה כלל לעמוד, אז כמובן שבתחילה זה יוצר לאדם את החלישות שהוזכר, אבל כאשר האדם בוקע לפנים שלו- הוא בוקע לחיפוש תורה באמת לשמה!
אז ככל שהוא למד סוגיא יותר, והוא מגיע למקום שמראים לו שכמעט הוא לא קלט כלום, על אף שלכאורה במבט הראשון והשני והשלישי והרביעי הוא עמל ויגע הרבה, אבל במבט נוסף הוא רואה שיסודות גמורים הוא עדיין לא עמד עליהם, פרטי דינים יסודיים שלפי זה מולידים סברות נוספים, ולא רק עוד פרטים, אלא הסתכלות שורשית אחרת על כל הסוגיא, זה לא מחליש את דעתו, זה מעורר בו את עומק התשוקה וההכרה לאיזה תורה הוא מתחבר!!
בחיצוניות התורה- יש מצוה של ידיעת כל התורה כולה, "אני שלמדתי את כל התורה כולה" (מנחות צט:), אבל בפנימיות התורה- זהו כח שאין לו קץ, זהו כח שאין לו שיעור, זהו כח שאין לו גבול.
מי שלא מגלה את עומק הכח הזה בנפש- הוא יכול להשיג את מדרגת ה"לשמה" בתורה במדרגות נמוכות יותר!! אבל כשמדבר כאן הנפה"ח כאן מעומק דברי הרא"ש שנאמר "דבר בהם לשמן- כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול", הוא מגיע לנקודה של הלהוסיף לקח ופלפול מיסודה מכח המדרגה של תשוקת הנפש של דבר שאין לו קץ ואין לו גבול.
כנגד אותן כוחות בנפשו של אדם, יש את ה"לקנטר ולהתגאות". לקנטר- זה להקטין כל דבר, 'קנטר' זהו אותו לשון של 'הקטנה'; ולהתגאות שבדבר- זה ההיפך של המציאות של דבר שלם דקדושה. יש את הגאוה דקלקול שהאדם תופס את עצמו שלם, זהו כח גאוה של קלקול. בעומק הם זה לעומת זה.
אבל תמצית הדברים, צריך שיהיה ברור ברור עד למאד: מי שלומד בקיאות של תורה ככלל- הוא מתחבר לידיעת התורה, כשלמות ידיעת התורה שזו סוגיא אחת של לשמה. ומי שלומד עיונה של תורה- הוא מתחבר לחלק השני של הלשמה שהוא להוסיף לקח ופלפול, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
שני הכוחות האלה, הם עומק מדרגת ה"לשמה": מה"למיגרס" שבדבר- זוהי ידיעת כל התורה כולה, מה"למיסבר" שבדבר- להבין ולהוסיף לקח ופלפול, זהו הכח של ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
וצריך בירור עמוק עמוק מאד בקומת נפשו של האדם, [לא שהוא נמצא שם, מי שחושב שהוא נמצא שם, על דרך כלל לחלוטין הוא אינו אלא בעל דמיון, אבל] האם יש איזושהי תשוקה לדבר? איזשהו רצון של התחברות? איזושהי התעוררות כדברי הגר"א הידועים, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, צריך שיהיה ניצוץ של לשמה בהתחלה? הניצוץ של הלשמה זה תשוקת הנפש לידיעת כל התורה כולה, הניצוץ של הלשמה זה תשוקת הנפש להבין ולהוסיף לקח ופלפול אבל באופן של ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
כאשר האדם מברר את שני הכוחות האלה בראשית עסקו בתורה שיהיה התנוצצות: עליו נאמר- מתוך שלא לשמה בא לשמה!! אבל הוא מברר באמת שיש לו עומק של תשוקה של ידיעת כל התורה כולה. על אף שלכאורה זה ירתע לאחוריו כשהוא רואה את ההיקף של ידיעת כל התורה כולה, והוא מברר לעצמו שהוא רוצה החיבור לתורה שהיא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ואחרי ימי חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, כל מה שלמדתי מרבותי אינו אלא ככלב המלקק טיפה מן הים, ובכל סוגיא וסוגיא הוא ירגיש שאין לו אלא כטיפה בים, וזה עומק נקודת החיבור, זה לא רק הכרת השפלות עצמו, אלא זה עומק החיבור שהוא מכיר שזה אינו אלא כטיפה מן הים, והוא מתחבר לדבר שאין לו קץ ואין לו שיעור, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים.
כשההשכלה הזו תהיה מורגשת ומוכרת בעומק נפשו של אדם, והתשוקות הללו יתעוררו ויצאו מן הכח לפועל, אז תחילת העבודה יהיו באופן של: מתוך שלא לשמה- בא לשמה, שני חלקי הלשמה שנתבארו בסייעתא דשמייא...
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס