בלבבי-ב 006 אמירה רכה נובעת מבהירות פנימית

שיבה אל הקב"ה ע"י איתערותא דלעילא

כפי שהזכרנו בראשית דברינו, נקודת היסוד - ונקודה זו נחזור ונשנן ללא הרף - היא: "בא חבקוק והעמידן על אחת, 'וצדיק באמונתו יחיה'", והארכנו לבאר שעיקר האמונה אינה רק אמונה של ידיעת השכל מכח קבלת הדורות והכרחיים שכליים, אלא עיקר האמונה היא האמונה שבלב.

אמונה שבלב זו אמונה של מציאות, לא אמונה של הרגשים ושל התפעלות בלבד, אלא כשם שאדם חש את רגלו ואת ידו, כך חש הוא את הרבש"ע.

חוש זה הוא חוש של הנשמה. הנשמה היא ה"חלק אלו-ק ממעל", ולא הגוף. הגוף הוא הנפרד, אבל הנשמה כל חפצה והווייתה הוא חלק אלו-ק ממעל, ולכן הנשמה משתוקקת ומחפשת את בן הזוג שלה שהוא הקב"ה: "חלקי ה' אמרה נפשי", והקב"ה הוא חלקם של ישראל.

נמצא אם כן, שעיקר עבודת האדם באמונה [ובעצם עיקר עבודת האדם בעולמו, שכן "צדיק באמונתו יחיה"], היא ההכרה בחוש שיש רבונו של עולם, והרבש"ע הוא חלק מנשמתם וקדושתם של ישראל.

איך מגלים חלק זה?

בגמ' במסכת קידושין (ב ע"ב) מבואר יסוד, ש"דרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש". והרי ידוע שכנסת-ישראל נמשלה לאשה והקב"ה לאיש, כמו שמצינו שהקב"ה נקרא "איש מלחמה", וא"כ דרכו של הקב"ה לחזר אחרי כנסת-ישראל, ואין דרכה של כנסת-ישראל לחזר אחרי הקב"ה.

כלומר, ודאי שעבודת כל יהודי ויהודי לחפש את הקב"ה ולמצוא אותו, כמאמר הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט), אבל השורש של כל דבר הוא האיתערותא דלעילא.

איתערותא דלעילא מקבל האדם מאותה בת-קול היוצאת בכל יום ואומרת: "שובו בנים שובבים". עיקר מהות התשובה היא לשוב אל הקב"ה, לגלות את "חלקי ה' אמרה נפשי". זוהי בעצם שיבה אל המצב האמיתי. כשם שכאשר ח"ו יד יוצאת ממקומה, משיבים אותה למקורה, והגוף נעשה שלם לפי בחינתו, כך גם עבודת כל יהודי ויהודי היא לגלות את מהותו האמיתית, שהוא חלק אלו-ק ממעל, וזוהי מהות התשובה.

איך מעוררים את הדברים?

הארכנו בפרק הקודם, שהנשמה היא בבחינת "כה תאמר לבית-יעקב" - אמירת דברים רכים, והגוף בבחינת "ותגיד לבני-ישראל" - דברים הקשים כגידים. ע"י כח האמירה הרכה ניתן לעורר את הנשמה, וע"י דברים קשים כגידים ניתן לשבור את המסך המעלים את הנשמה, שהוא הגוף.

מהי אמירה רכה?

נבאר מעט את מהות ענין האמירה הרכה.

משל למה הדבר דומה: ראובן ושמעון הולכים יחדיו ברחוב, ולפתע עוצר ראובן את שמעון, מצביע על הרצפה ואומר לו: "תראה, הנה 100 דולר!" שמעון שומע מה שאומר לו ראובן, ומיד מתכופף ומרים. כדי לשכנע את שמעון להרים את ה-100 דולר מהרצפה אין צורך בדברים הקשים כגידים, מספיקה "אמירה" - לשון קלה ורכה. וכל זאת למה? כי ה-100 דולר זאת מציאות ברורה, והצורך לכסף אצל האדם גם הוא מציאות ברורה, ממילא כיון שברור לאדם שמונח כאן כסף, וברור לו גם שהוא מאוד נצרך לו, ישנה אצלו משיכה גבוהה לעשיית הפעולה, ומתוך כך לפעולת הרמת הכסף מספיקה רמיזה קלה.

דברים הקשים כגידים נצרכים לדבר שטבעו של האדם סותר אותו, דבר שהוא אינו רוצה בו ומעוניין להתרחק ממנו. כשרוצים לשבר את הטבע ולגלות את הרצון האמיתי, כך שהאדם יתחבר אל הדברים - אז נצרכים דברים "הקשים כגידים".

הנשמה היא בבחינת "כה תאמר לבית יעקב". האמירה נובעת מהבהירות הגבוהה שיש לנשמה. הנשמה רואה את הדברים בצורה ברורה. מצד הנשמה אין שום מניעה לרצות את הדברים, ולכן כשישנה אפילו רק בחינה של "מראה מקום", כשרק מצביעים באצבע ואומרים לה "כזה ראה", ממילא הנשמה מקיימת את ה"וקדש".

"עולם ברור ראית"

כדי שאדם יוכל לעורר את הנשמה, הוא נצרך שנשמתו תהיה בבחינת "עולם ברור". אי אפשר שהדיבורים שהוא מדבר יהיו דיבורים עמומים, בלתי ברורים ובלתי ידועים. עליו לדבר רק את אותן נקודות שהן פשוטות לו, כמו שאמרו חז"ל בענין לימוד התורה: "אמור לחכמה אחותי את (משלי ז) - אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך - אומרהו, ואם לאו - לא תאמרהו!" (שבת קמה ע"ב). דבר שהוא נובע מנקודה שהיא ברורה לחלוטין, היא נקודה פשוטה אצל האדם, אבל דיבור שנאמר בזמן או במדרגה שהנפש אינה מבוררת - הוא דיבור שאינו שייך לנשמה.

הדברים יובהרו יותר עפ"י משל. אדם נוסע ברכב והוא רוצה להגיע למקום פלוני. מעולם הוא לא היה שם, וממילא אינו מכיר את הדרך. לפני שיצא לדרך הסבירו לו כיצד עליו לנסוע: "סע עד הרמזור, שם תפנה ימינה וכו' וכו'". גם לאחר שהסבירו לו את הדברים מאוד בבירור, הוא כל הזמן חושש שמא לא שמע טוב, שמא לא הבין כראוי, או אולי אינו זוכר בדיוק מה שנאמר לו. זאת משום שאינו יודע מה מצפה לו באותה סמטה, וא"כ מי יודע, אולי היא מוסתרת ע"י עצים ולא יראנה וכו'.

לעומת זאת אדם שהיה במקום פלוני, אף שכבר זמן רב לא היה שם והוא לא זוכר בדיוק את הדרך, אך לאחר שמסבירים לו איך מגיעים לשם, ממילא מתעורר אצלו הזכרון הישן שהיה שם, ואחרי שהוא זוכר פשוט וברור לו לבד מהי הדרך הנכונה.

כלומר, נקודת החילוק בין שני המקרים היא יסודית: במקרה שהאדם לא היה במקום מעולם, אפילו אחרי שמסבירים לו את הדברים, הוא אינו יודע אותם בבירור, והלב אינו שלם עם הדברים. משא"כ אם אדם ידע את הדברים ורק נשכחו מלבו, בשעה שמזכירים לו אותם ומתעורר אצלו הזכרון של העבר - לבו רגוע והוא בטוח ויודע מהי הדרך הנכונה בה עליו לצעוד.

הנשמה היא בבחינת "עולם ברור". בגמ' (ב"ב י ע"ב) מסופר על רב יוסף בריה דרב יהושע שחזר מעולם האמת. שאלו אותו: מה ראית שם? וכשסיפר ש"עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה", ענו לו: "עולם ברור ראית".

מה הכוונה "עולם ברור"?

בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, היא רואה עולם ברור. ברירות זו היא הנקודה שצריכה להחיות ולעורר את הנשמה. כל זמן שאדם משתמש לצורך עבודת ה' בדברים שאינם ברורים לו לגמרי - דברים עמומים אינם יכולים לעורר את הנשמה, כיון שהמהות של הדברים אינה מהות של הנשמה. כדי שיוכל האדם לעורר את הנשמה, עליו להשתמש עם הנקודות הברורות ופשוטות לו במאת האחוזים.

כאשר הוא משתמש עם דברים כאלו, ישנה איזו התאמה בין ידיעת השכל והכרת הלב - הנשמה - והנשמה יכולה להתעורר ולהתגלות.

אם שומע אדם רעיון עמוק מאוד, והוא מנסה על ידו לעורר את הנשמה, ישנו סיכוי קלוש שיצליח. רק דקי דעת יכולים לעורר את נשמתם באופן כזה, כיון שבדרך-כלל ככל שהדבר יותר עמוק, יותר מורכב, הפשיטות שאדם חש בנפש איננה פשיטות גמורה, ממילא אין כאן כח שיכול לעורר את הנשמה.

ניתן כאן דוגמא נפלאה אחת לנקודה פשוטה מאוד שאיתה ניתן לעורר את הנשמה. באים אל הרבש"ע ואומרים לו: "רבש"ע, אבינו אתה!"

נקודה זו, שהקב"ה הוא אבינו, מיוסדת אצל כל יהודי מאמין. ואף אם בלב הדבר עדיין אינו כה פשוט, אבל ההכרה שהקב"ה נקרא "אבינו", היא הכרה ידועה, וניתן לעורר עמה את נקודת הנשמה.

אם אדם יקח נקודה פשוטה, ובתוכה יכניס "עומק לפנים מעומק" - הרי איבד בזה את הפשיטות של הנקודה, ושוב נופל הוא מן הנשמה אל הגוף. כדי לעורר את הנשמה, נצרך כל יחיד ויחיד לקחת את הנקודות הפשוטות ביותר שישנן, ולאומרן לא מכח עיון שכלי, אלא מכח הבנת הדברים כמציאות ברורה.

תחושה מציאותית ובהירות - תנאים לגילוי הנשמה

נסכם את הדברים:

העמדנו שתי נקודות בענין טבעה של הנשמה: האחת, שהנשמה חשה את הרוחניות, את הקב"ה, כמציאות, ולעומת זאת השכל יודע שיש רבש"ע, אבל לא חש אותו כמציאות. והשניה, שהנשמה היא בבחינת "עולם ברור".

ממילא, כדי לעורר את הנשמה צריך שיתקיימו שני התנאים הללו: ראשית, על האדם להבהיר לעצמו עד כמה שניתן, שהידיעות הללו הן מציאות ברורה וקיימת. למשל, בנקודה שהזכרנו לעיל שעל הקב"ה נאמר "אבינו אתה", כשם שלאדם יש אב גשמי והוא מכירו היטב, כך גם ברוחניות עליו להתבונן בדבר ולהגיע להכרה כי הקב"ה לא פחות "אבא" שלו מאביו הגשמי! הן אמרו חז"ל (נדה לא ע"א): "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו", האב והאם נותנים בו את האיברים הגשמיים, והקב"ה נופח בו נשמת חיים.

הגוף מכיר את האב הגשמי שלו, וכך בדיוק צריכה גם הנשמה להכיר את "האב" הרוחני שלה, ואכן הנשמה מכירה אותו! אלא מאי? הנשמה בהעלם. כדי לעורר ולגלות את הנשמה, צריך אדם לנסות להתקרב להכרה שהאב הרוחני הוא בדיוק כמו האב הגשמי. 

התנאי השני הנדרש כדי לעורר את הנשמה הוא, שאדם לא יהיה בבחינת "שתוקי" - ספק, שאינו יודע מי הוא אביו. כמו שבגשמיות בד"כ אצל כל אדם המציאות מיהו אביו ברורה לו מאוד, כך ברוחניות, הנקודה שזהו "אביו" צריכה להיות ברורה לו מאוד! אם הבהירות לא תהיה במדרגה כזו - לא ניתן יהיה לעורר את הנשמה!

בדברים הללו ביררנו עם אלו נקודות נמשיך וננסה לגלות את הנשמה. נשתמש רק בדברים שהם פשוטים ביותר, כלומר דברים שהשכל יודע אותם, ככתוב: "וידעת היום", שהרי לכה"פ החלק השטחי שבהם ידוע לכל אחד ואחד, אלא שהלב עדיין לא חש אותם, ומכוחם ננסה לעורר את ה"והשבות אל לבבך", שתתגלה הנשמה אצל כל יחיד ויחיד.

כל נקודה שנחוש בה איזו נקודת עומק, עבור מצות תלמוד-תורה היא אמנם חשובה, אבל עבור נקודת העבודה לעורר בנו את האמונה הפשוטה - לא בסוג נקודה כזה צריך להשתמש [לבד מדקי השכל, כמבואר לעיל].

בעצם גם בהויה הגשמית, דברים שאדם מוצא בהם "טעם" הוא מוכן לחזור עליהם פעמים רבות.

לדוגמא: חוש הטעם [שהוא החוש "הגבוה ביותר", כמבואר בספרים]. מאכל מסויים שאדם אוהב לאוכלו, אף שאכל אותו פעם ועוד פעם, וכיום אין בו שום נקודת חידוש - הוא אוכל דגים בשבת זו, וכך גם בשבת שאחרי כן - מ"מ כל פעם הוא נהנה מחדש מאכילתו.

אדם יכול להחזיק זמן מסויים באותו אוכל, ובאותו טעם בערך, ומשבוע לשבוע מתחשק לו עוד פעם לאוכלו, והאכילה מהנה אותו.

כך גם אדם ששומע שיר והשיר נוגע לנשמתו, הוא יכול לשומעו פעם ועוד פעם ואפילו עשרות פעמים. ואף שהקלטת אותה קלטת, וחידושים אינם מתחדשים מהפעם הזו לפעם הבאה, אבל כיון שהנפש התחברה לדברים - היא אוהבת אותם!

רואים אנו, אפוא, שגם בגשמיות מתגלה הנקודה הפשוטה, שהיא חלקה של הנשמה, שדברים שאדם נהנה מהם ומוצא בהם טעם, הוא רוצה אותם פעם אחר פעם, בלי שהדבר יימאס לו.

היכן שורש הבעיה ביחס לעבודה?

כדי שאדם ירצה לחזור עוד פעם ועוד פעם על דבר מסויים, צריך שיתקיים בו הפסוק: "טעמו וראו כי טוב ה'". כשהוא מרגיש ב"טעמו" וב"ראו" כי טוב ה', אז לא ייגרע ענין זה מכל מאכל אחר אשר מתענג הוא על אכילתו פעם אחר פעם.

שורש הנקודה הוא, שכל זמן שנשמתו של האדם אינה בגלוי קשה לו לחוש את ה"טעמו וראו כי טוב ה'". ואם בכל אופן הוא חש - אין זאת אלא לעיתים נדירות יותר. ממילא, קשה לו להשתמש בנקודות הפשוטות פעם אחר פעם.

לכן, הנקודה של הפשיטות קשה רק בהתחלה. לאחר שהאדם זוכה ומתקיים בו "טעמו וראו כי טוב ה'" ממילא הוא נמשך אחר הדברים כמו "האבן השואבת" (כדברי הרמח"ל).

ממוצא הדברים נלמד, שכדי לעורר את הנשמה צריך להשתמש בשני כוחות: א) כח המוחשיות, לחוש את הדברים בצורה ברורה, כמציאות גמורה. ב) הדברים צריכים להיות ברורים. אם הם אינם ברורים ואינם מציאותיים, אין בכוחם לעורר את הנשמה.

מכאן ואילך נשתדל, אפוא, לקחת דברים ברורים ופשוטים, ולברר כל נקודה ונקודה היטב לפרטי פרטים.

כל כך למה? מדוע כה נצרך לברר את הדברים לפרטי פרטים?

כפי שאמרנו, אם שומעים את הדברים מקופיא ואין ברירות גמורה, אי אפשר לעורר ולגלות את הנשמה. לדוגמא: הקב"ה נקרא "אבינו". כל יהודי שומר תורה ומצוות יודע ומכיר תואר זה של הקב"ה, אבל אם נעצור אדם ונשאל אותו: אביך הגשמי אתה יודע למה הוא נקרא אביך? כי מכחו נולדת. ומדוע הקב"ה נקרא "אבינו"? הרי המשל הגשמי של צורת "האב" שמוליד את הבן אינו שייך ברוחניות! מהו, אם כן, היחס הגשמי בין הקב"ה לבינינו שמשום כך הוא נקרא "אבינו"?

יש שיענו על שאלה זו, כי מה שהקב"ה נקרא אבינו הוא משל בעלמא, וזו טעות, כי ודאי האב הגשמי הוא המשל לאב הרוחני, אולם התואר אב כלפי הקב"ה הוא עצמי ואינו משל.

ויש שיענו שהוא נקרא אבינו על שם שמרחם עלינו "כרחם אב על בנים". זוהי, אמנם, תשובה נכונה, אבל עצם הרחמים הם רק תולדה ממה שהוא האב. הוא אבי כיון שכך היא המציאות, ואחר שהוא אב, ממילא אב מרחם על בניו. אם נעמיד את ההגדרה שהקב"ה נקרא אב כי הוא מרחם, הרי איבדנו בזה את התואר "אב".

הרי לנו, שאפילו תוארים פשוטים שאנחנו מכירים כלפי הרבש"ע, כמו "אבינו אתה" - הידיעה שהוא אבינו ידועה, אבל ההבנה  של הדברים, כדי שעולם המושגים שלנו יהיה "עולם ברור", בד"כ אם אדם לא השקיע ולמד, או שמע דברים ברורים בזה - הוא אינו יודע!

עלינו להתבונן, אפוא, היטב מהי ההבנה האמיתית במה שהקב"ה נקרא אבינו, כי כפי שרואים אנו, אפילו להתחיל לעבוד לעורר את הנשמה עם מושג של אב - גם זה איננו פשוט.

לסיכומם של דברים: נשתדל להעמיד כל נקודה כנקודה פשוטה, והקב"ה יזכנו לעורר את הנשמה לגלות את הבורא ית' אצל כל אחד ואחד.