מהרל נתיבות עולם 006 נתיב התורה פרק א

והנה התחיל בראש שהוא יותר ראשון ויותר קדום לקבל הויה ורפואה מן השם יתברך,

למה הוא יותר קודם לקבל הויה ורפואה מן השי"ת? כי הבריאה היתה באופן של "כולם בחכמה עשית" הרי "אורייתא מחכמה נפקת", ודאי שפנימיות פנימיות אור התורה הוא למעלה מהחכמה, אבל ההתגלות של התורה הוא באופן של חכמה, ולכן האבר שמקבל את החכמה שזה המח הוא הכי מקבל את צורת התורה והוא הכי קרוב לרפואה של תורה.

ואחר כך הזכיר הגרון שהוא למטה הימנו, ואחר כך בני מעיים, ואחר כך העצמות ואחר כך כל גופו, כי כל אחד ואחד לפי מעלתו הוא קודם לקבל חיים מן השם יתברך,

הכלל היסודי של התורה שהיא מראש דרגין עד סוף דרגין ממש, אם חלילה היא לא היתה עד סוף דרגין אז לאותם דרגין לא היה קיום. "אסתכל באורייתא וברא עלמא" עד כמה שלא היה את אותם דרגין באורייתא אז הם לא היו בעלמא. מה שיש כחב ביראה לחטוא, הרי כתוב בתורה "איש כי יחטא", ובעומק יותר המר"ל הרי האריך שהתורה היא הסדר, אז חטא הוא שינוי הסדר, כתוב בתורה "לא תרצח" אז אם אדם משנה את הסדר יש מילה בתורה "כן" ומצרף אותם זה בעצם השורש העמוק לחטאים. אילו לא היה כזה צירוף לא היה יכול להיות מקום לעבירה כזאת. כמו שהקוצקר אומר שאם לא היה כתוב בתורה אלא לא תגנוב לא היה אפשרות לגנוב, אבל כיוון שיש בתורה דיני תשלומין למי שגנב אז התורה בעצם אומרת שיש אפשרות לגנוב. השורש של זה זה "מורה פנים התורה שלא כהלכה".

ואמר כי בשר ודם נותן סם לחבירו, כי מפני שאי אפשר שלא יהיה לאותו סם איכות, או שהוא קר או שהוא חם וכיוצא בזה מן האיכות, ואם הסם ההוא קר אז מזיק לאברים הקרים ואם הוא חם מזיק לאברים החמים כי לא ימלט הסם ההוא מן איכות. אבל התורה היא רפואה כללית כי אין בתורה איכות רק כי היא שכל אלהי עליון, ובשביל כך התורה היא סם חיים ורפואה אל הכל.

כאן יש נקודה מאוד עמוקה, רפואות אחרות בנויות על כך, הרי יש לאדם מערכת של קור ומערכת של חום ואם לאדם יהיה רק אחד מהם ח"ו לא יוכל להתקיים. ברור שיש איזון ביניהם. ברגע שהאיזון מופר צריך לחדד את הצד השני. הבריאה בנויה כך כי האדם צריך גם את הקור וגם את החום. בשעה שאנחנו נותנים כח לחזק את הקור או החום אז בעצם אנחנו מחזירים לגוף כח יותר מהצורך כדברי הרמב"ם שכאשר יש לאדם מידה רעה צריך ללכת לצד השני שהתכלית להגיע לאמצע, זה אמת אבל בנתיים אנחנו הולכים למידה קיצונית ש חריבה דברים אחרים, כל רפואה בנויה שיש נטייה מנקודת האמצע לקצה אחד מחדדים את הצד השני. ההעמדה של קיצוניות מול קיצניות היא נקודת השבר

רפואת השבר היא לגמרי שונה, היא במקור שלה, היא חיבור הסדר, העומק של רפואת התורה היא לא באופן של קצוות. נסביר יותר את הדברים כדי שיהיה ברור. מה החילוק אם אדם מגיע לקצוות מחדדים לצד השני ואז מגיע לאמצע. זה בחינה של נפרדות. יש קצה אחד יש קצה שני, מגיעים לאמצע. כל זה מחמת שיש נטייה לצד אחד.. אבל בתורה היא סוד האחדות והרפואה ממנה לא מגיעה ממלחמה של להיפך. אלא מצד תבנית של לכתחילה היא בשלימות. הרפואה של בשר ודם ע"י מלחמה והקצנה לצד השני. רפואת התורה היא בעצם התבנית של המעיקרא של הדבר אלא שנשתבש הדבר. מעיקרא אין מלחמה לא מצא כלי אלא השלום כל נתיבותיה שלום. פנימיות התורה היא אחדות ושלום. המלחמה באה כאשר יוצאים מהסדר.

המחלה שיש לאדם היא מחמת התנגדות של שני כוחות, כח נגדי שלט והחסיר משהו. זה שורש כל הכוחות כולם. וזה קיים רק במהלך שלא כסדרם, כאשר הדברים הולכים כסדר אין הכחשה, הסיבה שהדברים נראים מכחישים זה את זה היא כי הם לא מסודרים במקומם הנכון. משל בשר ודםם: אם כל מדינה נמצאת במקומה לא היתה מלחמה, המלחמה נובעת כי הם רבים על שטח מסויים. מחמת שהסדר כאן לא בור. אם יש מהלך של סדר אין מהלך של מלחמה והכחשה. צריך רפואה שזה מעיקרא שאותה נקודת שלום שמעוחם לא היתה מלחמה.

בפשטות תופסים שיש העדר בבריאה. אין העדר בבריאה! שינוי כוחות הסדר הוא נקודת הרע שבבריאה, לא הנקודה של ההעדר. היא המלחמה שבבריאה. שלום אמר אל יברא.

א"כ הרפואה של התורה והרפואה של שאר חלקי הבריאה זו לו אותה רפואה. הרפואה של התורה היא רפואה של איך הדבר היה מסודר מעיקרא בלי מלחמה, משא"כ הרפואה שנמצאת בתוך הבריאה זה ע"י מלחמה דייקא, זו צורת הרפואה ע"י שאנחנו מעמידים כח נגדי והפכי ואז מגיעים לנקודת האמצע.

שאנחנו מגדירים איכות זה הגדרת הדבר של כח מסוים שיש לו תכונה מסויימת. ייחוד של דבר 'מתוק' זה יחוד מר זה איכות קור זה יחוד חום זה יחוד. אבל כאשר אנחנו לוקחים דבר שיש בו את הכל זה נקרא שאין בו איכות מסויימת. כשאנחנו לוקחים את התורה שהיא מקשה אחת ונקראת סדר, אין הכחשה כי הכל כסדרו.

ההבדל בין שכל האדם לשכל אלוקי הוא שהשכל האלוקי הגדרת הדבר שהוא שכל בעצם שתופס את הכל, כמו שהפסוק אומר כולם החכמה עשית לא כוונת הדבר שכך הוא עשה את הכל, אלא כך עשה את הכל מחמת שהכל אחד לכן הכל נעשה מאותו כח. לא שהוא עשה מליון פרטים מכח אחד, אל כל המיליןן פרטים הם כולם נעשו מאותה חכמה כי יש להם אותה תכונה. זה כח האחדות. זה מחמת שבעומק השורש של הדבר הוא אחד. שכל אנושי תופס נפרדות ופרטות, הוא יול להשכיל את זה יכול את זה ויכול את זה אבל הוא לא תופס את מקור החכמה שמאחד את הכל,, זה כבר שכל אלוקי.

זה מה שהזכרנו קודם אמת אמר אל יברא שכולו שקרים. אמת יש רק אחת. שקרים יש הרבה. חותמו של הקב"ה אמת כי הוא אחד. מה הכוונה שכולו שקרים הרי יש דוברי אמת, ההגדרה ששקר עניינו ריבוי והבריאה מעצם טיבה היא ריבוי לכן גם האמת שלה היא שקר בערכין. האמת שיש בידינו עכשיו זה שקר. שכל אנושי דעותיהם שונות משא"כ שאלוקי אלו ואלו דא"ח שכולל שתי הפכים. אם ההפוך לא יוצר התנגדות אין מחלה וזה שורש הרפואה של התורה שמגלה את אותו מקום שבעומק אין מחלה.

כל מחלה זה מלשון חלל, חולה מחלה כי אין שם גילוי של השי"ת, זה נקודת הבחירה, עצם זה שיש לו אפשרות לא לעשות רצון השי"ת, זה גופא נקרא חלל, כל זה שני צדדים נפרדים. אבל בסוד הידיעה יש רק צד אחד, אז אין חלל כי הכל מלא מרצון השי"ת, הבחירה יוצרת נפרדות. העבירה היא מסוד הבריאה שאין סדר, הידיעה היא אומרת הכל צפוי הכל שרשרת הכל אחדות אין חלל ומשם מקור הרפואה האמיתית. כי אני הוי' רופאך. כאשר האדם רואה את אור התורה בבירור אין לו מקום לטאות (כך מסביר המהר"ל את עניין כפיית ההר כגיגית) וזה מקור הרפואה. זה פנימיות נקודת הרפואה. זה המקום של בעלי תשובה שמושכים את תיקונם מאותו מקום שלא יכול להיות בו חטא, כי אם ימשוך את התיקון ממקום שיש בו חטא אהרי מקום זה כבר נפגם אצלו, חייב להיות שיגע במקום שאין חטא. משא"כ הצדיק שמגיע ממקום שי אפשרות לחטא ולכן לא עומדים.

כל דבר שאנחנו מדברים בהבחנה אלוקי בדברי רבותינו אין הכוונה על עצמותו ית' זה נקרא גילוי אלוקות לשון רבים זה התגלות, על עצמותו נאמר לית מחשבה תפיסה ביה כלל. מתגלה דרך החכמה זה הכוונה כל אלוקי.

וכמו שהתורה היא רפואה לאדם מן חליו, כך התורה היא רפואה לאדם מכל שאר חסרון,

זה ברור שהרי החיסרון בחולי נובע מחיסרון פנימי ואם יכולה לתקן את החולי על כרחך שיכולה לתקן את החיסרון הפנימי שהרי היא באה ממקור העליון. היא משלשלת את השלימות. אם היא יכולה לרפאות עד הנקודה האחרונה ודאי שיכלה גם לפני הנקודה האחרונה.

כאשר האדם היה מקבל שנוי, התורה מחזרת אותו אל הסדר אשר הוא חסרון לאדם, כי בתורה נברא העולם ובה סדר השם יתברך הכל כסדרו הראוי לו כמו שהתבאר, לכך על ידי התורה הוא חוזר אל סדר הראוי, ומפני שבתורה נברא העולם, לכך כאשר יש חסרון בבריאה יושלם על ידי התורה שהיא רפואת כל הגוף.

היסוד הוא בור מאוד שהרפואה היא סדר לכל המדרגות כולם. אסתכל באורייתא וברא עלמא, כל דבר שלא כלול באורייתא הוא לא כלול בבריאה, כל קלקול שיש בבריאה הוא שינוי הסדר שבה וכל תיקון זה ללזור ל'אסתכל' הראשון שהיה לו סדר.

מאיפה יש אפשרות לשנות את הסדר של הבריאה? שאלה טובה מאוד. בכללות הגדרת הדבר כמו שנראה להלן ב"ה אם נזכה, יש בנתיב האמת, המהר"ל מסביר שיש שתי מידות הפכיות, יש מידה שנקראת אמת ויש מידה שנקראת צניעות, לכאורה למה הם הפכיים, במבט ראשון מה הקשר ביניהם כדי שיהיו הפכיים, אבל בהתבוננות מעט יותר עמוקה, האמת- מגלה את הכל, זו האמת אם אני מעלים דבר זה בעצם שקר, האמת תיתן קולה מכרזת וזועקת מכל פינה, משא"כ צניעות- מעלים דברים, הגמ' בב"מ כג. שלושה דברים מותר לשנות מפני צניעות מפני ענוה מפני שלא יגיע לחבירו אורחים אבל זה שקר. האמת מעמידה כל דבר בדיוק כמו מה שהוא, הצניעות אומרת שיש דברים שצריך להעלים. זה בעצם שני שורשים מאוד מאוד עמוקים לבריאה. יש את הכח שנקרא משה אמת ותורתו אמת, זה נקודה אחת, נקודה של גילוי "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלוהים אין עוד מלבדו" פתח את כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו כשם שלמעלה כך למטה, הוא לא מעלים כלום, שקר מעלים אמת מגלה, אבל יש סיבה אחרת להעלם שקוראים לה צניעות שהיא מעלימה גם דברים אמיתיים, ברגע שיש כח כזה במציאות שנקרא העלם דקדושה שם מגיע הכח של שלא כסדרם, אילו לא היה כח של צניעות בבריאה, השורש דשורש דשורש דשורש של השקר שהוא ההעלם השורש העליון הקדוש שלו הוא ביושב בסתר עליון, בחינת אומן מוצנע אומן מכוסה, יש ספרא דצניעותא, לא מגלים את החכמה אלא לצנועים שם מב בגמ' בקידושין, ברגע שמעלימים דבר, אז זה שלא כסדרם, אז אם היה העלמה גמורה בשלימות אז זה עוד פעם שלא כסדרם כי הכל נעלם, אבל הצניעות מכסה טפח ומגלה טפחיים, וכן על זה הדרך, אז הפעולה יוצרת שמגלה חלק כאשר יש משפט שלם ומכסה חלק באמצע אז אני קורא את הדברים באופן שונה. זה השושר העמוק העמוק של הנקודה של ההעלם שקיימת בבריאה. הגילוי מושרש באמת, להעלים דבר זה סוג של שקרים, אבל השורש דעלם דקדושה מגיע מנקודה של צניעות. קוב"ה ואורייתא סתים וגליא.

מחמת שהדבר מגיע מנקודה של בחירה, כל אדם צריך להיות לו תנועה בין הסתים שבתורה לבין הגליא שבתורה, זה התנועה שבנפש, אנחנו מדברים עכשיו בסוגיא שנקראת כאן תורה, בנתיב התורה, אז מה התנועה שיש בנתיב התורה יש לו תנועה בגליא שבתורה ויש לו תנועה בצניעות שבתורה. כח התנועה שיש בבריאה הוא מן הגילוי להעלם ומן ההעלם לגילוי, וברגע שנדבק בהעלם שלא מצד הנקודה העליונה שבה כאן מגיעה השבירה בכל הבריאה כולה.

הגדרת הדבר היא שתכלית הבריאה היא למעלה מנקודת אמת, האמת היא נקודת ההתגלות, התכלית של הבריאה, היא בעצם "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", אצל משה רבינו זה נקרא "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, הסוגיא שנקראת אמת נקראת גילוי השגה גבול חותמו של הקב"ה חותם אותיות תחום וגבול, אבל בעומק הפנימי שהתכלית היא להגיע ללית מחשבה תפיסא ביה כלל, היא הבחנה שאין  השגה במילים שאחנו מחדדים את הבריאה בלשון שזה נקרא צניעות ואמת אז בלשון אחרת זה נקרא אמת ואמונה, אמת זה מה שגלוי אמונה זה אותה נקודה שנעלמת, אז ביום אנחנו אומרים אמת ויציב, בלילה אנחנו אומרים אמת ואמונה החיבוא האמיתי של להגיד בבוקר חסדך בחינה של גילוי ואמונת בלילות בחינה שאין גילוי, אמת ואמונה זה בעצם לגלות גם באמת את האמונה. בעומק תכלית הבריאה היא הצניעות האמונה שלמעלה מן האמת, התורה שיש בידינו השתא היא התורה שנקראת משה אמת ותורתו אמת אבל לעת"ל היא תורה של אמונה שער הנו"ן, הוא בלתי מושג, לשון הרמב"ן בהקדמה לתורה ששער הנו"ן הוא (על דרך שמא אומר הרמב"ן) ידיעת הבורא וזה הלית מחשבא תפיסא ביה כלל.

אז מה שהתבאר א"כ שהתורה בהכרח תהיה רפואה לכל דבר כי כל חולי וחסר הוא בא משינוי הסדר ולכן כל רפואה היא מצד נקודת הסדר של הדברים.

ויש לפרש כי המאמר הזה רוצה לומר, כמו שהתורה מחזרת חולי הגוף אל הסדר כמו שהתבאר, כך התורה מחזרת אנשי חולי הנפש אל הסדר אף אם יש בהם חולי הנפש התודה היא מחזרת הכל אל סדרו.

הגר"א כותב שבמקום שאין תורה צריך עבודת המידות, אבל ילו היה התורה בשלימות לא היה צריך עבודת המידות. כי התורה מתקנת המידות באופן שונה. עבודת המידות באה כדרך הרמב"ם הקצנה לצד ההיפך, התורה כשהיא מתקנת את המידות היא מעמידה אותם בכסדרם שמעיקר ולכן אין פגם במידות. זה נקודת ההבדל המהותי.

וחולי הנפש כאשר האדם יש לו חסרון בשכלו ובמחשבתו והחטא במחשבה הוא בכמה דברים,

ראשית, הוא לא מסביר מהו חטא במחשבה ודאי שיש בזה הרבה מדרגות, אבל מהות החטא במחשבה כמו שהתבאר הוא השלא כסדרם במחשבה, אם היה לו סדר במחשבתו אז לא היה הבחנה של חולי במחשבה, כל טעות בהלכות דעות באה מחסרון של הסדר, האדם לומד דבר ויש לו שני כתובים המכחישים זא"ז והוא מכריע את הדברים באופן לא נכון, אילו מעיקר היה רואה את הדברים כשמלה הפרוסה שאינה מעורפלת אז לא היה מגיע לשום טעות בדעות. מה שמטה אותו זה יכול להיות המידות אבל זה גורם לכך שיש לו שינוי של הסדר במחשבה.

ועוד יש חולי הנפש בכח הדברי שהוא למטה מן השכלי כאשר ידוע,

כל הדברי זה כח הדיבור של האדם, כל הדיבור נבנה בעצם על נקודה של כסדרם, נבנה על אופן שיש אותיות ולאחר מכן הצטרף לתיבות. יש כמה לשונות, השינוי לשון זה בעצם לקחת את כוחות ההברה ולצרף אותם באופן שונה, לשון הקודש זה הלשון איך הדיבור מצטרף כסידרם, שאר לשונות האומות זה השיני סדר של הדיבור. לכן התוה"ק שזה לשה"ק שזה שפתם הקדושה של בני ישראל זה לשון של קדושה שהיא כסדר ולכן אין בה נקודה של רע משא"כ ההבחנה של שאר הלשונות שזה שייך לאומות עצל הלשון שלהם הוא שלא כסדרן ולכן האומות יוצאים מהסדר ונוטים באופן טבעי לרע. מחמת שהלשון של האומה זה המהות הפנימית שלה, ומחמת שהלשון שלהם כי שלא כסדר אז המהות שלהם היא שלא כסדר, ובעומק הא בהא תליא.

ועוד יש חולי הנפש בכחות הגוף של אדם שמהם התאוה והקנאה וכל הדברים אשר מהם החטא.

זה כבר למטה מכח המחשבה ולמטה מכח הדיבור, זה נקודת המידות שבאדם. שם עיקר ההתגלות של השלא כסדרם שיש באדם.

ועוד יש חולי הנפש במעשה דהיינו פעולת החטא בעצמו.

זה כבר המדרגה הרביעית, שזה הבחנת החטא בעצמו, לא רק הגדרת הדבר הבחנות פנימיות אלא הנקדוה התחתונה ביותר שזה נקודת המעשה.

[לגבי חולי המחשבה: נגיד הרהורים רעים איך מתבטא שם האי סדר?. תשובה: הרהורים רעים זה לא חטא במחשבה, זה ראשית כל צריך להבין, הרי יש מחשבה ויש הרהור, יש הרהור בהא שזה הרהורי מחשבה יש ערעור בעין ובעומק השורש שלהם אחד, דבר מעורער הוא גם הרהור בהא הוא לא מחובר, מחשב זה דעה זה חיבור זה צירוף, הרהורים זה פירוד שמגיע במחשבה אבל זה לא עצם כח המחשבה בעצמו, זה הנפילה של כח המחשבה למקום תחתון, הרהור בעצם הוא לא נקודת המחשבה. מחשבה זה מהלך לגמרי אחר. טעות בהלכות דעות זה לא הרהור, הרהורים רעים זה נקרא הרהור הוא לא מחובר לדבר בעצם במחשבתו, אלא יש לו תאוה לדבר והיא גורמת לו להרהר בדבר אזל זה לא שיש לו דעה בדבר, החומרא של דעה בדבר היא הרבה יותר חמורה מההרהור בדבר. הרהור שבדבר הוא לא הגיע לידי צירוף הדעה שבכח במחשבה בעצם לדבר. יש כאן נפילה של כח המחשבה. כל דעה בעצם זה מלשון "והאדם ידע" זה לשון צירוף וחיבור, דעה לא נכונה מגיעה מזה שמצרף שני דברים שלא כסדרם, חייב שיהיה לו נקודת העלם במחשבה, לפעמים העלם נובע מזה שיש לו תאוה שהיא מעלימה ממנו נקודה מסויימת של מחשבה וזה מצרף את אותם נקודות שהוא כן יודע באופן אחר]

וכנגד זה אמר חש בראשו יעסוק בתודה כי בראש המחשבה והתורה היא רפואת חולי הנפש הזה. ואמר חש בגרונו יעסוק בתורה, נגד הדבור שהוא בגרון וגם התורה רפואה לחולי הזה.

זה ברור, הרי בתורה יש את ההבחנה של "והגית בו יומם ולילה", מלשון הגיון שזה שייך למחשבה, ויש הבחנה של תורה שמפורש בפסוק "ודברת בם". זה הגדרה של רפואה בחולי הזה כי עיקר המצוה של התורה היא בהבחננה של דיבור.

ואמר עוד חש בבני מעיו יעסוק בתורה שני רפאות תהי לשרך, פירוש בני מעיו שבהם לב וכבד אשר הם כחות התאוה והקנאה וגם כן התורה רפואה לחולי הנפש הזה.

כאן בעצם היסוד הפנימי מאוד שמתבאר מהיכן הכח לרפאות את המידות, האם יש עבודת מידות כעבודת מידות, או שהכח של תיקון המידות נובע מכח התורה? אז בעומק ודאי שרפואת המידות היא מכח התורה, אבל כמו שהזכרנו דברי הגר"א במקום דליכא תמן חמר צריך רפואות, במקום שאיןיינה של תורה אז צריך את תיקון המידות, אבל זה דווקא יינה של תורה, בשביל לתקן את המידות צריך פנימיות התורה, מה הכוונה? הכוונה שאנחנו תופסים את האחדות שבתורה, כמו שהסברנו רפואת המידות יש לאדם תאוה אז הוא הולך לקצה השני עד שמגיע לנקודת האמצע, זה רפואה חיצונית, רפואה פנימית היא מכח התורה, אבל אדם שאין לו חיבור פנימי לסגולת התורה הוא לא יכול לרפאות עצמו מכח התורה, ודאי שדברי חז"ל ודברי המהר"ל כאן הם אמת שהתורה יכולה לרפאות את האדם, אבל הני מילי שהאדם מחובר לנקודה פנימית שבתורה, שהיא נקראת קודם נודת הסטיה, קודם נקודת ביטול הסדר, הוא מחובר לכסדרה שבתורה ומכח כך הוא יגיע לרפואה, אבל אם לא אז הוא לא מחובר לנקודת פנימיות התורה אז איך יהיה לו משם רפואה, זה לא שזה דבר סתמי שכתוב בחז"ל שהרפואה מרפא, היא מרפא למי שנמצא בתוך התורה, לא למי שלומד תורה בלבד, אלא למי שזוכה להגיע לאותו עומק פנימי שהארכנו בארוכה לבאר שמדובר על הנרודה הפנימית שבתורה שקודם החטא. הרי שורש כל הרפואות שהאדם צריך הם מכח חטא אדם הראשון, התורה שנמצאת לאחר החטא לא יכולה לרפאות את החטא. כתנות עור בעין, התורה שיכולה לרפאות זה רק כתנות אור באלף. מי שיש לו תורה אור באלף הוא זה שלא צריך תיקון המידות אלא מכח התורה.

זה לא כפשוטם של דברים שהתורה יכולה לרפאות את המידות כהגדרה גורפת, זה נכון למי שנמצא באותה נקודה של תורה של קודם החטא.

ואחר כך אמר חש בעצמותיו יעסוק בתורה. העצמות הם כלים שעל ידיהם המעשה, כי הבשר בלבד אין פועל המעשה. אבל המעשה אשר יעשה על ידי העצמות שהם קשים וחזקים על ידם המעשה, והתורה גם כן רפואה לחולי הנפש הזה.

התורה יש בה כח שהיא מרפאה, מה שהיא מרפאה, יש הבחנה של עצמות ובשר, הבשר זה ההבחנה הרכה והעצמות זה ההבחנה הקשה, הפשט הפשוט הוא שהתורה כוללת הכל אז כל הבחנה כפי ערכה התורה מרפאה.

כי כאשר יוצא האדם מן הסדר בשנוי אשר יש לו במחשבותיו מהשבת עבודה זרה או קנאה בלב אשר בו הקנאה, והתאווה, מן הכבד וכמו שידוע, וגם דבר זה התורה מחזיר אותו אל הסדר.

זה צריך להבין, אם הוא מקנא בלב ובעצם הקנאה היא לא הופכת לדעה אצלו אז זה עדיין לא שורש נקודת המחשבה, אבל יש מחשבה שכאשר הקנאה הופכת לדעה או התאוה זה כבר נקודה שלילית שהיא בעצם בנויה מעומק המחשבה, נסביר. כאשר יש לאדם תאוה והוא יודע שזה תאוה והוא מבין שזה שלילי רק השלילי התגבר עליו אז זה לא עצם המחשבה, אבל כאשר יש לאדם תאוה והוא סבור שהדבר הזה הוא חיובי, דוגמא לדב האדם עוסק בתורה מחמת שיש לו תאוה לתורה והוא חושב שתכלית עסק התורה הוא לשם תאות התורה אז הוא הופך את התאוה לשילית, התאוה השלילית אצלו היא דעה, ודאי שכאשר האדם לומד והוא נהנה מהתורה זה כח שמחבר אותו לתורה, אבל מי שלומד רק לשם ההנאה וסבור שתכלית הלימוד הוא לשם ההנאה. מה שהאגלי טל מאריך בהקדמה שאין פגם במה שהאדם נהנה בתורה זה לא רע ואדרבה זה מעלה, הני מילי שהוא לומד לשם שמיים ומתענג, אבל אם כל לימוד הוא לשם תענוג כמו שמאריך המסל"ש בפרק יט אז הוא לומד שלא לשמה, ןאם אדם סבור שזה תכלית הלימוד אז התאוה שלו היא תאוה של דעה לא נכון, וכן על זה הדרך בקנאה יש קנאת איש מרעהו שזה דבר שלילי, ויש קנאת סופרים תרבה חכמה, אם אדם סובר שהתכלית היא להשתמש תמיד בקנאת סופרים זה דעה שלילית הקנאה היא הכח השלא לשמה בנפש, בלשמה אין קנאת בופרים, כאשר האדם מהפך את הדעה וסובר שקנאה היא דבר חיובי. אפשר להאריך הרבה בדוגמאות אבל אין גבול, אנחנו מדברים כאן על טעות בהלכות דעות ולא על טעות בקנאה ותאוה.

ואחר כך אמר, כמו שהתורה רפואה אל חולי הנפש להחזיר חולי הנפש אל הסדר, כך התורה היא רפואה לגוף, ולכך אמר חש בכל גופו יעסוק בתורה, ולכך לא כלל האברים המיוחדים דהיינו הראש והגרון ובני מעיים והעצמות, במה שאמר חש בכל גופו, רק כי אלו אברים חולי הנפש תלוי בהם, ואחר כך זכר חש בכל גופו כנגד הגוף, שהתורה היא רפואת הנפש והגוף. וכל זה מפני כי היא סדר ושמירת הכל, ולכך העוסק בתורה אין ראוי שיהיה נמצא שנוי כלל:

זה כשנזכה לתורה השלימה של משיח צדקנו במהרה בימינו, שאז התגלה בחזרה הכסדרם שבתורה, התורה שיש בידינו השתא שהיא תורה של אחר לוחות שניות שלאחר החטא היא לא יכולה לרפאות לגמרי את האדם. ואז "את הרוח הטומאה אעביר מן הארץ" ואז יהיה גילוי התורה בשלימות.