בלבבי-ב 025 הכרת מהות האני

ההבדל בין אדה"ר לפני החטא לאחרי החטא

דיברנו בפרקים האחרונים על ענין האהבה התלויה בדבר, העמדנו את הנקודה הראשונה שמפריעה לאדם להשיגה - היסורים, וביארנו כיצד לסלק מפריע זה.

עתה נעמוד על נקודה נוספת שמונעת מהאדם להשיג את אהבת ה' התלויה בדבר. נקודה זו היא בעצם השורש לכל עבודת המידות, ונבאר ראשית את שורש הדברים.

כשנברא אדם הראשון, הוא נברא על מנת להיות בעל בחירה. הקב"ה ברא עבורו את היצר-הרע [שאצלו היה מולבש בצורת נחש], כדי להעמיד אותו ואת חוה אשתו בנסיון האכילה מעץ הדעת.

ידועים דברי ה"נפש-החיים", שישנו חילוק מהותי בין יצר הרע קודם חטאו של האדם הראשון, לכח היצר הרע שלאחר החטא. הגדרת הדברים היא, שהיצר הרע קודם החטא היה מחוץ לאדם, והיצר הרע שלאחר החטא הוא בתוך האדם, בנפש של כל יחיד ויחיד.

הבנת הדברים מפורשת בספרים. נשתדל להביאה כאן, ועל גביה נבנה את צורת העבודה.

לכל אדם ואדם יש את הנקודה העצמית שנקראת נקודת ה'אני' שלו. זהו שורש הפנימיות, נקודת הרצון של האדם. ה'אני' רוצה, לאחר מכן האדם חושב. כל דבר שהאדם לא רוצה אותו, בהכרח שהוא לא חושב עליו. לפעמים זהו רצון חזק וגלוי, ולפעמים נמצא הרצון רק בתת ההכרה של האדם, אבל דבר שאין לאדם שום רצון בו - לא יחשוב עליו כלל וכלל. אפילו אם יראה אותו, לא ישים לב למה שהוא רואה. רק אם ע"י הראיה תתגלה איזו נקודת רצון, יעוררו אצלו הדברים תשומת לב.

האדם רוצה, האדם חושב ומתבונן, והאדם הוא זה שגם אוהב, ירא, שונא, וכו'. כל הדברים הללו הם כוחות בנפש האדם.

השאלה היא: היכן ממוקם השורש של כוחות הנפש שבאדם. האם המהלך הוא שאדם מטבעו רוצה טוב, אלא שיש לו נקודה חיצונית שמפריעה לו ומשכנעת אותו לרע ח"ו, או שמא נפש האדם מצד עצמה, מטבע ברייתה, שואפת לרע, אלא שיש לאדם כח חיצוני שדוחף אותו לטוב.

נמחיש את הדברים עפ"י משל. לאדם יש בן. הבן מצד עצמו רוצה דברים מסוימים, ואביו מנסה, מתוך נקודה חיצונית, לשכנע אותו שירצה דברים אחרים. הילד רוצה לשחק, והאב משכנע אותו שכדאי לו ללמוד.

כשנתבונן, נגלה שמהלך הדברים כך הוא: הרצון העצמי שמתגלה אצל הבן, הוא לשחק, והרצון שמנסה האב להחדיר בו הוא ללמוד. אילו בבן עצמו לא היה כל רצון ללמוד, אביו לא היה יכול בשום אופן לשכנע אותו ללמוד, כי היתה זו בבחינת בריאת יש מאין, ושום אדם אינו יכול לברוא יש מאין. בהכרח, אפוא, שגם בבן קיים הרצון ללמוד, ויחד עם זאת גם הרצון לשחק, אלא שעיקר רצון הבן הוא לשחק, והרצון ללמד הוא איזה בת-קול חיצונית כביכול, שאומרת לו את האמת שצריך ללמוד, והכח של הרצון לשחק דוחק את הרהורי הלב שמעוררים אותו לשבת ללמוד.

מה עושה האב?

לוקח את אותם הרהורים הנמצאים בפנימיותו - שהם בעצם האמת, אלא שנדחקו אצלו ע"י התשוקה לשחק - ומנסה ללבות ולחשוף אותם. וכך, לאט לאט, הוא מעמיד את נקודת הרצון ללמוד באופן שווה עם הרצון לשחק. יתר על כן, הוא מגביר את הרצון ללמוד על התשוקה לשחק, וכך מגיע הבן בעצמו לרצון אמיתי לשבת וללמוד.

כלומר, לבן ישנם שני רצונות: רצון לשחק, ורצון ללמוד. ביחס למשחק הוא מרגיש את עצמו כ"רוצה" לשחק, ואילו הרצון ללמוד, הוא יודע שזו האמת, אך עליו להלחם בכדי להתחבר לאמת זו הנמצאת כיום מחוצה לו.

כך גם אצל כל אדם ואדם. השאלה היכן היא ההזדהות של האדם בעצם עם הדברים: האם עם נקודת החיוב לעשות טוב - תורה ומצוות, מידות טובות וכו' - או שעיקר ההזדהות הפנימית שלו היא עם כח ההבלים, אלא שיש בו כח שמעורר אותו כל הזמן להשתוקק לטוב, ומשם נקודת המלחמה.

ובמילים פשוטות: האם ה'אני' נמצא ברשות היצר הטוב, היצר הטוב הוא ה'אני' של האדם, והיצר הרע מנסה להוציא את האדם מהעולם של הטוב, או שמא האדם נמצא בעולם של רע, והיצר הטוב מנסה להוציא את האדם מעולם הרע ולהכניסו לעולם של הטוב.

זהו ההבדל היסודי בין מצבו של אדם הראשון לפני החטא, למצבו אחרי החטא. כשה"נפש החיים" אומר שלפני החטא היצר הרע היה מחוץ לאדם, ולאחר החטא הוא נמצא בתוך האדם, הבנת הדברים היא כך: לפני החטא האדם היה חי בעולם שכולו טוב, והיצר הרע ניסה להוציא אותו משם ולהעבירו לעולם של רע ח"ו. אבל לאחר החטא מצב האדם הוא: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), כלומר המעמד של הנפש בעצם הוא, שהיא נמצאת בעולם שמעורב בו רע וטוב, ועבודת היצר הטוב היא להוציאו מעולם של הרע, ולהכניסו לעולם של טוב.

הבדל זה - בין לפני החטא לאחרי החטא - הוא יסודי ועמוק עד מאוד. להוציא אדם ממקום הרבה יותר קשה מלהעמידו במקומו שלא יצא. היכן שנמצא האדם שם מקום הקביעות שלו, וקיים קושי גדול בנסיון להוציאו משם. אם אדם נמצא בצל הרע, להוציא אותו משם זוהי עבודה מאד קשה. אם אדם נמצא בצל הטוב וצריך להוציאו לרע - גם זו עבודה קשה.

נמצא, שאם עיקר המעמד של האדם הוא בטוב, ועבודת היצר הרע להוציאו מהטוב, יש לו ליצר הרע עבודה קשה, ואילו ליצר הטוב יחסית העבודה קלה, כיון שהיכן שאדם נמצא יותר בנקל יישאר שם ויותר בקושי יצא משם, וזה היה מעמד אדם הראשון לפני החטא.

לאחר החטא, כשהוכנס האדם במהלך של "יצר לב האדם רע מנעוריו", עיקר המעמד שלו הוא בתערובת של רע וטוב, ובמצב זה עבודת היצר הרע קלה יותר, ועבודת היצר הטוב קשה יותר.

לאמיתו של דבר, שני מצבים אלו של אדם הראשון לפני החטא ואחרי החטא, טמונים בכל אחד ואחד מאיתנו! אין אלו דיבורים רק על מה שהיה, אלא גם על מה שקורה כיום אצלנו בכוחות הנפש!

"צדיקים לבם ברשותם" - הם שולטים על הכל, כלומר מעמידים את עצמם במהלך שהם נמצאים בעיקרם בעולם שכולו טוב, ויש נוף מסויים הנוטה לצד הרע וצריך להחזירו למוטב. משא"כ הרשעים, "לבם אינו ברשותם", הוא ברשותו של יצר הרע, ויש להם עבודה על כל פיסת רצון מרצונות הלב שלהם, להלחם להחזירו לעולם הטוב!

דברינו אלה מקבילים להבחנת נשמה וגוף. הנשמה - רצונה לעשות רצון קונה, משא"כ הגוף רוצה רצונות עצמיים, חומריים. אדה"ר קודם החטא נשמתו היתה בגילוי אצלו, משא"כ לאחר החטא, גילוי נשמתו הלך והוקטן, וגופו הוא הוא שקיבל גילוי.

עבודת האדם היא, אפוא, לצאת מן הגוף ולחזור לנשמתו, והיא היא גופא היציאה מעולם של רע לעולם של טוב, מחטא אדם הראשון, ללפני החטא.

"צדיקים לבם ברשותם", מפני שנשמתם מאירה ושולטת אצלם. משא"כ הרשעים "לבם אינו ברשותם" מפני שהגוף שולט בהם. וזו עבודת האדם כל ימי חייו, לצאת מן הגוף ולחזור לנשמתו, ובזה חוזר למצבו הראשון, כאדה"ר קודם החטא.

נמצא, שכל מהלך עבודת האדם הינה לחזור ללפני החטא. [לאחר מכן ישנה עבודה יותר עליונה, תיקון המ"ק השבירה, ואכמ"ל].

דברינו אלה יסודיים מאוד, כי צריך להבין את שורש הרע מהיכן הוא, ולאן פנינו מועדות בעבודה.

חובת הכרת הנפש לפני תחילת העבודה

דבר ידוע הוא, שבכל דבר ודבר שאדם מתעסק אתו, בהכרח שקודם יבין מה עומד לפניו, מהי מהותו וצורתו של הדבר, ורק לאחר מכן יתעסק בו.

לדוגמא: אדם נכנס לרכב ומבקש להתחיל לנהוג בו. אם אינו מכיר את מרכיביו וכיצד היא דרך פעולתו, קרוב לודאי שייכשל בנהיגה. ראשית עליו להתבונן מה תפקידו של כל כפתור וכל אביזר ברכב, ורק לאחר שהוא מכיר היטב את רכבו יתחיל לנהוג בו.

כן הדבר בעבודת ה', לפני שהאדם מתחיל לעבוד עם נפשו, חייב הוא להכיר את מהותה של הנפש. רק לאחר שיכירנה, ידע כיצד לנתב את כוחות הנפש מימין ומשמאל ולהחזיר הכל לבורא עולם.

לכל אדם ואדם יש יצר טוב ויצר הרע, והעבודה הראשונה של האדם היא להכיר מהו כח היצר הטוב אצלו, ומהו כח היצר הרע. מה היצר טוב בדיוק אומר, ומה היצר הרע אומר. מה משקל הכוחות הנמצאים בנפשו.

העבודה הראשונה - כניסה לעולם של טוב

ניתן דוגמא לדבר. לאדם יש תאוה לאכול מאכל מסויים, והוא מחליט לעבוד על תאוה זו. מה הוא עושה? - מקבל על עצמו שיאכל כך וכך, ואת אותו מאכל מסויים לא יאכל.

צורה זו של העבודה היא מאד חיצונית, והיא קרובה מאד לכישלון! כי העבודה נעשית בלי הגדרות יסודיות. אדם קרא בספרים שתאות האכילה מידה מגונה היא ומרחיקה את האדם מהקב"ה וכו', והדבר הביאו להחלטה לא לאכול. כל יום ויום יש לו מלחמה חדשה. הוא רוצה לאכול, קשה לו מאוד לא לאכול - ולמרות כל זאת מחליט שלא יאכל!

אי אפשר לומר בוודאות שייכשל, אבל קרוב לודאי שכך יהיה. והרי עינינו רואות שבד"כ כל הקבלות מן הסוג הזה תקפות לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן רובן ככולן מתפוגגות ונעלמות, אין להם קיום.

מהו שורש הדברים?

לפני שהאדם מקבל על עצמו שלא לאכול מאכל כלשהו, ראשית עליו להתבונן לעצמו: אני רוצה לאכול, או לא רוצה לאכול? כך יבחין בשני הכוחות שבו הסותרים זה את זה: הכח המשתוקק לאכול, ולעומתו הרצון הפנימי להתנזר מן האוכל.

כלומר, לא די בידיעה שבדברי חז"ל כתוב שיש יצר טוב ויצר רע. ודאי שאם כתוב בחז"ל זו האמת, אבל אדם צריך למצוא את הדברים הללו היכן הם גלויים אצלו בלב, ואם יסתפק רק בידיעה השכלית של דברי חז"ל ובאמונה בהם, זהו אמנם דבר נפלא, אבל א"א לעבוד עם הלב על סמך מה שכתוב בחז"ל מבלי להכיר את הנפש ולדעת איך הדברים מחוברים לפנימיות האדם, כי בצורה כזו דברי חז"ל מנותקים מהכרת הנפש.

אדם צריך, אפוא, לחבר את עצמו לדברי חז"ל ולחפש היכן הדברים שכתובים בחז"ל על היצר הטוב והיצר הרע גלויים אצלו בלב. הוא מתחיל לבדוק את הדברים לגבי נקודת האכילה מה הוא מרגיש, ולאחר מכן משווה את דברי חז"ל להרגשת לבו. הוא מרגיש שמצד אחד הוא רוצה לאכול, ומצד שני הוא לא רוצה. הגדרת הדברים, כפי שחז"ל מוסרים לנו, היא שהיצר טוב אומר לו לא לאכול, והיצר הרע אומר לו לאכול. עכשיו האדם מתבונן בדברים ושואל את עצמו: מה אני באמת רוצה? איזה רצון אצלי הוא עצמי וחזק יותר, ואיזה רצון חלש יותר? או אולי שני הכוחות של הרצונות שוים?

זוהי עבודה ראשונית שאדם צריך לברר לעצמו: האם עיקר הרצון שלו הוא לאכול, והרצון שלא לאכול הוא רצון משני, או הפוך: הרצון שלא לאכול הוא העיקרי, והרצון לאכול הוא משני.

כל זמן שאדם לא מרגיש שהרצון שלא לאכול חזק אצלו יותר מהרצון לאכול, מסוכן מאד עבורו להתחיל לעבוד, כי כיון שהמשקל בנפש של הרצון שלא לאכול חלש יותר מהרצון לאכול, כיצד יוכל לעמוד ולהתנגד לאותו יצר חזק האומר לו לאכול? הוא לוקח על עצמו עבודה שהיא למעלה ממדרגתו, וממילא קרוב הוא מאוד לנפילה!

אדם לא יכול להתחיל לעבוד על דברים שהוא קרא עליהם בספרים, ויהיו החשובים והנפלאים ביותר, כי הגם שבאמת חשובים הם ונפלאים עד מאוד, אבל קודם כל עליו לעבוד להכיר את נפשו ואת רצונותיו, ורק לאחר מכן לבדוק את נקודת העבודה המתאימה למדרגתו.

ביאור הדברים כך הוא: כל זמן שעיקר הרצון של האדם הוא לאכול, הרי שנפשו נמצאת בעולם הרע, בנקודת האכילה, והוא מנסה להפסיק לאכול מתוך מצבו בעולם הרע. זוהי עבודה קשה מאד שסיכויי הצלחתה אינם רבים. העבודה הראשונית של האדם היא, שתשוקת הלב שלו תהיה לא לאכול. כך הוא מכניס את עצמו לעולם של טוב, וכאשר 'עיקר' נפשו של האדם נמצא בעולם של טוב, קל לו יותר להוציא את ה'ענפים' שנשארו ושייכים לעולם של רע.

אבל אם 'עיקר' האדם נמצא בעולם של רע, כגון בנקודה של תאוה, והוא מנסה להוציא את עצמו משם ע"י עבודה מעשית, אף אם יילחם בכח תקיף מאד, הריהו נלחם עם היצר הרע שהוא ה'בעל הבית', ולהלחם עם 'בעל הבית' מנקודה חיצונית, זוהי עבודה מאד קשה!

לכן, תחילת עבודת האדם היא, לעורר בו את הרצון האמיתי להמנע מן האכילה, שרצון זה יהיה יותר חזק מהרצון לאכול, הרצון הזה הוא יהיה ה'בעל הבית' באדם. באופן כזה נמצא האדם בעולם של טוב, ומכאן ואילך המלחמה עם הרע אינה להוציא את האדם מהרע, אלא להוציא את הענפים שנשארו ברע ולהחזירם לטוב.

כמובן שהדוגמא של תאות האכילה היא דוגמא בעלמא, אבל הנקודה היא נקודה פנימית מאוד.

עתה ניגש לביאור הדברים בעזהשי"ת. נשתדל שיהיו הדברים ברורים, כי הבנתם חשובה ויסודית מאד לעשייתם. אם אין בירור בהבנה, קשה מאד להצליח בעשיה.

עצם החיים והדימוי להם

לכל אדם יש רצון. אילו ייטלו מן האדם את הדבר שהוא באמת רוצה אותו יותר מכל - יינזק קשות, ויתכן שאף ימות!

הדברים הללו מתגלים לעינינו. למשל: יש אדם שתאות הממון תופסת אצלו מקום וממלאה את כל עולמו. יש ברשותו מאתיים אלף דולר, והמאתיים אלף דולר האלו מעסיקים אותו, יום, יום, שעה, שעה. כל הזמן הוא עורך לעצמו חשבונות איך ירויח אתם, במה ישקיע וכו'.

אם יודיעו כעת לאדם זה, שכל הכסף שהיה ברשותו איננו יותר, נאבד! - הוא יתעלף ויתכן שאף ימות! כל זאת למה? כיון שכל נקודת החיים שלו, כפי שהוא תופס אותה, אלו אותם מאתיים אלף דולר, וכשנטלת ממנו את מה שהוא רואה כחיים, לקחת ממנו את עצם החיים לפי המדרגה שלו והעמדת אותו כמת!!

כלומר: את נקודת החיים של מדרגת האדם - אסור לקחת ממנו, מפני שלקיחתה ממנו עלולה להמיתו!

על אותו משקל, אם נקודה זו קרובה לחיותו, הרי שבלקיחתה הועמד במצב של חולה מסוכן. ככל שאדם מרגיש שהדבר הוא עצם החיים שלו, כך ניתן פחות להתעסק לקחת לו את הדבר.

עבודת האדם, אפוא, אינה לקחת מעצמו את החיים. ראשית, עליו להבין היכן הם החיים האמיתיים, לתת משקל לחיים האמיתיים כנגד החיים השקריים, ולאט לאט לנסות להרגיש את החיים האמיתיים. אז אפשר יהיה לקחת ממנו את מה שנראה לו עד עתה כ'חיים'. אבל כל זמן שאדם מרגיש שהדבר הוא חיותו - את עצם החיים אי אפשר ואסור לקחת מהאדם!

זוהי העבודה הראשונית בכל דבר - להרגיש את החיים בצורה הנכונה, לדעת מהו הדבר שהוא באמת החיים, ומהו הדבר שהוא דמוי החיים. לצאת מעולם שנראה כחיים, ולהכנס לעולם החיים האמיתי.

הנה בדוגמא שהבאנו לעיל בענין תאוות האכילה: השאלה אם כן לאכול או לא לאכול, זו אינה שאלה מעשית גרידא. צריך להבין את שורש הדברים ואת המשקל האמיתי שלהם.

לבריאה ישנם שני שורשים, ומכאן בעצם שורש כל הדברים שדברנו עד עכשיו: שורש אחד הוא מה שבורא העולם רוצה, ושורש נוסף הוא מה שהאדם רוצה. מה שבורא עולם רוצה זה עולם אחד, ומה שה'אני' של האדם רוצה בטבעו זהו עולם בפני עצמו.

המעבר בין העולם של ה'אני' לעולם מה שהבורא רוצה הוא לא מעבר חד, זהו מעבר בהדרגה, ובעצם זהו המהלך של כל חיי האדם.

אבל כשהאדם מתבונן למשל אם לאכול או לא לאכול, יש לכך שני מבטים: האחד - מה הקב"ה רוצה? והשני - מה אני רוצה? ראשית עליו לברר לעצמו מה הקב"ה רוצה, ובמילים פשוטות זהו "יצר הטוב", וכן לברר לעצמו מה הוא רוצה.

קשה מאוד לאדם לצאת ממהלך ע"י שיאמר: "הקב"ה רוצה כך, 'אני' רוצה אחרת. אוותר על מה שאני רוצה ואעשה מה שהקב"ה רוצה!" זוהי ממש מסירות נפש, ולא כל אחד מסוגל להתרומם למדרגה הזו.

הצורה היותר פשוטה לכל בני העולם, היא לנסות להסביר ל'אני' שירצה את מה שהקב"ה רוצה, לא לכפות על ה'אני' לוותר לקב"ה. ודאי שזוהי האמת, אבל מצד ההדרגה של הדברים, אדם צריך לעבוד בדרך מיוסדת, ללא קפיצות. בכל נקודה ונקודה עליו להבחין מה הקב"ה רוצה ומה הוא רוצה, ולחפש עצות כיצד לגרום לכך שגם הוא עצמו ירצה את מה שהקב"ה רוצה.

"רצוננו לעשות רצונך"

הכרת הדברים היא עמוקה מאד. אילו בנפש האדם לא היה גילוי לרצונו יתברך, אדם לא היה יכול לצאת מהרצון של ה'אני' שלו, לרצון של הבורא עולם! אם אין נקודה פנימית בנפש של רצון הבורא ית', אדם לא היה יכול בשום אופן לצאת מהעולם של ה'אני' ולהכנס לעולמו של הבורא יתברך!

בהכרח, אפוא, שבכל יהודי יש את ה"רצוננו לעשות רצונך", ונכללים בזה שני דברים: ראשית, שהנפש מצד עצמה מחוברת לרצונו יתברך, ושנית, שגם הרצון של ה'אני' מולבש על רצונו יתברך, כלומר שורש ה'אני' שאנו מכירים שהוא רוצה גשמיות - תאוות וח"ו אף איסורים - השורש הפנימי שלו מולבש על רצונו יתברך!

נמצא, אם כן, שבאדם ישנן שלוש הגדרות באופן כללי: טמון בכל נפש של כל יחיד ויחיד רצונו יתברך, טמון בכל נפש של יחיד ויחיד הרצון לעשות את רצונו יתברך, וטמון בכל נפש ונפש גם הרצון ח"ו לפעול נגד רצונו יתברך, ועבודת האדם אינה המעבר החד מהרצון העצמי לרצונו יתברך, אלא יש לעבור את השלב האמצעי שהוא שה'אני' גם הוא רוצה לעשות את רצונו יתברך!

"ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז, ז). כשהאני מפסיק לרצות את הרצונות הפרטיים שלו, ורוצה את מה שהקב"ה רוצה - זוהי מדרגת אהבה שאינה תלויה בדבר!

מה שמפריע לאדם להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר, זו העובדה שהוא מרגיש רק את הרצון של האני שלו, ולא מרגיש את הקב"ה. כל זמן שהרצונות של ה'אני' הם התקפים באדם ולא רצונו יתברך, הריהו רחוק מן ה'חד' עם הקב"ה.

"קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא" הכוונה שהרצון של הנברא והרצון של הבורא הם חד! ממילא, כשהאדם מגיע למהלך שבו רצונו יתברך והרצון שלו שוים - יוכל להגיע למהלך של חד. כל זמן שהרצון של האדם הוא "חד", והרצון של הקב"ה הוא רצון "אחר", אין איחוד מושלם בין הרצונות - בהכרח שאין חד בנפשות, כביכול עם הבורא-עולם. 

הדברים עמוקים, ויש עוד הרבה להרחיב בהם, אבל נקודת הדברים היא, שאדם יוצא מן הרצון הפרטי שלו, ונכנס לרצונו יתברך, דרך ההבנה שגם ה'אני' ירצה מה שהקב"ה ירצה.

הקב"ה יהיה בעזרנו לעשות את רצונו באמת, כי אכן "רצוננו לעשות רצונך" כל הימים.