סוגיות בפרשה 033 מצורע מילה תזריע

[א] איתא בריש הפרשה, "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דוותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וגו'". מבואר כאן שיולדת זכר מטמאה שבעת ימים כמנין ימי נדתה (מצורע ט"ו י"ט). לאחר מכן דמיה טהורים ל"ג יום. בהמשך מביאה התורה את דיני היולדת נקבה. והנה בין דין שבעת ימי הטומאה לדין ל"ג ימי הטהרה, מביאה התורה את דין המילה. וצריך להבין למה עשתה זאת התורה במקום זה. בפשטות, הקשר הוא שביום השמיני גם היולדת זכר נטהרת וגם עושים את הברית מילה. משא"כ ביולדת נקבה אין לא זה ולא זה. והא תליא משמע גם בגמרא בנידה (כ"ד ב'), המפלת ולד שאין לו חיתוך איברים, אמו איננה טמאה לידה. מפני שדין שמונת ימים למילה ודין טומאת יולדת תליא אהדדי. ובמקום שלא שייך שמונה ימים למילה, גם טומאת יולדת אינה שייכת. אמנם לא מבואר בגמרא למה תליא הא בהא. והנה נחלקו רב ולוי בנדה (ל"ה ב') שלרב מעין אחד הוא והתורה טמאתו בשבעה ימים ראשונים וטהרתו בל"ג הימים שלאחריו, וללוי שני מעיינות הם, ואחד פתוח שבעה ימים, והשני סתום, ובל"ג הימים שלאחריו, הפתוח נסתם והסתום נפתח. הנפ"מ ביניהם באשה שלא פסקו דמיה במעבר בין היום השביעי לשמיני. לרב ביום השמיני מ"מ דמיה טהורים, דהרי התורה התירתם. אבל ללוי, זו הוכחה שלא נסתם הפתוח, והוא ממשיך לזוב ולכן היולדת עדיין טמאה. א"כ מכיון שכל הפרשה כאן מדברת מדם, בין לרב ובין ללוי, והשאלה היא כיצד לדון את הדם דיום השמיני, לכן ע"כ צ"ל שמה שהביאה התורה את דין המילה ביום השמיני, הוא מצד דין הדם שבמילה.

ג' טעמים למילה בשמיני

[ב] א"כ נתבונן עתה בדיני הדם שבמילה. הנה בנדה (ל"א ב') מובא ששאלו את רשב"י מפני מה אמרה תורה שתינוק נימול ביום השמיני ולא קודם, וענה כדי שלא יהיו כולם שמחין בסעודה והוריו עצבים שאסורים עדיין בתשמיש. מבואר מכאן שזמן המילה נקבע לפי התחלת דם הטהרה של האם ביום השמיני (כמובן מדובר בד"כ, אבל מלין בשמיני גם אם לא פסק דמ הטומאה בשביעי). והמהרש"א שם מחדד שהשאלה לא היתה בסתמא, אלא שאלו למה כתבה התורה את דין זמן המילה באמצע סוגית טומאת וטהרת היולדת. מה בא זה ללמדנו. והתשובה היא שהתורה באה ללמדנו את הקשר בין זמן המילה לזמן טהרת האם, ונפ"מ כדי שלא יהיו כולם שמחים והוריו עצבים. טעם שני למה ממתינין לשמיני מובא בספורנו על אתר, דרק אז סיים התינוק לעכל את דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הולד במעי אמו, ואז הוא טהור להכנס בברית קדש. לכאורה מקור הספורנו הוא בזוהר (אמור צ"א ב'). ומה שלכאורה קשה בפירושו שהרי ההרה אינה נידה, צ"ל שמכיון שדם לידתה טמא, א"כ דמה נחשב לטמא למפרע עוד קודם הלידה, וצ"ע. עכ"פ לפי הספורנו הטעם לדחיה אינה דם האם שבאם, אלא דם האם בולד. לפי שני הפירושים הטעם לדחיה הוא שלילי, שצריך להפסיק את הדם השלילי שנמצא הן באם והן בולד. אבל ישנו טעם שלישי שהוא חיובי, ומובא במד"ר (כי תצא ו' א'), "למה התינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו". וכן כתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"ט), "והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעל חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדין בבטן עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם". ואו"ח הקדוש (על אתר) לאחר שהביא את המד"ר, שואל מדוע דוקא בשמיני יהיה בתינוק כח לימול, לא פחות ולא יותר. ומשיב ע"פ הזהר (אמור צ"א ב') שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת. לכאורה לא סגי שיעבור עליו שבת, אלא כוונתו שיעבור עליו שבוע שלם הכולל את השבת, דבשבוע שלם כלולים כל הכוחות. ועוד צריך לבאר כיצד הנפש החיונית, שהיא הנשמה היתירה בשבת, מוסיפה כוחות בגשמיות לעמוד במילה. וי"ל ע"פ דברי רש"י בביצה (ט"ז א' ד"ה נשמה יתירה), שהנשמה יתירה מאפשרת לאכול ולשתות בלי שנפשו קצה עליו, תבלין יש ושבת שמו (שבת קי"ט א'). ומכח המאכל והמשתה שהוא אוכל בשב"ק התינוק מקבל דם חדש, לא רק כח כפשוטו, ואז הוא ראוי לברית מילה. איתא בב"ב (קמ"ו א') "כל ימי עני רעים, והא איכא שבתות וימים טובים, כדשמואל, דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי". שינוי הוסת יוצר אצלו חולי, כי שב"ק נותנת כח של דם חדש.

דם במילה

[ג] נעסוק עתה בסוגית הוצאת דם במילה. כמפורש במשנה (שבת קל"ג א'), ישנם שלשה דינים במילה, מילה פריעה ומציצה. המילה עצמה ניתנה לאברהם אבינו (לך לך י"ז י'). פריעה, פריעת הערלה הדקה, לא ניתנה לאברהם אבינו (יבמות ע"א ע"ב). מציצה, מפורש בגמרא (שבת קל"ג ב') שהיא משום סכנה, ומוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו. למעשה זו מחלוקת גדולה באחרונים האם מציצה רק מצד סכנה או שהיא חלק ממצות מילה, ונפ"מ כאשר לטענת הרופאים אין סכנה, האם מותר לעשות מציצה בשבת שהרי עושה חבורה (עי' תפא"י על המשנה בועז אות א'), וכד'. לכאורה מקושית הגמרא (קל"ג ב') "פשיטא [שמעבירין אותו], מדקא מחללין עליה שבתא סכנה הוא", מוכח שאין מציצה חלק ממצות מילה, ואם אין סכנה, אסור למצוץ (עי' שו"ת שואל ומשיב לרי"ש נתנזון, מהד' תנינא, ח"ד סימן ז'). עכ"פ בודאי שאין מציצה מעכבת, אפילו על הצד שהיא חלק מהמצוה, כדמשמע מהמשנה (קל"ז ב') "מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל", ומציצה לא הוזכרה שם. עכ"פ מציצה היא סוגיה אחת של הוצאת דם במילה. סוגיא נוספת (שבת קל"ה א') בתינוק שנולד מהול, וא"א לעשות בו מילה פריעה ומציצה. הגמרא מביאה מחלוקת ב"ה וב"ש, וג' שיטות בפירוש המחלוקת. השאלה היא האם צריך להטיף ממנו דם ברית, וא"כ האם מותר לעשות כן בשבת. להלכה קי"ל שמטיפים דת ברית (יו"ד רס"ג ס"ד), אבל לא בשבת (או"ח של"א ס"ה), כדעת רבה שיש כאן ספק ערלה כבושה. אבל לדעת רב יוסף שיש כאן ודאי ערלה כבושה, מטיפין דם ברית אפילו בשבת. סוגיה נוספת דדם במילה שם, מה הדין בגר שנתגייר כשהוא מהול. גר הרי צריך לעבור טבילה ומילה (רמב"ם איסורי ביאה פי"ג ה"ו). וכאן אין ספק ערלה כבושה, שהרי ידוע שנולד עם ערלה. וישנה מחלוקת בגמרא אם צריך להטיף ממנו דם ברית, ולהלכה קי"ל שצריך (רמב"ם מילה פ"א ה"ז). וכאן הטפת הדם אינה משום סכנה, ואינה משום ספק, אלא היא עצם המילה. סוגיה נוספת (קל"ד א'), על אביי ורב נתן הבבלי, בענין ב' תינוקות, אחד יש בו יותר מדי דם והשני יש בו פחות מדי דם. בשניהם יש להמתין, בראשון עד שיבלע יתר דמו, ובשני עד שיפול בו דמו. והנה בשני שחסר בו דם מבאר רש"י (ד"ה לכרכי הים), שיש תרתי לגריעותא. חדא שהוא חלש וסכנה למולו, וזה טעם הפשוט. ועוד מחדש רש"י, שאם ימולו אותו לא יצא ממנו דם, והטפת דם ברית מצוה היא, דכתיב "גם אַת בדם בריתך" (זכריה ט' י"א). עולה שבכל מילה מצוה שיצא דם. א"כ עמדנו על ד' דמים במילה. האחד שבכל מילה צריך דם. השני במציצה משום סכנה. השלישי הטפת דם בנולד מהול משום ספק ערלה כבושה. הרביעי הטפת דם בגוי מהול שנתגייר.

מהו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה

[ד] מילתא אגב אורחא במעשה דרב נתן הבבלי, שהיו שני תינוקות, אחד שהיה בו יתר דם והמתינו שיסתלק ממנו, והשני שלא היה לו דם וחיכו שיפול בו הדם. הרי זה על דרך שבארנו לעיל, שלפירוש הספורנו צריך שיסתלקו ממנו הדמים הטמאים שקיבל מהאם, ומאידך לדרך או"ח הקדוש, צריך שיכנס בו דם חדש מכח אכילת השבת. אם כן צריכים אנו להעמיק ולהבין את ארבעת הדמים הנמצאים כאן בברית מילה, מתוך היסוד שהוכחנו בפרשה, שדין המילה ביום השמיני, קשור לדין דם הטומאה בשבעת הימים הראשונים, ולדין דם הטוהר בל"ג הימים האחרונים. נתבונן מתי לראשונה מצינו דם בתורה. הנה על המשנה בפרק במה מדליקין "על ג' עבירות נשים מיתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנידה וכו'", מבאר הירושלמי (שבת פ"ב ה"ו, כ' א'), "אדה"ר דמו של עולם וכו' וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נידה לאשה". שמעינן שאדה"ר היה דמו של עולם, כלומר הוא היה בבחינת הדם של כל העולם, ונתקלקל בחטא דעץ הדעת טו"ר, ונשפך דמו על הארץ. זהו שורש החטא של הבריאה, מכאן ואילך כל דיני הדמים הם בעצם מהלכים לתיקון אותו דם ראשון שנשפך. אמנם בתורה עצמה לא מוזכר דם בהקשר לאדה"ר עצמו, אלא לראשונה מוזכר דם בהקשר להבל, כמ"ש "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". מפרש המדרש (בר"ר כ"ב ט', מובא ברש"י), למה כתיב דמי ולא דם, אלא דמו ודם זרעיותיו צועקים אלי מן האדמה. צריך להבין למה התורה מצביעה על מקום הצעקה, וכי אם הדם לא היה באדמה אלא במקום אחר לא היו הדמים צועקים. אמנם, בכל מקום שהתורה אוסרת לאכול דם, התורה מְצוה "על הארץ תשפכנו כמים". ויתר על כן בשחיטת חיה ועוף, ישנו בנוסף דין של כסוי הדם בעפר (אחרי מות י"ז י"ג). הרי שאנו רואים שיש מקום לדם בארץ. והנה במילה אדם ישנם שני מובנים הפוכים, אדם מלשון אדמה, ואדם מלשון אדמֶה לעליון. כאשר אדם הוא אדם אמיתי שאז הוא האדם בבחינה של אדמה לעליון, ולא בבחינת אד"ם אפר דם מרה כלשון הגמרא (סוטה ה' ע"א), אזי הוא דם שמצורף לאות אל"ף. אבל במקום רציחה, האל"ף, אלופו של עולם, מסתלק, והכלי שדרכו שוכן האלופו של עולם שהוא הנשמה הקדושה, מסתלק מהגוף מכח המות, ונשאר דם, ואז הדם יורד למטה, הוא נשפך לאדמה, כי אין הדם עולה עם הנשמה. אדם מלשון דם, מלשון אדום שהוא צבע הדם, כאשר אינו בבחינת אדמה לעליון, אז הוא יורד למטה, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ולכן יש דין לכסות הדם בעפר, כי שם מקומו, וכן הגוף המת מכוסה בעפר, ושם הוא נח, מחמת שזה מקומו בחטא, לא מחמת שזה מקומו בעצם. קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. כמו שחז"ל אומרים "מים תתאין אינון בוכין ואמרין אנן בעיין למהוי קדם מלכא" (תק"ז תיקון ה' דף י"ט ב'), כך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, הם צועקים למהוי קמיה מלכא.

האדמה היא מקלט זמני לדם

[ה] הנה במאמר על פרשת בלק כבר הבאנו מקורות לכך שמהפסוק "על הארץ תשפכנו כמים" ילפינן שדם הוא אחד משבעת המשקים המכשירין אוכלין לקבל טומאה, מכח שהוקש למים. גם למדנו שם שדם שאינו נשפך כמים, כמו דם קדשים, אינו מכשיר. לכן על הדם שנשפך על הארץ כמים נאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ומה הם צועקים - אלי. הם צועקים אנן בעיין למהוי קמיה מלכא. זוהי צעקת הדם שהיא הגיעה למקום האדמה בתולדה של חטא. ומה התיקון שבדם. והנה בודאי שעצם הציווי "על הארץ תשפכנו כמים" ואיסור אכילה שעליו, הוא חלק מתיקונו. כפי שדין גלות, נע ונד תהיה בארץ, הוא חלק מתיקון הרוצח. והתיקון הוא בעצם המקום שאליו הגולה מגיע. ולכן כמו הדם עצמו נע ונד לאדמה, לכן עונשו של קין היה נע ונד תהיה בארץ עליה שפך את דם הבל. עונשו מקביל לחטאו בדם. הדם מקומו בבחינת אדמה לעליון, וקין הורידו למקום אדמה. הרי זה כעין ערי מקלט שקולטות רוצחים, ומכפרות על עוונם. ואם אינם נסים לערי מקלט, גואל הדם מותר לו או מצוה עליו להורגו. כך גם הדם, שכאשר נשפך לארץ ומכסים אותו, זה כעין עיר מקלטו, זוהי כפרתו. אבל אין שם מקומו לתמיד. אלא כמו שבמות הכהן הגדול הרוצח בשגגה יוצא מעיר מקלטו, כך גם צריכה להיות עליה לנקודת הדם. הארץ היא רק מקום זמני לנקודת הדם.

אופני היתר אכילת דם

[ו] והנה באופן כללי ישנם כמה וכמה תיקונים לדם. האחד, הגמרא (חולין ק"ט ב') אומרת כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה, למשל אסר לן דם שרי לן כבדא שכולו דם. במדרש (ויק"ר כ"ב י') בסוגיה מקבילה, כתוב שבמקום דם שרא לן טחול. והנה טחול, למרות שיש בו מראה אדמומית (טשו"ע יו"ד ע"ד), אבל בגמרא (חולין קי"א א') כתוב שטחול הוא שומנא בעלמא. כלומר (תוס' שם ד"ה אבל), אינו ככבד שכולו דם, אבל יש בו דם וצריך מליחה כשאר האיברים. עכ"פ מצד המראה, יש בטחול דמיון של דם, וא"כ מכח האדמֶה שבדם מותר טחול, אבל מכח האדמָה של להשוות צורה ממש, אז התורה אסרה לנו דם, על הארץ תשפכנו כמים. וא"כ אין תיקון ממש באכילת טחול לאיסור הדם. אבל בכבד התירה לנו התורה דם ממש, דכבד כולו דם, ואכילתו היא התיקון של שפיכת הדם, והעלאת הדם, דהרי כל אכילה היא בבחינה העלאה כמו שידוע (עי' שער טעמי המצוות פרשת עקב בכוונות האכילה, וכן מובא בהרבה ספרי חסידות). אמנם שונה הכבד מכל האיברים, שהם עצמם אינם דם, רק בלוע בהם דם, ובאופן כזה אין הדם נאסר, אלא רק כאשר יוצא אז נאסר, ולכן צריך מליחה להוציאו (עי' תוס' שבת קכ"ח א' ד"ה דחזי, ותוס' חולין י"ד א' ד"ה ונסבין, ועי' ר"ן חולין מ"ב ב' בדפי הרי"ף ד"ה ואיבעיא, ועי' יו"ד ס"ז א'). ואף אם נשאר טיפה אדמימות לאחר המליחה מותר הבשר באכילה כי רק לחלוחית ולא דם ממש (יו"ד ס"ט סעיף כ' ובש"ך סקע"ט). אבל יתר על כן, ישנה דעה במנחות (כ"א א') שדמאורייתא אין איסור דם אם בשלו או מלחו, ורש"י פירש שהסברא היא משום שלא נאמר איסור דם אלא בדם הראוי לכפרה, ודם מבושל לא חזי לכפרה, ומליח הרי הוא כרותח. וכן פסק הש"ך (יו"ד פ"ז סקט"ו). אבל הב"י (יו"ד פ"ז) דייק ברמב"ם (מא"א פ"ט ה"ו) שדם מבושל ומלוח אסור מדאורייתא, וכוותיה משמע ברש"י (חולין ק"ט א' ד"ה הלב). עכ"פ להלכה ישנו אופן שמה"ת מותר לאכול דם, והרי זה תיקון לדם.

יין ודם

[ז] אבל ישנם עוד סוגיות של תיקון הדם. ישנו תיקון דדם שחיטת קדשים שנזרק על קרנות המזבח ויש שנשפך על היסוד (משניות זבחים פ"ה, רמב"ם מעשה קורבנות פ"ה). כאן מדובר בדם קדוש, לאפוקי מדם שחיטת חולין שאפילו שמצוה לכסותו בעפר, ולא ע"י רגליו, אין זה מחמת קדושת הדם אלא מחמת ביזוי מצוה (שבת כ"ב א'). א"כ בדם מזבח יש לדם עליה מדין קדושתו כדם כפרה. יתר על כן ישנה הפרשה בסוף פרשת משפטים (כ"ד ו'-ח'), שחלקו את דם השחיטה חציו באגנות וחציו נזרק על המזבח, וזה שבאגנות נזרק על העם. גם כאן יש קדושה בדם, אבל אינו נשפך על האדמה אלא על האדם. משא"כ דם על המזבח יש בו אבחנת אדמה, שהרי מזבח החיצון הוא מזבח אדמה (יתרו כ' כ"א), דהיינו שמחובר באדמה. א"כ תיקונו בירידתו לאדמה. אבל דם האגנים כבר חוזר למדרגת אדם. עוד תיקון לדם מצינו בדיני מצורע, שמזים דם על תנוך אוזנו ועל בהן ידו ועל בהן רגלו. גם זו עליה ממדרגת אדמה למדרגת אדם, כמו דם האגנות, מצד אדמה לעליון. עיקר מדרגת האדמה לעליון השיגו במעמד הר סיני שאז נאמר "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כלכם" (תהלים פ"ב ו'). כלומר אז הם הגיעו למדרגת אדם, ויצאו ממדרגת "כבהמות נדמו" (תהלים מ"ט י"ג), שראשם כפוף לארץ, והגיעו למדרגת אדמה לעליון. וא"כ הדם הגיע למדרגת עליה שהוא נזרק על גבי האדם, היפך מדרגת "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", מן האדמה דיקא. וישנו מהלך נוסף של החזרת הדם לקדושה. הגמרא בשבת (קכ"ט א') אומרת שמי שהקיז דם שישתה יין אדום, סומקא חלף סומקא. א"כ יש מהלך של תיקון דם ע"י יין. וכן כתוב בבבא בתרא (נ"ח ב'), שהיה כתוב על דלתות השער "בריש כל מרעין אנא דם", כלומר כל תחלואים באים על האדם כי אינו מקיז מספיק דם. "בראש כל אסוון אנא חמר". וכל הרפואות באים ע"י יין. הרי שדם מתחלף ביין ויין מתחלף בדם, ושניהם משבעת המשקין. "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כ"ג ל"א), א"כ יין לכתחילה הוא אדום. מחד השרש הוא יין וכאשר מתקלקל יורד למדרגת דם. ומאידך יש תיקון לדם בעליתו למדרגת יין. כאן אנו חוזרים לחטא הקדמון למד"א עץ הדעת גפן היה (יל"ש דברים פל"ב רמז תתקמ"ו). דאמרו חז"ל (בר"ר י"ט ה'), חוה סחטה מהענבים לאדם. וזה היה החטא, שהורידה את הענבים ממדרגת יין למדרגת דם. ועל זה נאמר שהיא שפכה דמו של עולם, ועל זה נאמר "כבהמות נדמו", ועל זה בכה אדה"ר, "אני וחמורי נאכל באבוס אחד" (פסחים קי"ח א'). וראש כל הרפואות הוא להחזיר את הדם למקורו שהוא יין. וזה הכח שיש בברית מילה. יין בגימ' שבעים, כידוע נכנס יין יצא סוד (סנהדרין ל"ח א'), ושורש מילה מ"ל, ג"כ גימ' שבעים.

ערבוב יין ודם בשעת מציצה

[ח] דין דם בברית אינו דבר צדדי, אינו רק מחשש סכנה, אלא זו מצוה, כפי שהבאנו לעיל בשם רש"י (שבת קל"ד א' מהפסוק גם את בדם בריתך). כי בעצם הברית מילה זוהי הסרת הערלה. על אדה"ר כתוב שהוא נולד מהול (יל"ש ירמיהו פ"א רמז רס"א), אבל אומרת הגמרא (סנהדרין ל"ח ב'), אדה"ר מושך בערלתו היה. פירוש הדבר לעניננו, שהוא משך את היין לדם. אילו אדה"ר לא היה מושך בערלתו, לא היתה ערלה בעולם. המצוה של "ביום השמיני ימול בשר ערלתו" נאמרה על המושך בערלתו. ויש במילה גם דין של מציצת דם. ראשית מפני הסכנה, כי הדם הרי היה שרש למות, שהרי חוה שפכה דמו של עולם, לכן הוא סכנה וצריך להוציא אותו. אבל בעומק, עיקרו של הדם שנאמר בברית מילה הוא להעלות אותו למדרגת יין. בתחילה מוציאים ממנו את הדם, כדברי הספורנו, אלו הם השבעה ימים שהיא טמאה. מוציאים ממנו את הה' דמים טמאים, את דמו של עולם שנשפך. זהו דם השלילה. זהו הדם של "ביום אכלך ממנו מות תמות". לכן עברינן לאומנא שאינו מוצץ את הדם. זה סוג אחד של דם. אבל יש הסוג השני של דם, דם המצוה. מצד כך ישנו מנהג המובא בסידור ר' יעקב עמדין (הלכות מילה אות ע"ו), שהמוהל שם יין בפיו לאחר המציצה, כך שהיין עם הדם מתערבבים בפיו, וזה מעלה את מדרגת הדם בחזרה למקומו שהוא יין. ואז הוא זולף את התערובת על מקום הערלה, וזו ההזאה על האדם בבחינת דם מלשון אדם, אדמה לעליון.

שיטת ההפלאה

[ט] הנה הגמרא בכריתות (כ"א ב') אומרת "דם מהלכי שתיים אסור ואין חייב עליו". ורש"י מפרש שמהלכי שתיים היינו אדם. עוד אומרת הגמרא, שדם אדם שפירש אסור, ולכן דם על הככר, גוררו ואוכלו, אבל דם בין השינים מוצצו ובולעו. לכאורה עיקר האיסור מדרבנן הוא מצד מראית עין, כדמשמע ברש"י כתובות (ס' א' ד"ה וחילופא). והנה ההפלאה בכתובות (ס' א' ד"ה דם שע"ג ככר גוררו), ס"ל שלשיטת רש"י (שם ד"ה מוצצו), אם יש לאדם פצע זב דם בגופו, ולא פירש על דבר אחר, יכול למוצצו ולבולעו, וה"ה דם מילה, דהא ליכא דחזי ליה, ולא אתי לאחלופיה. כאן מבואר בעצם היסוד שיש היתר לבלוע את הדם של האדם להעלות את זה למדרגת אדם. וכן המנהג לערב את הדם בפיו עם יין, כפי שבארנו לעיל. והנה בעומק דין דם מילה ביום השמיני, הוא אותו דין שביום השמיני דם הלידה נעשה טהור. ולא שיש כאן שני דינים בלי קשר ביניהם. אלא מכח הברית שמעלים את מדרגת הדם למדרגה של יין, ולכן ביום השמיני דיקא גם יש היתר לדם היולדת. אין הכוונה שלהלכה אם לא מלו את התינוק בשמיני, שאין דם האשה נעשה טהור בשמיני, אבל בעומק במילה יש התחלת גילוי של ל"ג ימי טהרה, מחמת שביום השמיני ישנה התחלה של תיקון הדם. ואפילו אם לא היתה מילה בפועל, מ"מ כח יום השמיני של הדין מילה שבו הוא כח הטהרה שמטהר את היולדת.

האם דם הוא אוכל או משקה

[י] והנה לאוין רבים נכתבו בחומש ויקרא ובחומש דברים על איסור אכילת דם. ולמרות שכולם נכללו בלאו אחד (למשל חינוך קמ"ח), מ"מ ישנו חילוק, שעל אכילת דם שהנפש יוצאת בו חייבים כרת, ועל אכילת דם שאין הנפש יוצאת בו יש לאו בלא כרת (עי' משנה כריתות כ' ב' והגמרא על המשנה, ועי' יו"ד סימן ס"ז). והנה למרות שדם הוא אחד מז' המשקין כנ"ל, מ"מ בשום מקום לא נקטה התורה לשון שתיה בדם אלא רק אכילה. והנה בד"כ קי"ל ששיעור אכילה לרוב דיני התורה הוא בזית ולשתיה הוא ברביעית. ובדם מצינו את שני השיעורים. בכריתות (כ"ב א') מפורש שיעור כזית בדם, בעוד שביבמות (קי"ד ב') מפורש שיעור דם ברביעית. ועי' ברש"ש ביבמות שמאריך הרבה בסוגיה זו, ומביא ישוב לפי הגמרא בשבת (ע"ז א') שרביעית נוזל שקרש שיעורו בזית, א"כ בכריתות מדובר בדם שקרש וביבמות בדם נוזלי, ואכמ"ל. עי' גם במנחת חינוך (מצוה קמ"ח) שמאריך מאד בדיני שיעור הדם לדינים שונים בתורה. והנה הזכרנו בראשית המאמר שיש ארבעה דיני דם בסוגית המילה. האחד מצד סכנה, ששורשו בחטא אדה"ר שאכל ומכח כך מת. השני מצד מצוה, "וגם את בדם בריתך". השלישי נולד מהול, ספק ערלה כבושה או ודאי ערלה כבושה. מכיון שאדה"ר משך בערלתו לאחר שנולד מהול, ונשפך דמו של עולם, לכן אפילו אין ערלה ממש, יש פגם, וצריך הטפת דם לתיקון. הרביעי, גוי מהול שנתגייר, מטיפים ממנו דם. צריך להבין איזה דם מטיפים ממנו. הרי ערלתו כבר הסתלקה במילתו. וצ"ל שמכיון שלא היתה למילתו דין מילה, גם הדם שיצא במילתו כגוי לא היה בו תיקון.

יין המשומר לצדיקים

[יא] אבל יש כאן יתר עומק. גוי מהול שמתגייר שורשו בעשו, שגם בניו נימולו. עשו הוא אֶדום, ונקרא כן כי אמר "הלעיטני נא מן האָדום האדום הזה" (בראשית כ"ה ל'). ומלבד הדין של דם במילה מצד אדם הראשון מושך בערלתו היה, ישנו דין שני של דם, ששורשו בענבים שהם אדומים. ונבאר. כתוב בישעיה (ס"ג א') "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה". ואומרת על כך הגמרא במכות (י"ב א'), "אמר ריש לקיש שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה וכו'". מדובר שלעתיד לבוא יבוא הקב"ה להיות גואל הדם לישראל להרוג את סמא"ל על שהרג את ישראל, וסמא"ל שהוא שרו של רומי, ורומי היא אדום, ימלט לבצרה כי יטעה בין בצרה לבצר. ועוד שאפילו היתה בצרה קולטת, אותו לא תקלוט שהוא מזיד. ועוד מרמז כאן למלך השני שמלך בארץ אדום, הוא יובב בן זרח שמלך בבצרה (וישלח ל"ו ל"ג). והנה בצרה היא מלשון בצירה, ובצירה היא בענבים. ובצר היא עיר המקלט בעבר הירדן בתחומו של ראובן (ואתחנן ד' מ"ג). ועוד כתוב בישעיה (ס"ד ג') "עין לא ראתה אלקים זולתך". ומפרשת הגמרא (ברכות ל"ד ב', סנהדרין צ"ט א'), "זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית", והוא בין היעודים שיזכו להם הצדיקים לעת"ל. והנה עשיו רצה גם את העולם הבא, כלומר את היין המשומר לעתיד לבוא, שמכח כך הוא נקרא אדום של יין. ולכן הוא סבר שבצרה היא בצר מלשון בצירה היא מקלטו, ע"י שהוא יזכה ביין לעתיד לבוא. ושורש עשיו הוא מלכי אדום, והם מלכו קודם מלכי ישראל, א"כ שורשם קדום לשורש ישראל. ובעוד ששורש ישראל בא מאדה"ר, שחטא באכילת עץ הדעת שהיה גפן, ומשך בערלתו ושפך את דמו של עולם, א"כ כאן היין שהפך לדם הוא משורש אכילה, ולכן שיעורו בכזית. משא"כ עשו, שאמר הלעיטני, הוא לקח מאכל והפך אותו למשקה, ולכן משורש זה שיעור יין הוא רביעית. לכן צריך הטפת דם מיוחדת לגוי מהול שמתגייר, לתקן את מזימתם לזכות ליין המשומר. ברור לכל משכיל שבכל מילה שהיא ביום השמיני קיימים שני התיקונים הללו. ולאחר מכן מגיעים הל"ג ימי טהרה, ולכן נהגו לעשות סעודה בברית מילה ולברך על היין, אם זה לא ביום כיפור, שזהו בעצם העליה של מדרגת הדם למדרגת היין ועל ידי זה נזכה לעתיד לבוא ליין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא.