דע את מידותיך הדרכה מעשית מים תאוה 001 הקדמה

הקדמה

המידה הרעה שמתגלה ביסוד המים כמו שמביא מהרח"ו בשערי קדושה היא כח התאווה. כפי סדר הדברים שדובר לעי"ל נחלק כל דבר לארבעה יסודות שבו: עפר, מים, רוח ואש וכל אחד לארבעה חלקים בפרטות יתר על כן.

ראשית ההגדרות הכלליות

כללות המידה היא מידה של תאווה של עפר דמים ביחס לתאווה זהו מה שהאדם מתאווה לחומר. יש תכונת תאווה לחומר. התאווה ביסודה אינה דווקא לחומר כמד"א "נפשי בלילה איוותיך, נתאווה הקב"ה" הרי שהתאווה לחומר היא בבחינת עפר דמים

מים דמים שהו שורש כח התאווה וכאן יש הבחנה יסודיצ מאד לכל הבנת הסוגיא. בפשטות רוצים להבין שהאדם מחפש הנאה, מחפש תענוג. זוהי ההבנה הפשוטה של כח התאווה. אבל בעומק יותר הגדרת התאווה איננה חיפוש תענוג לא ענינה הגררות – האדם נגרר אחרי דבר אחר רק על דרך כל מה שמניעה את ההגררות זהו התענוג וההנאה שגוים את האדם שהוא רוצה את הדבר ולכן הוא נגרר אחרי הדבר. אבל עם הח ש המידה שנקראת תאווה אין יסודה תענוג או ביקוש התענוג או אהבת התענוגים כי אם כך אז הגדת התאווה היא בקשת עצם התענוג וזוהי רק התגלות של התאווה. התאווה יסודה שהאדם נגרר אחרי דברים רק אם הוא שומע, רואה וכן על זה הדרך. דברים שיוצרים לו רתיעה הרי שאינו נגרר אחריהם כי ההגררות באופן שאין הוא רואה נגע בבר ולא באופן שהוא רואה עונג בדבר, בדר"כ ההגררות אחרי דברים היא אחרי דברים שיש בהם תענוג אבל כמו שיתברר בעז"ה לקמ"ן אנו רואים את זה בסד ל בני אדר שלאחר שהם מתאווים לדבר ונגררים אחריו כח ההגררות נמשך גם אם התאווה הפסיקה כי למעשה נקנה כח בנפש של הגררות.

אבל הוי הגדרה יסודית מאש מהי מהות התאווה. התולדה שלה היא בקשת התענוגים אבל מהותה כח ההגררות וכפי שנתבאר מים דמים זהו כח ההגררות שהאדם נגרר אחרי דברים. טבעם של מים שהם כל הזמן ניגרים ונמשכים בלי סיבה זה יסוד המים. העפר עומד במקומו, הרוח מתנועעת, האש מכלה וגם מתנועעת, המים נגררים וזו שורש המציאות שנקראת תאווה- כח ההגררות.

רוח דמים

הרוח ענינה כח התנועה שבאדם.

כאשר יש אדם תאווה נוצר אצלו דחף של תנועה, האדם רוצה דבר מה מכח תאוותו הרי שעל דרך כל לא יעשה את הדבר מתון מתון אלא מונח בו כח של תנועה שמניע אותו וממהר אותו להשיג את הדבר, כח התנועה הזה מוגדר רוח דמים. התאווה גוררת את האדם ומוליכה בו תנועה חזקה, תקיפה ומהירה יותר.

אש דמים

זהו כח החמימות שמתגלה בתאווה, בעיקר מתגלה באות ברית קודש, גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתם ושם עיקר כח הגילוי של החמימות שבתאווה. (כמובן זה לא רק שם, אבל זה נמצא שם ביותר תוקף וגילוי).

כללי:

עפר דמים – תאווה לחומר

מים דמים – הגררות

רוח דמים – תנועה מהירה שנולדת באדם מכח התאווה

אש דמים – כח החממות לתאווה.

נכנס לפרטים

עפר דמים

בכללות תאווה לחומר והיא בפרטות מתחלקת עפר, מים, רוח ואש דמים ביחס לתאווה

סדר הדברים מתתא לעילא

עפר דעפר דמים ענינו – תאוות ממון.

יש בני אדם שחושקים בממון אבל לא בממון עצמו אלא הם חושקים בתולדה – יהיה לו ממון הוא יקנה בית, רכב וכל צרכיו, בעצם הוא לא מתאווה לממון כי אילו הייתה אפשרות שיקבל במתנה בית, רכב וכדו' הרי שאין לו  צורך בממון.

הוא מתאווה לצרכיו והנאותיו ובגלל שדרך העולם שא"א להשיגם ללא ממון אז מסיבה זו הוא מתאווה לממון.

אבל עסקינן בבעלי ממון שמתאווים לעצם הממון עצמו. יכול להיות שיש להם ריבוי ממון ואין להם מה לעשות איתו, יש הם ולבניהם אחרים כדי צרכם אבל לענייננו יש כח של תאווה של בני אדם שמתאווים לעצם כך שיהיה להם ממון. תאוות ממון היא עפר דמים דמים. ומתאווה לחומר עצמו זוהי תאווה לא לשם משהו. לדוגמא אדם שמתאווה לדבר מאכל שיש בו הנאה אז התאווה היא לא לדבר המאכל אלא מצד ההנאה שיש בו, בעצם הוא מתאווה לתענוג וההנאה שיש לו מין המאכל בגלל שהטעם או התענוג מולבש במאכל אז הוא רוצה את המאכל. לענייננו מדובר תאוות ממון לעצמו.

אצל רוב בני אדם הנמצאים בעולמה של תורה בדר"כ תאווה זו אינה חזקה כ"כ מי שחי בעולם חיצוני יותר שם תאוות הממון גלויה ומצויה מאד.

מים דעפר דמים

העולם מלא מאד מהתאווה הזו. לעומת התאווה הקודמת שמצומצמת יותר רוב בני האדם מתענגים מלהיות מתוך מים, העולם מלא בתאוות של מים. (חז"ל אומרים שאלו בני אדם שישובים על ימים הם בחינת מתענגים כסדר) אבל ככל שהדורות הולכים ומתרחקים מהשורש,  בפרט בדור דידן, בני אדם שקועים בתאווה שנקראת תאוות מים. כל אדם בעל תאווה בדורנו שיש לו קצת ממון מחזיק בריכה צמודה בבית. מהיכן זה נובע? העולם מלא בתאווה של להיות במציאות של מים. זה לא דבר שהשכל יכול להבין, אנו מגדירים את המציאות של התאווה ולא מדוע היא מגיע – אין טעם ברצון ואין טעם בתאווה. זה לא שתייה של מים שנאמר השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו (ברכות...) זה לא תאווה זה מים לצמאו. מי שמתאווה למשקה על דרך כל לא מתאווה למים אלא לשאר משקים.

מים שמתגלה בהם מציאות של תאווה ביחס שהוזכר זה לא ביחס לעיקר תשמישם של המים שהוא למציאות של שתייה אל עיקר תאוות המים שמתגלה במים דעפר דמים זה עצם התשוקה של אדם לשהות בתוך מים. בהבחנה דקה יותר התשוקה לשהות במים חמים תוגדר דאש שמים דעפר דמים והתשוקה שהות במים קרים תוגדר כמים דמים דעפר דמים. אך עוד לפני החלוקה לפרטים יש תאווה לבני האדם להימצא במים בתוכה יש עוד הגדרות של הנאה ממים כמו לשחות במים, להתנועע במים אבל עצם הימצאות במים היא תאווה מקיפה את העולם הרבה מאד.

רוח דעפר דמים -  התאווה לתנועה

המציאות של בני האדם שנהנים מעצם תנועות.

יש מה שאדם מתנועע כי קשה לו לשבת במקומו, יש מה שאדם מתנועע לצורך פעילות הגוף שלו אבל יש תנועה שאדם מתנועע באופן שנהנה מעצם התנועות – תנועות מהיאות, תנועות משונות, תנועות מורכבות לדוגמא הלונה פארקים עם כל המתקנים המתנועעים והמסובבים בני אדם. זוהי שיטה הבנויה על רוח דעפר דמים.

עצם ההנאה באדם כשהוא מתנועע באופנים שונים ומשונים זוהי תאווה לעצמה החשק לתנועות בדר"כ הוא לא תנועות עדינות אלא לתנועות עזות, חדות ותקיפות יותר ומכך תוכף ההנאה.

אש דעפר דמים

פעם ראשונה שנאמר בתורה לשון תאווה בעניין עץ הדעת שנאמר וכי תאווה הוא לעיניים( בראשית...), זוהי תאווה של ראייה. כמובן שבתאוות הראיה עצמה ישנה הבחנה של תאווה לעין – שטוב מראה מגוף של מעשה. אבל בכללות ממש כח התאווה של הראייה שהאדם מתאווה לראות דברים שורשו מיסוד האש שדרכה להאיר, ביחס לענייננו האש מאירה וע"י כך האדם רואה את הדברים ברור יותר ולכן יש לאדם תאווה להסתכל על דברים.

עצם המציאות של הסתכלות בדברים – "וכי תאווה הוא לעניים", הרי ברייה מונח כח עצמי של תאווה.

ודאי שהתאווה מקיפה את כ קומת האדם אבל ככח ראייה מוגדר בוכח עצי של תאווה בכך שעם הראייה היא תאווה. כשחז"ל "טוב מראה עניים מגופו של מעשה..". הרי שלולי דבריהם ההבנה הפשוטה הייתה שגופו של מעשה גדול מכל של ראייה וכשחז"ל מלמדים שראייה גדולה מגופו של מעשה אחי שמונחת כאן הגדרה עצמית מעצם המציאות של התאווה בעניים שמונח בהם מציאות של תאווה.

נאמר "ולא תתורו אחרי לבכם ואחי עינכם.."וכן "עין רואה, לב חומד וכלי מעזה גומרים..". כי שבוא לעי"ל בהגדרה הכללית של התוואה שאין יסודה בקשת תענוג אלא יסודה הגררות. כל בר דעת רואה זאת במציאות ובפרט זה נרה מכח הראייה, יש מה שהדם מסכל רק לתענוג מההסתכלות אבל על דרך כלל כל מי שמעט מודה לעצמו ולארים יודעה שכשאדם מתחיל להסתכל הוא ממשיך להסתכל ולהסתכל אפילו אם כבר אין להדיא תענוג של תאווה כי הוא נגרר לכן נאמר "ולא תתורו אחרי עינכם ואחרי לבבכם..", ה"עין רואה" שבדבר נגררת ונגררת ונגררת  למקומות שיש בהם תאווה אבל זה הופך להיות עיקרו הגררות ומיעוטו תאווה. זהו כח שמונח בראייה יותר מכח השמיעה והריח.

הגררות אחרי הראייה הוא כח עמי ששיך אחרי חטא אדם הראשון בכל בני האדם.

עד עכשיו הוזכרו שורשי הקלקול בחלקי העפר דמים: עפר, מים, רוח, אש דעפר דמים. עפר –תאוות ממון. המים – בחינת שהות במים. הרוח – בחינת תאווה והגררות אחרי מציאות של תנועה. האש – בחינת תאווה לעיניים בחינת תאווה.

סדר התיקון מתתא לעילא – מידותיו של מקום

עפר דעפר דמים – תיקון בחינת תאוות ממון.

שורש כח המציאות של תאוות ממון שנמצא באדם – לאדם יש כח תאווה של קניינים. מוכר וידוע לכל אחד שיש תכונה באדם שהוא רוכש קניינים, יש בזה שני חלקים: א'. שאדם נהנה מעצם התנועה של הקניה וזוהי סוגיה הקשורה יותר לחלקי הרוח שבתאווה. ב'. יש מה שהאדם נהנה מכך שיש לו כל הזמן ריבוי של קניינים נוספים. יש נקוה שהיא מצד ההתחדשות שבקניין אבל בכך לא עסקינן השתא, אנו נוגעים בנקודה שהנפש חשה שיש לה ריבוי קניינים.

נחדד. יש תאוות ממון שאנשים נהנים מהממון עצמו – כסף, זהב וכדו' לעצמם. יש בני אדם שנהנים מריבוי קניינים כפי שלם. אלו הן שתי צורות של תאוות הממון. "ואברהם כבד במקנה בכסף ובזהב"(...),  מצד הקדושה, וממולו האדם המתאווה שיהיה לו ריבוי קניינים כאן בעולם. מהו שורש התאווה של ריבוי קניינים בעלמא הדין בכלל ושל מציאות התאווה לממון בפרט?

יש מידות של קב"ה, מידות של אדם ומידות של תורה מידותיו של אדם יכול שתהיינה מתוקנות ויכול שתהיינה מקולקלות אבל מדותיו של מקום ודאי שהן שלמות כידוע שכל מידה שמתראה בעולם יסודה במידותיו של מקום, כמובן שמידותיו של מקום הם מידות שלימות מידתיו של אדם יתכן שתהיינה מתוקנות. מידותיו של אדם משולשלות למידותיה של תורה ומידותיה של תורה משולשלות למידותיו של מקום אם כן בבואנו לברר וללמוד על כח מידה אדם נחפש את שורשה במידותיו יתברך שמו.

אם כן הכן מציאות שורש התאווה במידותיו יתברך שמו? גילו לנו חז"ל "נתאוו הק"ה להיוות לו דירה בתחתונים"(..).

הרי שכביכול תאוותו של הבורא עולם לברוא את העולם זוהי תאווה – הקב"ה מתאווה שתהיה לו דירה במקום השפל ביותר.מצד כך אז הגדרת התאווה מגדירה תאווה למקום תחתון, למקום שפל וזהו שורש בריאת העולם" שנתאווה הקב"ה"(...) זוהי הגדרת תאווה למקום השפל ביותר שיש לו.

מצד כך בגילוי ראשית נפש האדם נתגלה שהתאווה חושקת למקום הנמוך – "מים עוזבים מקום גבוה ויורדים מקום נמוך"(..) וכשזה מתגלה בצורה של תאווה בנפש אז האדם מתאווה למקום הנמוך. מם עוזבים מקם גבוה ויורדים למקום הנמוך ביותר שניתן להם להגיע ואם ימצא להם מקום יותר נמוך הרי שירדו גם לשם, כך גם בנפשו של אדם מונח כח של תאווה שמורידה אותו למקום הנמוך ביותר שישנו ולכן גם בעומק, התאווה מורידה ומשפילה את הדם כמ"ש "יורידנו עד ארץ ישפילנו עד עפר"(..). מדוע התאווה מפילה אותו עד השיפלות הנמוכה ביותר מאחר שהיא תכונת מים המתאויים למקום הנמוך ביותר, זוהי לא רק ההגדרה כשאדם מתאווה הוא נופל אלא עומק מציאות התאווה מורידה אותו למקום הנמך ביותר שישנו וזהו השורש של התאווה שמורידה את האדם למקום הנמוך המוגדר עפר דעפר דמים.

כשמונח שם מציאות של תאווה אז כאשר זוהי תאווה מוקטנת אז האדם מתאווה לאכול דבר מה שפל יותר נמוך יותר אבל כשהתאווה היא תאווה גמורה כשהאדם מתאווה למקום השפל אז מעין מה שהוזכר שהתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, אז ישנה תאווה של גילוי קביעות במקום התחתון. במקום זה השפל בנפשו של האדם בהתגלות התאווה הנפולה מתגלת תשוקה בנפש לעומק הקביעות המוחלטת במקום הגמור של החומר. זוהי תאווה! זה לא עניין של יציבות מיסוד העפרזוהי תאווה של הקביעות המוחלטת שנמצאת במקום השפל ביותר שישנו. זו לא מדרגה של מציאות שהאדם חושק לעביות שבדבר אלא הוא מתאווה למציאות המוחלטת בתוך מציאות החומר הגלוי.שם מונח צם מציאות התאווה לכללות הקניינים ומשם מונח עומק מציאות בפרטות לתאווה לממון.

ממון נקרא בלשון חז"ל "היקום אשר ברגליהם"(...). דורשים חז"ל זהו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. העולם מתקיים על מציאות של ממון זה מה שמקיים את העולם כח דבר שמקיים אז המתקיים נמצא תחתיו ועל גביו עומד הכל. בלשון ברורה ופשוטה בנפש, האדם מתאווה למקום החומר שמעמיד את הכל או שהוא מתאווה לריבוי קניינים בפועל או שהוא מתאווה לממון שמעמיד את הכל אבל בעצם הוא מתאווה למקום הנמוך ביותר שישנו. וכשאנו מבינים את עומק שורש גדר התאווה במציאות שהאדם מתאווה לקניינים שבעולם הזה בכלל וגילוי של תאוות ממון בפרט כשהאדם מכיר את הממון הזה בנפש אז צריך לקחת את אותו כח ולהפשיט את ההלבשה. נסביר:

כשאדם מסתכל על תאוות ממון לעצמו אז העצה הפשוט שניתן לו לכאורה היא שכשיש לו מליון דולר שיתן חמישים אלף דולר לצדקה ויפחית מין התאווה ולאחר מכן יוריד עוד קצת ועוד קצת כסדר כל עבודה כשמעמידים כדי להוריד בהדרגה את התאווה. זוהי עצה נכונה אבל כשמתבוננים לא על התוצאה של גילוי הדבר אלא עד שורש מציאות הדבר בנפש ומבינים שעומק הכח של התאווה לממון ולקניינים נובע מעצם תשוקת הנפש לקביעות המוחלטת כאן בעולם כשנמצא בו הקב"ה ובשורש זה מתגלה בנפשו של האדם וכאן העבודה היא להפשיט את הלבוש של אותה תאווה ולגלות את שורשה. דוגמא ברורה כעניין המעשה עם הגר"א שלפני פטירתו אח את הציציות בידיו ובכה ואמר כמה קשה להיפרד מהאי עלמא שבכמה פרוטות אדם יכול לקנות מצוות מהי תאוותו של הגר"א להישאר כאן בעולם מה כוונתו בדבריו אלה? ודאי שמחד תענוג הנשמות הוא למעלה ולא בעוה"ז אז מהי התאווה שקיימת להשאר כאן בעוה"ז? התשובה היא כשזה מצד התאווה לגלות את אלקותו יתברך כאן בהי עלמא, במציאות החומר של עור, צמר של בהמה וכן על זה הדרך. התאווה הזו מונחת בנפש האדם זוהי תאווה להיות כאן בעולם הזה מחמת שיש לאדם תשוקה לגלות מציאות הקב"ה בעולם התחתון והשפל. זוהי תאוותם של הנשמות אבל כשזה מתלבש בנפש בהמית של האדם אז הוא מתאווה לקביעות המוחלטת בעולם כאן לא באופן של גילוי אלוקות אלא באופן של גילויו שלו – הוא בעל הממון והרי שקביעותו וגילויו שלו היא זו שמתגלה כאן. סיכום

תשוקת עומק התאווה של העפר דעפר דמים באדם זה המים שיורדים למקום הנמוך ביותר זהוי הגדרה של התאווה הזו והיא מתגלה בתאווה לממון ולקניינים. אפשר להתמודד איתה פרט מול פרט כשהוא מתגלה אז באופן זה מקטינים את אותה תאווה ואפשר להתמודד עם עצם תכונת המים שהן עוזבים מוום גבוה ויורדים למקום נמוך. אם האדם יגלה בנפשו את הנקודה של עוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך מהצד הנכון שבו אז ממילא כח התאווה שחושק לרדת למקום נמוך ילך ויחלש אם הוא לא מגלה את כח של הירידה מהעליון לתחתון באופן השלם שבדבר אז כח התאווה שלו ילך ויגדל.

דוגמא לדבר:

"ללמוד ללמד לשמור ולעשות"(..) – ללמוד וגם ללמד באופן של רב ותלמיד – הרב יורד למדרגת התלמיד. מהיכן הרב יורד למדרגת התלמיד? בכוחות הנפש זה מתכונת יסוד המים שעוזבים מקום גבוה יורדים למקום נמוך. אדם שמלמד תורה לשמה ע"י כך יכולה להיחלש אצלו מידת התאווה ולכאורה ישאל השואל מה השייכות בין לימוד תורה לשמה להחלשת כח התאווה, אבל זהו אותו יסוד שמתגלה בלבושה. היסוד הוא לעזוב מקום גבוה ולרדת למקום נמוך כאשר האדם לא עמל על מידותיו ואינו שקוע בעולמה של תורה אז כל הזמן הוא יורד מדחי אל דחי אבל כאשר הוא בונה את אותו כח של עוזב מקם גבוה ויורד למקום נמוך באופן הנכון שלו הוא אומנם לא יעקור לגמרי את כח התאווה אבל מאחר וחלק מכח "היורד למקום נמוך" נכנס לקדושה ממילא יש נקודת החלשה לתאוותו.

תאוותו של משה רבינו ע"ה להוריד את התורה עוד ועוד על למקום הנמוך ביותר עד שאמר לו ה' "ישר כחך ששיברת"(..) פרוש הדבר יישר כחך שהורדת את התורה כדי לגלותה במקום נמך יותר וזהו מיסוד המים שבו.