- להאזנה דע את אמונתך 003 היסוד השני אחדות השם
דע את אמונתך 003 היסוד השני אחדות השם
- 5032 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
אנו עוסקים בסיעתא דשמיא בדברי הרמב"ם ביג' עיקרים יג' יסודות כלשונו של הרמב"ם. עסקנו ביסוד הראשון ואנחנו עוסקים בסיעתא דשמיא ביסוד השני.
"והיסוד השני, יִחוּד השם יתברך. כלומר שזה שהוא סיבת הכל – אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כָאִישׁ האחד המורכב שהוא נחלק לאחדים רבים; ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניָן שמקבל החילוק וְהַפְּרִידָה לאין סוף. אבל הוא יתעלה אחד באחדות שאין כמותה אחדות בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל אלוקינו ה' אחד"
היסוד השני יחוד ה' יתברך כלומר שנאמין שזה "שהוא סיבת הכל" הוא יתברך שמו שהוא סיבת כל הנבראים כולם וכולם סובבים מסביב לקיומו שלו "הכל אחד" כלומר הוא יתברך שמו אחד, מה גדר האחדות שלו יתברך "ואינו כאחד הזוג", לא כמו זוג שנאמר בהם זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם שהם בעצם אחד שמתחלק לשניים. ואינו "כאחד המין" שיש מין זכר מין נקבה ומין בהמה שכוללת את כל פרטיו הרי יש אחד שכולל את כל הפרטים ולא "כאיש אחד שנחלק לאחדים רבים" כדוג' אב שנולדים ממנו בנים ונכדים ונינים שכולם מושרשים בו. "ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף" לא כמו גוף האדם שעל אף שהוא גוף אחד אבל אפשר לחלק אותו לחלקים, ידיים, רגליים, אף, מח, כבד וכן ע"ז הדרך. "אבל הוא יתברך שמו אחד באחדות שאין כמותה אחדות" זה האמונה של ייחוד ה' יתברך "וזהו היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
להבין אחדות שאין כמותה בנבראים – מכח האמונה
א"כ היסוד השני שאנחנו עוסקים בו השתא עניינו ייחוד ה' יתברך. גדר אותו ייחוד: "אבל הוא יברך שמו אחד באחדות שאין כמותה אחדות", אז אם אין כמותה אחדות אז איך אנחנו דנים על אותה אחדות שאין כמותה אחדות. אם יש כמותה אחדות אז אנחנו יכולים לדמות מילתא למילתא אבל אם אין כאותה אחדות אז אנחנו לא יכולים לדמות מילתא למילתא. ואם אין אנחנו יכולים מילתא למילתא אז איך אנחנו נאמין באותה אחדות.
פשוטם של דברים - היא גופא, לכן היא אמונה! אילו הגדרת הדבר הייתה שיש לנו דוג' של כזאת אחדות אז יש לנו היקש בדבר אז זה איננו בהכרח גדרי האמונה אבל כיוון שאין לנו אותה אחדות בנבראים "שאין כמותה אחדות בנבראים" מכיוון שאין כמותה אחדות בנבראים אז הכח שלנו להכיר את אותו דבר מתוך הנמצאות הנגלים לא קיים אשר על כן אנחנו מאמינים באותה אחדות. זאת פשטות לשונו של דברי הרמב"ם.
אבל ביתר חידוד כמו שדובר לעיל. אמונה אין כוונת הדבר שהאדם לא מכיר את הדבר בחמשת חושים, ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, והוא לא מכיר את הדבר בכח שרשם שהוא המחשבה אז הוא מאמין שהדבר קיים, אמונה זה כח בנפש כח חושי לא פחות משאר הכוחות החושיים שבאדם ובעומק יותר כמו שנתחדד בארוכה מאוד לעיל, כל הכרת מציאות אמת היא מגיעה רק מהכח שנקרא אמונה. הכרת מציאות אמת היא אך ורק מהמדרגה שנקראת אמונה כל ההכרות שאינן מגיעות מהמקום הפנימי שנקרא אמונה הם אינן הכרות אמת מי שרואה וקובע שהדבר כך ע"פ ראייתו זו איננה מציאות גמורה אולי ראייתו ראייה מוטעית מי אמר שהוא ראה נכון.
עדים באים לב"ד ומעידים שכך וכך הם ראו, אולי מה שהם ראו הם לא ראו ברור. אם יש לו אמונה אז החוש הזה נשתלשל מהאמונה אז שרש הראייה היא באמונה אבל אם הוא מתחיל את החושים בתחילתם ממקום החושים זה ניצוץ של ע"ז. החושים שרשם במחשבה והמחשבה שרשה - "החכמה מאין תמצא", אמונה. כל הכרת מציאות היא אמונה. כמו שנתבאר בארוכה לעיל. הכרת המציאות מכח האמונה אין כוונת הדבר שהוא מאמין שהדבר קיים אבל אין לו בו שום הכרה, הכרת המציאות מכח האמונה. הכרת המציאות מכח האמונה, כמו שאני רואה - אני מכיר, כמו שאני שומע - אני מכיר, כמו שאני מריח – אני מכיר וכן ע"ז הדרך. כאשר אני מאמין באמונה אמיתית בלב האדם במוחו ודעתו וליבו של האדם אז הוא מכיר את הדבר מכח האמונה בבורא עולם כלומר היא הכרה חושית גמורה במציאותו יתברך שמו. לא אמונה כפשוטו שהוא קיים אלא זו הכרה חושית בקיומו מכח האמונה. האמונה א"כ מכרת, מכוחה אנחנו מכירים את מי שאמר והיה העולם.
לפ"ז ביסוד דידן שנאמר שאחדות הבורא יתברך שמו אבל שאין כמותה אחדות בנבראים אז מהיכן אני יכול להכיר אחדות שאין כמותה, תשובה לדבר זה גופא הכח שמכח האמונה אני מכיר. זה לא שאני לא מכיר בדבר ולכן אני מאמין כ"א הייתי מכיר יכולתי להקיש מן הנגלה לנסתר ועי"כ להכיר את הדבר. בשאר החושים שהם חמשת החושים אין כזאת אחדות. בחכמה שהיא שרש הכל אף שנאמר "כולם בחכמה עשית" ונראה שזה מקשה אחת גם שם אין אחדות מוחלטת. באמונה שהוא מאמין במציאות הבורא יתברך שמו מכח כך הוא בעצם חווה לגמרי את ההכרה באותה אחדות. רק זה הכרה של אמונה בנפש זה לא הכרה שיכולה להשתלשל למדרגת החושים למטה אבל זו הכרה מכח מדרגת האמונה בנפש שמכוחה הוא מכיר את אותה אחדות.
מי שההכרה הזו אצלו בנפש קיימת, עוד פעם, הכרה שהיא הכרת מציאות גמורה, כמו שא"א לומר לעיוור מה כוונת הדבר לראות וכן א"א לומר לחרש מה כוונת הדבר לשמוע מי שהאמונה אצלו היא לא אמונה הכרתית אלא אמונה של ידיעות בעלמא, גירסא דינקותא שיש לו, שהוא יודע, אז כל מה שהוא שומע הוא תמיד משייך את זה: "אמונה, אמונה אבל מה כבר יש לומר שם??" אז הוא מברר עוד פעם את הגדרים של האמונה אבל זה נשאר באותה תפיסה חיצונית של אמונה ולא מעבר לכך. צריך להבין ברור שאנחנו עוסקים בסוג' שנקראת אמונה רוב רובא של בני עלמא אין להם כמעט שום אמונה. הם גם לא מוגדרים ר"ל ככופרים אבל הם גם לא מוגדרים באמונתם כאמונת אמת, אמונה זה כח הכרה! שואלים בנ"א "איך אתה יודע שהדבר קיים?" הוא עונה "ראיתי". "אם לא ראית אז אולי הוא לא קיים?". שואלים בנ"א "איך אתה יודע אם זה דבר קיים או לא הוא אומר "אני מאמין" אז אומרים "אה אתה מאמין, אז אולי לא קיים?".
למה בנ"א מסתמכים על הראייה יותר מהאמונה כי הם תופסים בנפש שהראייה שהיא דבר חושי זה דבר מוכח אבל האמונה זה עורבא פרח ר"ל. מי שהכח שלו בנפש לאמונה היא אמונה חושית, למה הוא נותן יותר משקל בנפש? לכח הכרה של אמונה או לכח הכרה של ראייה? של אמונה. יש את המעשה הידוע עם הרבי מקוצק שאמר לו אותו צדיק שהוא רואה בסוכות את שבעת הרועים מגיעים אליו אמר לו הרבי מקוצק ואני מאמין שהם נמצאים בסוכה. כל ההגדרות האלה הם הבנות שנולדות רק כאשר האדם האמונה שלו היא אמונה חושית. אמונה חושית כוונת הדבר שאני מאמין שזה קיים וזה בחוש שאני מאמין אבל אני לא מכיר את זה. אני מאמין בכך שיש בורא עולם אבל אם אני מכיר אותו? לא, אני מאמין. אז מי שזה נמצא רק במוחו הוא בכלל רחוק מן האמת. ומי שנמצא בליבו אז הוא מרגיש, אבל האם הוא מכיר מכח כך. בדקות בכל הרגשה מונח איזה שהוא ניצוץ של הכרה. אבל צריך להבין שמי שהאמונה שלו היא אמונה אמיתית של אמונה חושית "שיויתי ה' לנגדי תמיד" באופן שממילא הוא מרגיש שהקב"ה ניצב עימו, לידו, בתוכו. למה אם אני רואה את פלוני אז יש כאן שאלה למה אני מרגיש שהוא נמצא לידי, לא! שמה אין שום שאלה כי אני רואה אותו כאן לידי אבל אם אני מאמין בקיום הבורא יתברך שמו יבוא בנ"א ויגיד מה זה שייך אחד לשני יכול להיות שאני מאמין שהקב"ה קיים אבל אני לא חייב להרגיש אותו בקיום כאן, כל ההגדרה הזאת נובעת מחוסר ההבנה הברורה מהו המושג שנקרא אמונה כשמבינים שכל המציאות של אמונה עניינה הכרת המציאות אם אני לא מכיר את המציאות אז האמונה היא איננה אמונה. מי שאמונתו היא אמונה חושית הכרתית, וודאי שכל החושים שיש לו מקבלים את ההארה מאותה אמונה. על אף שבוודאי החושים, ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, לא יכולים להגיע למדרגת האמונה בתור חושים שנשתלשלו מן המחשבה שנשתלשלה מן האמונה, אבל ככל שמדרגת האמונה של האדם גדולה יותר אז מדרגת החכמה שלו גדולה יותר ומדרגת החושים שלו גדולה יותר.
לדוג' לשון חז"ל הידוע מאוד, אור שברא הקב"ה ביום הראשון היה האדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. מכח מה הוא צפה בו מסוף העולם ועד סופו, הייתה לו ראייה טובה, לכן הוא ראה מסוף העולם ועד סופו? מאיפה נובע זה שהוא ראה מסוף העולם ועד סופו. הראיה נשתלשלה מהמחשבה והמחשבה נשתלשלה מהאמונה. מהי הגדרת האמונה? אחדות ה' יתברך אחדות שאין כמותה אחדות. אז החכמה שמשתלשלת מאותה אמונה מה נגזר משם? אור של אחדות. הראייה שנתשלשלה מאותה חכמה שנשתלשה מאותה אמונה, אז מה מתגלה באותה ראיה אחדות של כל הנבראים כולם אור שברא הקב"ה ביום הראשון שאדה"ר צפה בו מסוף העולם ועד סופו. שמיעה, ראייה, ריח, טעם ומישוש כל החושים האלו מגיעים מאותו מקום.
הדוג' הברורה הנוספת היינו הך ממש. הגמ' מסכת יומא גבי מן שיכלו לטעם בו כמעט כל טעם בעולם שרצו לטעום בו. מהיכן נובע שאפשר לטעום במן כל דבר כמעט כל דבר. זה טעם שנשתלשל מהמחשבה המחשבה נשתלשלה מהאמונה. להבין, כאשר הם טעמו במן כל טעם שהיה בעולם זה לא רק מדרגת המן אלא גם מדרגת הטועם. כל אחד מהחמישה חושים שנתשלשלו מן המחשבה שנשתלשלה מהאמונה הוא מקבל פנים אחרות לגמרי לכל חמשת החושים. בשעה שאדה"ר חטא ואכל מעץ הדעת טו"ר הוא נפל ממדרגתו שנאמר בו "את קולך שמעתי בתוך הגן ואירא ואחבה" מה זה "וארא ואחבה" מכאן והילך האמונה לא גלויה אצל האדם כהכרה אלא כדבר נסתר, כדבר נעלם. יש לנו הרי שני הגדרות ביחסנו לבורא עולם נוכח ונסתר אתה והוא. קודם חטא אדה"ר היחס של אדה"ר לבוראו היה במדרגת "אתה" תולדת החטא היחס לבורא העולם הפך להיות "הוא". "את קולך שמעתי בתוך הגן ואירא ואחבא" כשהוא מתיירא ומתחבא אז איך הוא מתייחס למי שנמצא מבחוץ, הוא לא רואה אותו, מוחבא, "הוא".
כשאנחנו מגדירים הבדל בין הכרת "אתה" להכרת "הוא" הכרת "אתה" היא תולדה של האמונה, ירידה בחטא אדה"ר זה הפך להיות "הוא".
הכרת חושית בכל המציאות מכח האמונה
נבין עתה נקודה נוספת. כאשר האדם חי במדרגת החושים לעצמם יש לו חמישה חושים וכל חוש עומד בעצמו כי יש לו חמשה חושים זה לא כמו חמישה חומשי תורה שעליהם נאמר תורת ה' תמימה, היא מאוחדת, שלמה. לכן גם ייתכן שהאדם רואה ואינו שומע, שומע ואינו רואה וכן ע"ז הדרך.
אבל כאשר האדם חי במדרגה ששורש כל ההכרות של הם הכרה של אמונה ומכח כך הוא מכיר כל דבר, מצד כך כל דבר הופך להיות אצלו דבר חושי. להבין עוד פעם ברור, כל זמן שאדם נמצא במדרגת חמשת החושים אז יש לו חמישה חושים פעם מפעיל חוש זה ופעם אחר, אבל האם הוא יכול לתפוס כל דבר כחוש. בעומק יש בזה העלם, מדוע, כי מכיוון שיש לו חמישה חושים חלוקים אז כל פעם הוא צריך לגלות חוש אחד ע"מ לחוש את אותו דבר ממילא החוש הוא לא דבר טבעי כלפי כל דבר כי הוא צריך לתת לו יחס מכח אחד מחמשת החושים. כאשר האדם חי במדרגת אמונה חושית זה לא נשאר במדרגת אמונה רק כלפי בורא עולם, הנפש כולה הופכת להיות מציאות של הכרות חושיות. ככל שהאור העליון של האמונה שזו אמונת האחדות גלוי יותר אצל האדם וכל ההכרות שיש לו הם תולדות של אותה הכרה של אמונה, עוד פעם, הכרה של אמונה ולא אמונה בסתמא. אז מכיוון ששורש כל ההכרות שלו זו הכרה של אמונה אז כל דבר שהוא מכיר אותו הוא מכיר אותו מכח אמונה אז הוא יכול להתחבר לכל דבר. מספרים לפלוני שבמקום פלוני קרה דבר אלמוני, אז הוא לא ראה את הדבר הוא רק שמע, הוא יכול להתחבר חושית למה שהוא שמע, אם כח המדמה שלו עובד באופן מהר, כן, אז כח המדמה שלו מדמה מילתא למילתא והוא נמצא במקום שהוא שמע. אם ראיתי אז אני מתחבר באופן ברור. אדם רק מריח את הדבר אבל את עצמות הדבר אין לו. יש לו רק טעם בדבר, נותן טעם, שמו את הדבר בתבשיל ולקחו את הדבר עצמו נשאר רק טעמו אז האם הוא מכיר את עצם הדבר? לא, נשאר לו רק טעמו. חוש המישוש הוא לא רואה את הדבר והוא רק ממשש אותו האם יש לו הכרה חושית גמורה בדבר חסר לו בהכרה החושית הוא רק משש את הדבר וכן ע"ז הדרך. אבל כאשר האדם נמצא בחיים ששורשם הוא אמונה אז הנפש כולה הופכת להיות מציאות חושית, אז כל דבר שהוא נפגש איתו הוא תופס אותו ממקום של חוש. מצד כך כאשר הוא שומע דבר מה אפי' שהוא לא היה שם אלא הוא רק שומע אז הדברים נתפסים אצלו בחוש בקיומם. מאיפה זה נתפס אצלו בחוש כקיומם לא מדין חוש השמיעה כשלעצמו כי חוש השמיעה כשלעצמו אני תופס את הדבר באופן חושי גמור אם שומע ניגון אז יכול להתחבר לניגון בחוש אבל אם שומע שקרה דבר פלוני מקום אלמוני אז הוא מתחבר כי הנפש שלו היא נפש שנקראת נפש חושית היא נפש אחדותית שמתחברת לכל דבר וחשה כל דבר.
הכרת המציאות ע"י החלת האחדות על כל הנבראים
להבין ברור את הנקודה, כל דבר שהאדם חי אותו כמציאות גמורה אז בעצם הוא רחוק מההטעיה. כל דבר שהאדם לא חי את הדבר כמציאות גמורה הוא קרוב לכל ההטעיות שיש בעולם. כל ההטעיות שיש בעולם הם מחמת חוסר הכרת המציאות. בלשון הכי פשוטה והכי ברורה אם אדם היה מכיר את מציאות הגן עדן והגיהנם כחושית לפניו בוודאי היה עושה מצות ולא היה עושה עבירות, מדוע עושה עברות מחמת שהגיהנם לא נמצא אצלו בחוש. זה בלשון הכי נמוכה.
אבל בלשון היותר דקה, כל הפעילויות שקשורות לעוה"ז לא מצד העונש שלעת"ל ולא מצד השכר שלעת"ל אף שבוודאי שגם הם אמת, אבל מצד היחס שקיים השתא בעולם, הטעויות שבן אדם עושה זה מחמת שהוא לא תופס את המציאות כמות שהיא. טעויות בענייני משא ומתן, למה בנ"א עושים טעויות בענייני מו"מ זה מחמת שהם לא תופסים את המציאות כמו שהיא קיימת, זה מגדל פורח באוויר שעליו הוא בונה עוד קומה ועוד קומה הוא לא תפס את המציאות כמו שהיא קיימת.
איפה עומק הכח בנפש לתפוס את המציאות כמות שהיא. בוודאי שיש אנשים שיש להם חוש טבעי שהם יותר קולטים את המציאות כמות שהיא ויש אנשים שבאופן טבעי פחות. אבל בשורש השרשים מה שנתבאר לפנינו השתא, אם אדם מחובר לכח האמונה בשרש הפנימי שלו כמו שהתבאר אז בעצם הוא כל הזמן חי מציאות, כל חייו הם חיי מציאות לא שיש לו יחס רק לבורא עולם שבו הוא מכיר אותו הכרה חושית. מי שחושב כך זה אדם שאמונתו איננה אמתית ולכן היחס שלו כלפי בורא עולם זה נבדל מהיחס שלו כלפי שאר המציאויות שקיימים כאן כמו שהתבאר לעיל שכל המציאות שלנו "הוא עילת הנמצאים כולם בו קיום הנמצאים וממנו קיומם" אז כל יחס שיש לנו לאמונה הוא מושלך כלפי הנבראים. כשאנחנו מציירים ביסוד השני בדברי הרמב"ם שיש כח של אחדות שמתגלה באינסוף ברוך הוא שהיא לא כמו האחדות שמתגלית כאן, האחדות הזאת בעומק צריך להחיל על הנבראים, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" קודם שנברא העולם היה הוא אחד ושמו אחד. לעת"ל מתגלה חוזר ומתגלה כמו שהיה קודם שנברא העולם שכל הנבראים כולם חוזרים לאחדות שלהם בו יתברך שמו אז כשהם חוזרים לאחדות שלהם בו יתברך שמו, זו אחדות כאחד של זוג? זו אחדות כאחד המין? זו אחדות כאיש אחד שנחלק לאחדים רבים? זו אחדות כאחדות של גוף? האחדות שלנו בו יתברך שמו באיזה ערך של אחדות מדובר?
טעות בנ"א כשבאים להידבק בבורא
כאשר האדם רוצה להתקרב אליו יתברך שמו הוא עמל ומתייגע ע"מ להתקרב הוא קרא את דברי רבותינו שתכלית כל הבריאה כולה היא ההתדבקות בו יתברך שמו והוא מאמין ויגיע ע"מ להדבק בו יתברך שמו. איך הוא תופס מה זה ההתדבקות בו יתברך שמו? יש "אני" יש "הוא", קנו דבק בכלבו והדביקו. מה זה האחדות הזאת, מהי הדבקות הזו של הנברא בו יתברך שמו. אם אין לאדם את אותו כח של אמונה שהתבאר כאן ביסוד השני בדברי הרמב"ם שהיא האמונה בייחוד ה' יתברך שמו באחדות שאין כמותה אחדות על אף שנשאל אותו בשכל האם אחדות הבורא היא כמו אחדות הנבראים מה הוא יענה? "לא! בוודאי שלו שלילת ההגשמה וכו'", אבל בנפש שלו הוא מכיר אחדות יותר גבוהה מזו? הוא לא מכיר אחדות יותר גדולה מזו.
אז מה היחס כאשר הוא עמל ומתייגע להתדבק בו יתברך, אם הוא חי בעולם מאוד חיצוני אז כל ההגדרות של ההתדבקות שלו בבורא יתברך שמו הם הגדרות שכליות בלבד, "להדבק בבורא יתברך שמו הכוונה לקיים מצוות הכוונה ללמוד תורה וכו'" לא שהמילים האלה הם אינן נכונות אבל מדרגה כזו של אדם בערך נאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" זה כמו משל לאדם שאומר שבמקום פלוני יש דבר פלוני באמת שהוא אומר שיש דבר פלוני במקום אלמוני באמת הדבר קיים שם אבל האם כשהוא אמר את הדבר הוא ידע שהדבר קיים שם? לא. ואפי' הכי הוא אמר אז הוא דובר שקרים. אפי' שהדבר נכון אבל הוא דובר שקרים, לא בזה עסקינן. עסקינן בב"א שבאמת מכיר בנפשו חיבור לבורא עולם, רוצה להעמיק את אותו חיבור, רוצה לגלות פנים יותר דקות, אבל על איזה פנים של חיבור לבורא עולם הוא רוצה להתחבר, הרי כיוון שהוא לומד מהנגלה אל הנסתר והנגלה שיש לפניו זה הקשר שיש לו עם בני ביתו, עם ידידיו וכן ע"ז הדרך, אז כשהוא לוקח את אותו משל ומשתמש בו לנמשל בנפש להתקשר לבורא עולם אז איזה תפיסה של קשר לבורא עולם הוא תופס כמו שאני קשור לאשתי רק יותר עמוק, כמו שאני קשור לילדים רק יותר עמוק, אבל זה באותו ערך של קשר.
התפיסה של הנפש מחמת דברי הרמב"ם שכ' כאן ביסוד השני אין כזאת אחדות בתוך הנבראים כולם אז אם אותו אור עליון של האמונה בנפש לא נתגלה אצלו ככח של הכרה חושית במציאותו יתברך שמו ואחדותו, לא ידיעת אמונה בלשון של ידיעה בעלמא אלא כהכרה חושית באחדותו יתברך שמו, אז היחס של החיבור שהוא מנסה להתחבר לבורא עולם זה יחס של אותה אחדות, שהיחס הזה של אותה אחדות היא רק בערך לנבראים.
גם אדם שעוד לא הגיע לאותה אמונה בבורא יתברך שמו שהתבארה כאן ביסוד השני והוא עמל להתקרב אליו יתברך שמו צריך להבין שהקרבה אליו יתברך שמו שעליה דיברו רבותינו ואחדות איתו יתברך שמו, זה עולם כמו שא"א להסביר לעיור מהי ראייה לחרש מהי שמיעה גם א"א להסביר לנפש מהי הדבקות בו יתברך שמו. אבל מי שהיסוד השני הזה נפתח בלבבו וההכרה החושית בבורא עולם גלויה אצלו, הכרה חושית באחדותו יתברך שמו, אז המציאות של הנפש שלו כשהוא מתחבר לבורא עולם הוא מאותו עומק של אחדות.
יג' העיקרים יג' הכרות חושיות
לא מדובר כאן על אמונה מי הוא בלבד. מי שהוא קורא את היג' עיקרים בסוגיא של רק מי הוא יתברך שמו, הרי שהוא קורא דברים שעליהם נאמר "לומד שלא ע"מ לעשות". היג' עיקרים הללו הם הכרות חושיות בנפש הכרות ולפ"ז הם משנים את פני מהלכי עבודה ואת עומק ההשגה. צריך להבין שאפי' צורך הלימוד של היג' עיקרים צריך לבוא ממקום שונה. הבנה זה עוד סוגיא, אבל היג' עיקרים הם כמשל לאדם שאומרים שיש לו יג' איברים. יג' עיקרים אלו הם חלקי הכרות חושיות ממש שמוכרים באופן חושי יותר מהראייה, יותר משמיעה ושאר החושים הם מוחשיים לנפש לא ידועים לאדם. כאשר אותו חוש נפתח אצל האדם אז הקשר שלו אליו יתברך שמו מגיע מאותו חוש.
מדרגת חמשת החושים מכח האחדות שמתגלה ע"י האמונה
לפי זה להבין מה שהוזכר לעיל שחמשת החושים יונקים מהמחשבה המחשבה יונקת מן האמונה זה סדר בריאתו של עולם. כאשר ההכרה חושית הזאת בנפש נפתחת אצל האדם אז הקשר שלו לבורא עולם משתנה כמו שדיברנו עכשיו ודיברנו לעיל שכל חמשת החושים שלו מקבלים את ההארה מן המחשבה והמחשבה מן האמונה ולכן כל היחס שלו בכל חמשת החושים מקבל פנים חדשות. לע"ל היחס הזה יתגלה בכל קומת האדם. היום מדרגת חמשת החושים שלנו, על אף שהיכן האדם רואה? בעין, איפה הוא שומע? באוזן, איפה הוא מריח? בחוטמו, מאיפה הוא טועם? בחיך, אבל בעצם מדרגת הראש נפלה למדרגת גוף ועל אף שראייתו שמיעתו וכו' הם מן הראש אבל באיזה מדרגה חמשת החושים פועלים הם פועלים במדרגת גוף הם לא פועלים במדרגת חמשת החושים כפי שהם צריכים להצטייר במדרגת גולגולת ראש של אדם. לעת"ל שנחזור ונדבק ב"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים" אז חמשת החושים יחזרו למדרגת ראשית למדרגת ראש, ראשית הם נוגעים בשרש האמונה שנשתלשל לחכמה שנשתלשלה לחושים, ומצד כך כל חמשת החושים של האדם יתגלו באור של אמונה.
תורה חדשה מכח האחדות שמתגלה ע"י האמונה
דוג' ברורה בלשון חז"ל שמביאים את הפס' על משיח צדקנו "תורה חדשה מאיתי תצא". מהי תורה חדשה מאיתי תצא במקום 60 מסכתות שיש בידנו אז יהיו 120? 240? מה יהיה. כיוון שזה "מאיתי" אז זה יוצא ממקום של אמונה בגילוי אז האחדות שתצא מן החכמה היא תהיה אחדות כמו שנאמר כאן הרמב"ם שאין כמותה אחדות בעוה"ז. כאשר אנחנו תופסים היום את מדרגת התורה באיזה מדרגת תורה אנחנו תופסים, מדרגת האחדות שמושגת לנו בנפש זו מדרגת האחדות שמושגת לנו בתורה אבל התורה בעצמה קוב"ה ואורייתא חד הוא. אז כמו שבו יתברך שמו יש אחדות שאין אחדות כזו כמותה בעולם כך גם בתורה יש את אותה אחדות מחמת שמדרגת הנפש דידן השתא בהאי עלמא היא במדרגת האחדות היותר נמוכה לכן השגתנו בתורה היא גם במדרגת אחדות יותר נמוכה. שנאמר לעת"ל "תורה חדשה מאיתי תצא" מה יצא מאיתו כמו שהאחדות מתגלה אצלו יתברך שמו זו האחדות שתתגלה בתורה וזו האחדות שתתגלה בנבראים מצד כך הפנים של כל החושים יקבלו כאן פנים אחדות לגמרי מאותו עומק של אחדות.
סדר מדרגות האחדות
עכשיו ננסה קצת להסביר את אותו סוג של אחדות שנתבארה כאן ביסוד השני על אף שלאחר כל ההסברים הדברים ישארו סתומים אבל ננסה לפתוח את הדברים.
הרמב"ם הביא כמה וכמה דוג' לגדרי אחדות שאנחנו מכירים כאן בעולם הדוג' התחתונה שהוא הביא זאת מדרגת האחדות של הגוף "ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאינסוף" זאת הדוג' החושית והברורה של גוף על אף שהוא מורכב מחלקים ומקשה אחת אבל אפשר לחלק אותו לחלקים זה בעצם אם באנו להגדיר את עומק התפיסה שלנו היום במושג של אחדות. הרמב"ם הביא כמה וכמה דוג' ראשונה אחד של זוג הדוג' השנייה אחד של מין הדוג' השלישית איש אחד נחלק לחלקים רבים והדוג' הרביעית זה גוף. בעומק באיזה מדרגה אנחנו תופסים כל אחדות בבריאה? מחמת שאנחנו מלובשים בגוף אז התפיסה שלנו באחדות היא התפיסה הרביעית התחתונה בדברי הרמב"ם. דוג' עליונה שהזכיר הרמב"ם "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם", אדם אחד זה מדרגה של קודם שננסרה חווה מאדה"ר לפני "ויפל אלוקים תרדמה על האדם" מדרגה זו נעלמת הרבה מאיפה שאנחנו נמצאים, מדרגה של אחדות שאנחנו תופסים, כיוון שאנחנו נשמה בתוך גוף, אז על דרך כלל היא מדרגת האחדות שמתגלה בגוף זאת תפיסת האחדות שהוא תופס.
אחדות של גוף
תפיסת האחדות שמתגלה בגוף היא אותה תפיסה שהגדיר אותה הרמב"ם "מניין שמקבל חילוק לאינסוף", אפשר לחתוך את הדברים ולחלק אותם. עומק הכח בנפש שאדם תופס דברים שאפשר לחתוך אותם ולחלק אותם זה מחמת שעצם האחדות הוא תופס כאחדות של חלקים. אם הוא לא היה תופס את האחדות כאחדות של חלקים אז לא היה ניתן לחלק את אותה אחדות.
בקומת נפשו של האדם מגופו ועד המקום העליון ביותר יש מדרגות של תפיסות של אחדויות. יש תפיסה של אחדות במדרגת נפש, יש תפיסה של אחדות במדרגת רוח, ויש תפיסה של אחדות במדרגת נשמה, חיה ויחידה, אלו הם מדרגות בתפיסה של אחדות. אצל כל אדם ואדם מצד שלמות קומתו יש לו שלמויות בתפיסות של אחדויות וצריך להכיר את כל הקומה כולה איך היא תופסת אחדויות.
אחדות של גוף זוהי אותה אחדות שהאדם בעצם לקח דבר וצירף אותו, כדוג' התכה לוקחים שתי מתכות מתיכים אותם וע"י כך הם נעשים נוזל ומכח כך הם מתחברים, כך בעצם נעשה צורה שנקרית גוף. איש נותן מה שנותן אישה נותנת מה שנותנת, טיפות שמתערבבות ההדדי מצטרפות ההדדי ונעשית כאן מציאות חדשה זה מדרגה של תפיסה של אחדות של גוף. להבין עוד פעם ברור אחדות של גוף האם מעיקרא היא הייתה מאוחדת. האחדות שהגוף תופס, היא אחדות של שני כוחות שנתחברו ההדדי הצטרפו יחד ונהפכו להיות אחדות. אביו אימו, בשר מבשרי שעכשיו נעשה בשר אחד מכח כך נעשית מציאות של אחדות זאת אחדות התחתונה שהגוף תופס את הדברים. זאת בעצם תפיסת האחדות הרווחת בין בנ"א. מחמת שאנחנו נשמות שמולבשים בגוף אז תפיסת האחדות שמולבשת בגוף היא תפיסה של כוחות שהיו מעיקרא נפרדים ונתגלתה בהם מציאות של אחדות.
אחדות במדרגת נפש
מהי אחדות של נפש. אחדות של נפש היא ששניים פעלו יחד ותוצאת הדבר הולידה דבר חדש אבל לא שהדבר מעיקרא נחלק לשני חלקים, אלא פעולה של שניים שעשו מציאות חדשה, אבל המציאות היא מציאות חדשה.
עוד פעם, אחדות של מדרגת גוף זוהי אחדות שכל כח היה קיים לעצמו קודם לכן, באה מציאות אחת ונתחברה עם מציאות שנייה ונעשה כאן דבר חדש שהוא חיבור של שני דברים. אחדות במדרגת נפש, פועל הדבר הוא זה שהוציא כאן דבר חדש, כח הפועל היה שניים שנצטרפו יחד בלשון חז"ל שניים שעשוה אבל קודם לכן הוא לא היה קיים כאן, זוהי אחדות של נפש.
אחדות במדרגת רוח
אחדות של רוח זה לא רק אחדות בעצם הכח שפועל אלא בתנועת כח הפעולה נעשה אחדות בניהם באחדות במדרגת נפש אז מה שחיבר אותם זה הפעולה שמחברת אבל תנועת הדבר יכולה להיות בכיוון לגמרי לגמרי שונה. דוג' למשל שניים שעושים דבר, ראובן עושה דבר מתוך אהבה ושמעון עושה את אותו דבר מכח שנאה. דוג' פשוטה ראובן נשוי לאשה מסוימת קשה לתת לה גט בא שמעון ועוזר לראובן לתת לה גט, למה הוא עוזר לתת לה גט, ראובן נותן לה גט ע"מ לגרשה ושמעון רוצה לשאת אותה. אז הגט הוא בוודאי דבר חדש, זה המעשה, אבל הכוונה של הדבר היא אותו דבר? האם התנועה של הדבר היא אותה תנועה? לא התנועה של ראובן היא שנאה והתנועה של שמעון היא אהבה. מהי אחדות המדרגת רוח המידות הפועלות שמניעות את אותה פעולה נעשה בהם אחדות ומכח כך הפעולה נעשית. דוג' ברורה כשעמדו במעמד הר סיני ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע הגדרת הדבר מחמת שהכח שפעל את הדבר הוא היה כח שמתגלה בו האחדות.
א"כ עוד פעם מדרגת גוף היא מדרגה של אחדות היה קיים מציאות לעצמו קודם לכן מציאויות נפרדות, באנו וחיברנו אותם יחד ונוצרה אחדות אבל הם היו קיימים עוד קודם לכן. אחדות במדרגת נפש היא ששניים עשוה והורידו כאן מציאות חדשה שלא הייתה קיימת לפנ"כ הפעולה חיברה את שניהם. אחדות במדרגת רוח זאת מדרגת אחדות שהמידות הפועלות מונח בהם מדרגת אחדות.
אחדות במדרגת נשמה
אחדות במדרגת נשמה היא שהתפיסה שממנה נפעל הדבר היא אותה תפיסה. דוג' שני בנ"א בונים בית חולים ביחד נשאל את ראובן מדוע אתה בונה בית חולים הוא יענה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה ובית החולים יציל נפשות. נשאל את שמעון מדוע אתה בונה בית חולים הוא יענה על שלושה עמודים עומד העולם אחד מהם הוא חסד, זה חסד גדול מה שאני עומד לעשות. כל תפיסה כשלעצמה היא מאוד נכונה אבל התפיסה של הפעולה שממנה כל אחד פועל היא שונה לגמרי בד"כ גם יוולדו תוצאות שונות אם ההתחלה שונה. אבל אחדות במדרגת נשמה זאת סיבת הפעולה בתפיסה, מדוע הוא פועל את מה שהוא פועל. אחדות במדרגת נשמה היא לא רק המידות הפועלות, אלא התפיסה שממנה פועלים היא אותה תפיסה. פעמים רבות שניים עושים את הדבר מחמת שהם אוהבים אבל התפיסה שממנה הם פועלים היא לא נובעת מאותה תפיסה, ראובן תופס את הדבר כמו שהזכרנו קודם מדין פיקוח נפש ושמעון תופס את הדבר מדין חסד, תפיסת הפעולה לגמרי שונה.
אחדות במדרגת חיה
אחדות במדרגת חיה, חיים. כאשר אדם פועל כל דבר עומק הפעולה שלו מחמת או שזה בא לסלק ממנו מוות או שזה בא להוסיף לו חיים, זאת פעולה במדרגת חיה. החיה שפועלת היא תמיד פועלת מכח חיות ע"מ או לסלק את הדבר שמפריע את החיות או ע"מ להוסיף חיים. בד"כ כאשר בנ"א פועלים הרבה מאוד פעולות כאן בעולם, אדם לוקח מביתו את הפח זבל והולך לזרוק אותו למיכל המרכזי. אם נשאל אותו מדוע אתה עושה את זה עצם השאלה תעורר תימהון מה הכוונה למה, בנ"א שקצת מתבונן הדבר ברור למה אתה עושה את מה שאתה עושה.
כמה פעולות אדם עושה במשך היום שהמקור של החיים בכלל לא מתגלה בפעולות שהוא עושה. בוודאי שאם נעמיק קצת ונחדד את הדבר נמצא את מקור החיים. בנ"א עמוק יותר הוא יכול למצוא חיות בכל דבר כי זו האמת אבל בעומק כל פעולה שאדם פועל למה הוא פועל אותה? מרצון לריבוי חיים או מסילוק מניעת החיים. הדוג' הזו בד"כ מתגלית אצל בנ"א אשר באו עד שערי מוות אז השתוקקות שלהם לחיים הולכת וגדלה מחמת שנפגשו עם המוות שהוא ההיפך לגמרי, אבל אדם שחי חיים פנימיים התשוקה שלו לחיים היא מתמדת ופעולותיו מהיכן הם נובעים מתוקף הרצון להגדיל את מציאות החיים. כמובן מי שחי חיי גוף ויש לו טיפה נטייה לדבר אז הדבר נתפס כריבוי חיים של גוף, אבל על דרך כלל מי שחי את התפיסה הזאת היא תפיסה של חיים פנימיים, הרצון שלו להגדיל את אותם חיים הם חיים פנימיים. אבל מכ"מ פעולה שהאדם פועל ממקור של חיים יכול להיות לה אחדות במקור החיים אולם פעולה שאדם לא פועל ממקור החיים על אף שהתפיסה של החיים היא תפיסה שיכול להיות שהיא שווה במדרגת נשמה אבל נקודת הפעולה לא נובעת מריבוי תוספת של חיים היא לא יכולה להידבק בעצם נקודת החיים.
עד המדרגה הזו היה ברור לכל אחד מאוד אבל מדרגת חיה היא רחוקה מרוב בנ"א כי רוב פעולות בנ"א במשך היום לא נובעים מתפיסה של ריבוי חיים וסילוק של חיים. אם הוא נפגש עם נחש והורג אותו תשאל אותו מדוע הרגת אותו הוא יגיד כי פחדתי למות, אז שם זה נובע מסילוק חיים. אבל כשהוא עושה מעשים מוסריים שהוא מרגיש בהם תענוג גדול אם תשאל אותו למה הוא עושה הוא יגיד אני מרגיש כאן תוספת חיות, אבל בד"כ זה מתענוגי עולם נפולים. מחמת שהתפיסה לחיים לא נמצאת כלואה בנפש לכן רוב הפעולות שנפעלות בד"כ בהאי עלמא הם לא נפעלות ממקור של חיים מי שחי בעצם במדרגת חכמה אליבא דאמת שעליה נאמר "החכמה תחיה בעליה" לא רק אדם שלומד, יכול להיות שהוא לומד ולא נמצא שם, בכל אבל מי שחי את החכמה באופן הפנימי שלה אז הסיבה שכל הזמן הוא חי את החכמה זה מחמת שהוא תובע חיים והיא נקראת תורת חיים. הדברים האלה הם לא דברים שאפשר להסביר אותם. כל מי שהגיע לתהליך מסוים של סכנה והיה חשש לחייו וההשתוקקות שלו לחיים גדלה הוא יכול להבין קצת את מה שנאמר, או אדם שהתשוקה שלו לחיים קיימת גם בלי הסיבות הנמוכות הללו.
אחדות במדרגת יחידה
למעלה מכך אחדות במדרגת יחידה, כל הפעולות שהוא פועל הוא פועל במטרה אחת שהכל יהיה מאוחד. בדוג' הברורה שהוזכרה לעיל, יש טעם שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לבריותיו, יש טעם שהוא ברא את העולם כדי שידבקו בו. הטעם להיטיב לבריותיו נמצא למטה והטעם שידבקו בו זה הטעם העליון, אחדותו יתברך שמו. כל הפעולות שהוא פועל הוא פועל למדרגת האחדות.
סידרנו את כל הקומה בנפש כל אחד צריך לגלות את כל החלקים שנאמרו בקומת נפשו את כל החלקים. האדם בנוי מכל הקומה כולה וצריך לגלות את כל מדרגת האחדות שלו. מי שיקרא כאן את דברי הרמב"ם ויצא ויאמר הריני היום פועל את כל פעולותיי לשם אחדות זה כמו שהוא ידליק נר חנוכה לשם מצת מצווה, זה הכחשה מיניה וביה מתוך הנפש לו, כל אדם מורכב מכל הקומה כולה. שאנו עוסקים עכשיו בסוגיא שנקראת אחדותו יתברך שמו אם אדם רוצה לקרב עצמו לתפיסה שנקראת אחדות ולא לצפצף בפיו אחדות הוא חייב לזהות את כל קומת האחדויות אצלו בנפש. מי שחושב שהדברים נאמרו בארוכה מידי הם נאמרו בקצרה מאוד מאוד. צריך לזהות את כל קומת האחדות בנפש, א"א שאדם ינסה להגיע לנקודה הפנימית של האחדות אם הוא לא בונה מתוך הכרה פנימית את קומת האחדות אצלו בנפש. אם קוראים את דברי הרמב"ם כפשוטו להבין באחדותו יתברך שמו מה זה שייך לאחדות שאני מרגיש אצלי בנפש אני מאמין שהוא אחד, זה נקרא תורתו של דואג ואחיתופל, מהשפה ולחוץ, זה לא שייך אליו. אבל אם הוא רוצה לקנות אחדות בנפש הוא צריך לבנות קומה של אחדות אז הוא צריך לגלות בקומת נפשו את כל מדרגות האחדות, כמובן של קומה שנאמרה יש לה פרטויות ודקויות וכל אחד לפי ערכו ולפי מהות נפשו אבל ע"מ שהאדם יקנה את האחדות הוא חייב ליצור כלים של אחדות הוא חייב לגלות את קומת האחדות כסדר במדרגת נפשו, מתתא לעילא או מעילא לתתא. לגלות את מדרגת האחדות אצלו בנפש ואז כל פעם שהוא פועל פעולות צריך לנסות ולברר את עצמו מאיזה מקום הוא פעל.
חס ושלום שלא יהיה בבחי' "נרגן מפריד אלוף" פעמים רבות הפעולות לא נובעות מאחדות אלא מהפירוד, נובעות ממעשה לקלקל ולהשחית והוא עושה פעולות שמקומם הן מוות ולא של חיים, הרצון שלו השורשי זה לא אחדות אלא פירוד. כל מי שרשו מעמלק ומהחמשה מיני ערב רב בכללות תפיסת נפשו היא תפיסת פירוד וכל פעולותיו נובעות מאותו מקום של פירוד, הדברים האלה צריכים עבודה עמוקה מאוד בנפש.
אלו הלכות דעות בלב שגוררות ומחייבות את האדם לבירור פנימי על כל חלק באמונה שיילמד הוא צריך לברר את קומת נפשו ביחס לאותה מדרגה שעליה נאמר. שאנחנו עוסקים השתא במדרגה שנקראת אחדות צריך לברר את כל קומת האחדות אצלו בנפש, כל פעם שהוא פועל פעולות ובייחוד כאשר הוא פועל פעולות מול בנ"א אז הוא צריך לברר את חלקי האחדת באיזה חלק הוא מתאחד, יש לדוג' לאדם כמה וכמה ידידים צריך לבוא ולברר איזה יחס של אחדות יש לו כלפי כל ידיד אדם שנמצא בעולם חיצוני יגיד "אה זה הפך להיות אהבה התלויה בדבר כלפי איזה יחס אני ידיד שלו", זה שטחיות של הגדרה הוא צריך להגדיר כל דבר באיזה מקום יש לו חיבור לאותו דבר זה אחדות של גוף, אחדות נפש, נשמה וכו'. בדקות כל דבר מורכב מכמה חלקים, איזה יחס יש לאותו חלק באותה אחדות.
היסוד הראשון שנתבאר זה יסוד הכרת מציאות, היסוד השני שנתבאר זה יסוד האחדות. מי שלא עומד על התפיסה שהאחדות היא בעצם סוד כל הבריאה כולה והיא בעצם כל הקיום שלנו כאן כל הזמן הוא לא תפס את השרש הפנימי של הבריאה. ב"ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה" כתוב כאן את היסוד שכל הבריאה היא תפיסה של אחדויות. מי שלא עמד על אותה תפיסה יכול להיות שהוא יודע הרבה תורה אבל יש לו גוף של תורה ולא נשמה של תורה. ככל שאדם יותר גבוה, יותר עליון, הוא יותר אדם אחדותי. יכול להיות שהרבה פעמים ההנהגה המעשית היא מעשים שמפרידים ע"מ שהאחדות תוכל להישמר בחלקה הקיים, זה כבר שאלה של דעת דקדושה בעולם המעשה, איך לפעול זאת עוד סוגיא. אבל אם אין לו אהבת ישראל פנימית שמאחדת את הכל והוא פועל פעולות של פירוד אז הוא מראשי הערב רב. גם אדם שפועל פעולות של פירוד, בפועל חייב להיות אבל שבפנימיות הנפש יש לו אהבת ישראל, שהוא מאוחד, כדוג' אב ששולח את בנו ללמוד רחוק שאינו נובע מרצון לפירוד כפשוטו אלא מתוקף האחדות.
להבין כאשר נאמר כאן בדברי הרמב"ם סוגיית האחדות בבורא יתברך שמו, זה בעצם תפיסת כל הפעולות שאנחנו פועלים. מי שתפיסת כל פעולה ופעולה שהוא פועל היא לא תפיסה של אחדות, הפעולה הזאת היא פעולה שחסרה בה האור הפנימי של הבריאה. כל פעולה ופעולה בעומק שהאדם פועל היא או אחדות או פירוד, כמובן על דרך כלל הוא לא שם לב שזה מה שהוא עושה הוא אוכל, אז חלק מתאחד אצלו וחלק נפרד אצלו. הוא מדבר עם בנ"א זה זיווג, חיבור, אבל אם מדבר לשון הרע זהו פירוד וכן ע"ז הדרך. הבירור הזה הוא בירור שעומד על כל קומת הנפש איפה האחדות.
למעלה מכל האחדויות האלו שהם חמשת החלקים יש את האחדות העליונה שהיא הניצוץ האלוקי שבנפש השורה בתוך היחידה זה כבר אחדות שאין דוגמתה בעולם כלל מהאור הפנימי הזה אדם צריך להיות מחובר אליו משם להניע את כל הפעולות שהוא פועל. כל הפעולות כולם מהיכן צריכים לנבוע? מאותו אור. תכליתן מהו? לאחד. תפיסת המציאות כמו שנתבארה ביסוד הראשון היא אחת, יש רק מציאות אחת, הבריאה בהתגלותה נראית ריבוי, מה כל העבודה שלנו לאחד את הדבר ולהחזיר אותו ליסוד הראשון שהוא הכרת המציאות, איך? ע"י שכל הפעולות כולם הם פעולות של אחדויות. בעומק צורת אדם פנימית, צורת החיים, היא שאדם מתחבר בעומק נפשו לבורא יתברך שמו ומהמעיין הזה מהמקור של אותה הארה הוא פועל את פעולותיו ע"מ לאחד את הכל, להאיר בו את אותו אור. זה נקרא בלשון רבותינו כידוע "להזהיר גדולים על הקטנים" שמהגדלות הוא מזהיר לשון "זהור" על הקטנות ובסוגית הנפש דידן מהחיבור לאחדות הפנימית משם הוא מניע את כל הפעולות כולם ע"מ לגלות את האחדות בכל הבריאה כולה. זה הגדרת הדבר ביסוד דברי הרמב"ם ביסוד השני שאחדות בבורא יתברך שמו היא צורת חיים למעשה, להתחבר לאותו מדרגה של היסוד השני, להיות מקושר לאותה אחדות שהכרה באותה אחדות יכולה לנבוע רק ממקום האמונה שבנפש וככל שמקום האמונה הזה חי יותר וגלוי יותר אז האדם מתחבר אליו בכל שעה. משל למה הדבר דומה לשואב מים ששואב את המים לאנשי העירה כל פעם חוזר לבאר שואב עוד ועוד פעם חלק, לאורך כל היממה כולה אדם צריך לחזור לאותו מקום הפנימי של אמונת האחדות שהיא הכרתה אחדות בחוש ועוד פעם הוא חוזר לפעולות ופועל להאיר את אותה אחדות.
זהו סדר בריאתו של העולם כפי שהוא צריך להיות בצורתו האמיתית הפנימית. נקווה שלאט לאט הדברים יתפסו יותר לא כידיעות אלא כמהלך של תפיסת חיים. כמובן שזה צריך עבודה, יגיעה, זיכוך ובירור והתחברות פנימית ולאחמ"כ השקה לשאר חלקי הנפש. אבל התפיסה שצריך להיות שאדם לומד את כל הדברים הללו שיהיה ברור זה לגלות במקום מחצב נשמתו הפנימית את אותם חלקים חושיים, לא ידיעות, ולהשתמש איתם, לפעול איתם ולהאיר מכוחם על חלקי נפשו היותר נמוכים ועל כלל כל הבריאה כולה.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס