שיעורים בארה”ב אייר תשפ”ג 006 משנה ו תורה נקנית אוהב את הצדקות

המשנה באבות מונה את הארבעים ושמונה קנינים שהתורה ניקנית בהם, ולפי חלק מן הגירסאות אחד מהדברים שהתנא מונה כקנין שהתורה ניקנית בו זהו "אוהב את הצדקות".

ולכאו' היה יותר מסתבר לא לגרוס את זה במשנה, כיון שלכאו' מה השייכות בין 'אוהב את הצדקות' לקניני התורה, - זה ברור שמעלת הצדקה היא מעלה גדולה מאד, אבל לכאו' אינו שייך לקניני תורה, - אולי 'אוהב את הצדקות' הוא מקניני המידה של צדקה אבל מדוע שזה יהיה קנין מקניני התורה. *

יסוד דין מעשר בצדקה – בממון ובזמן

הגמ' בכתובות דורשת מהפסוק "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", שזהו עיקר השיעור של נתינת צדקה, שהכמות שהאדם צריך לתת צדקה מממונו[1] הוא 'מעשר', וע"ז נאמר "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" כמו שלומדים מכפל הלשון שנאמר 'עשר אעשרנו לך' שלכל היותר הוא נותן ב' עישורים דהיינו חומש.

זה מה שנאמר בגדרי צדקה שהאדם מחוייב בממונו, אבל כמו שידוע, החת"ם סופר אומר שגם ביחס לזמנו של האדם, כמות הזמן שהאדם צריך להקדוש ביום ללמד אחרים תורה הוא ג"כ עשירית מזמנו, - כמו שבממון נאמר יסוד של דין שהשיעור שצריך לתת צדקה הוא 'מעשר', מעין אותו דבר נאמר גם בזמן שיש גדר של 'מעשר'.

וכדוגמא לדבר, מה שאומרים חז"ל שמתוך עשרה בנים שהיו ליעקב אבינו[2], יעקב הקדיש את בנו לוי כ'מעשר' לעמוד ולשרת לפניו יתברך שמו בבית המקדש, כמו כן אומר החת"ם סופר שהשיעור שהאדם צריך לתת מזמנו ללמד אחרים הוא מעשר, - וההגדרה המונחת בדברי החת"ס היא שמה שהאדם צריך לתת 'מעשר' הוא לא יסוד שנאמר רק לגבי דין צדקה מממונו אלא מונח כאן יסוד שכל דבר שיש לאדם, הוא צריך לתת ממנו 'מעשר' – אם יש לו ממון, הוא נותן 'מעשר' בממון, - אם יש לו זמן, הוא נותן 'מעשר' בזמן.

מצות 'ללמד' – כחלק מעצם מצות תלמוד תורה

וביתר ביאור – הרי בעיקר המצוה שהאדם מצווה ללמוד תורה, מבואר בלשון הרמב"ם בספר המצות כאשר הוא מונה שם את מצות תלמוד תורה – "שנצטוינו ללמוד וללמד", כלומר, שיסוד מצות תלמוד תורה היא לא רק שהאדם ילמד אלא עצם המצוה היא ללמוד וללמד, - וזה גם מטבע הברכה שאנחנו אומרים כל יום באהבת עולם [-אהבה רבה] "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל... ללמוד וללמד".

ואף שעיקר המצוה הזאת נאמרה כמובן, לאנשים ולא לנשים, אבל גם לנשים יש בזה מצוה במידה מסויימת אף אם לא בגדרי החיוב, שזהו צורת הדברים בגדרי המעשה, כמו שנאמר בקרא "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" וכפי מה שמסבירים הראשונים שדרך העולם הוא שהאב נמצא פחות בביתו מאשר האם שמגדלת את הבנים, וכשהיא נמצאת בבית היא מלמדת את הבנים את כל הפסוקים והמאמרים הנצרכים וכן את כל מה שהם צריכים לעשות – "המעשה אשר יעשון" וזהו הנקרא 'תורת אמך', ואף שהיא אינה מחוייבת ללמד, אבל דרך האם ללמד את בניה וע"ז נאמר 'ואל תטוש תורת אמך'.

וכיון שזהו גדר המצוה של תלמוד תורה – 'ללמוד וללמד', כמה הוא השיעור שהאדם מחוייב לתת לכל הפחות, בשביל לקים את ה'ללמד'? – לפי החת"ס שהובא לעיל, הוא צריך לתת 'מעשר' מהזמן שלו בשביל ללמד.

ועולה א"כ ממה שנתבאר עד השתא – נאמר בצדקה שהאדם צריך לתת מממונו לפחות 'מעשר' וכמו"כ נאמר במצות תלמוד תורה ששיעור הזמן שהאדם צריך ללמד הוא גם כן 'מעשר'.

יסוד חיוב 'ערבות זה לזה' שהתחדש בכלל ישראל

ויתר על כן, הרי בקבלת התורה היו שני שלבים, יש את התורה שקבלנו בהר סיני שזה השלב הראשון, אבל יש את השלב השני בקבלת התורה שזה מה שהיה בערבות מואב שהיה שם עוד שיעור מסויים של קבלת התורה שזהו מצות הערבות שהיתה בערבות מואב ששם התחדש ש"כל ישראל ערבין זה לזה", כלומר – בערבות מואב כל יהודי קיבל ערבות על עצמו ועל כל הכנסת ישראל כולה.

ומכח כך התחדש שבמצוות כאלו שאינם בגדר 'מצוה שבגופו', יכול אחד להוציא את חבירו ידי חובת המצוה, שמכח דין הערבות הוא מחוייב שגם אחרים יקיימו את המצוות ולכן הוא יכול לקיים את המצוות הללו בשביל אחרים ולהוציא אותם ידי חובתם[3].

וביסוד מצות ערבות עצמה מונח שתי הגדרות, ההגדרה הפשוטה יותר היא שכשאדם מישראל רואה שחבירו עומד לעשות ח"ו חטא – "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – הוא מחוייב להוכיח אותו ולגרום לו לפרוש מן האיסור.

אבל יש עוד סוג כללי של מצות ערבות – שכל אחד ערב לכל הכנסת ישראל שישמרו את כל התורה והמצוות, וזה אף באופן שהוא אינו רואה יהודי שעומד לעבור איסור, אלא עצם כך שהאדם יושב במקומו והוא יודע שבמקומות אחרים ישנם אנשים שחס ושלום לא שומרים תורה ומצוות, מכח מצות ערבות הוא מחוייב לדאוג שהם כן ישמרו תורה ומצוות.

וכמה זמן הוא באמת מחוייב מכח מצות הערבות לדאוג לזה ולפעול בדבר? – לכאורה, מעין מה שהוזכר קודם לכן, האדם מחוייב בזה לכל הפחות בעשירית מזמנו, כלומר – הרי כמו שנתבאר, במצות תלמוד תורה שיסודה 'ללמוד וללמד', על אף שאין גבול לאפשרויות ללמד ואפשר להסתובב בכל העולם כולו יום ולילה וללמד אנשים תורה, מ"מ הזמן שהוא מחוייב ללמד אחרים שהוא שיעור החיוב שלו ב'ללמד' הוא 'מעשר'.

והיינו שמונח כאן יסוד שכל נתינה לאחר, יסודה הוא מעשר, - זה נאמר בצדקה של ממון, זה נאמר בגדרי השיעור כמה אדם מחוייב ללמד אחרים תורה, ולכאו' גם במצות הערבות[4], השיעור הכללי שהאדם צריך לדאוג לאחרים שיקיימו תורה ומצוות זהו 'מעשר'.

אוהב את ה'צדקות' – 'צדקות' הרבה

וראשית, זוהי לכאו' עומק הכוונה בדברי המשנה שהוזכרו ש'אוהב את הצדקות' זהו קנין מקנייני תורה, כלומר – לא מדובר כאן רק בצדקה של ממון, כי אם מצד מצות צדקה של ממון בלבד, לכאו' אין שייכות מוכחת בין צדקה של ממון לקבלת התורה כמו שהוזכר בראשית הדברים, ואדרבה – הרי התורה ניקנית דווקא במדבר כמו שאומרים חז"ל דהיינו במי שמשים עצמו הפקר כמדבר, וא"כ למה שהתורה תיקנה ע"י נתינת ממון לצדקה – ואמנם האדם צריך לתת מכספי הצדקה שיש לו להחזיק לומדי תורה בכדי שיוכלו ללמוד, ואף שאינו מחוייב ליתן רק ללומדי תורה, אבל כמו שמבואר בהל' צדקה, ליתן לתלמיד חכם עני זהו המעולה שבצדקות – אך אין נראה שזוהי עומק כוונת המשנה.

אלא עומק כוונת המשנה שהתורה נקנית ע"י 'אוהב את הצדקות' היינו משום שצדקה עניינה לתת משלי למישהו אחר, ומה אני נותן משלי למישהו אחר? – אם יש לי ממון, אני נותן ממון, אם אני יודע תורה, אני צריך ללמד אחרים תורה, וכמו כן, כחלק מקיום המצוות שלי, אני מחויב מדין ערבות לדאוג שגם עוד אנשים בעולם יקיימו מצוות.

וזהו הלשון 'אוהב את הצדקות' דייקא בלשון רבים ולא 'אוהב את הצדקה', ומבואר שלא מדובר כאן על צדקה כפשוטו כמו בכל הש"ס כולו שבסתמא כשנאמר צדקה זה ביחס לממון, אלא 'אוהב את הצדקות' מתבאר כאן שהמצוה היא שמכל מה שיש לו, הוא צריך לתת מזה צדקה, ולכן זה 'צדקות' לשון רבים, - 'צדקות' הרבה יש כאן – עוד סוג של צדקה ועוד סוג של צדקה ועוד סוג של צדקה.

גדר קבלת התורה בסיני – מדין ה'כלל'

נתבונן להבין – הרי כמו שמבואר בחז"ל, אלמלא היו במעמד הר סיני ששים רבוא ישראל אלא היה חסר מהם אפי' אדם אחד, כלל ישראל לא היו יכולים לקבל את התורה, ולכן כמו שמפורש בגמ', שאם חס ושלום היו גורמים שאחד מישראל ימות וע"י כן יהיה בכלל ישראל פחות משישים רבוא, עם ישראל לא היו מקבלים את התורה.

והיינו משום שהתורה ניתנה לכל הכנסת ישראל, והגדרת הדבר היא ברורה – התורה לא ניתנה לעוד אדם ועוד אדם ועוד אדם עד שבסך הכל היא ניתנה לשישים רבוא ישראל, אלא התורה ניתנה לישראל מדין ה'כלל' שבהם, מדין 'כלל ישראל' ניתנה התורה, והרי שזה לא שישים רבוא אנשים פרטיים אלא שישים רבוא שיש להם יחד שם תואר 'כלל ישראל' – להם ניתנה התורה.

ועומק ההגדרה לפי מה שהוזכר – אם התורה ניתנת רק כשיש את כל הששים רבוא של הכנסת ישראל ולולי שכל אחד מהם היה, לא היתה ניתנת התורה כלומר – שקיבלנו את התורה מדין תפיסת הכלל ולא מדין תפיסת הפרט.

והיינו משום שמדין תפיסת הפרט היה תורה גם לפני כן שהרי אברהם למד תורה, יצחק למד תורה יעקב – "איש תם יושב אהלים".

וזוהי בעצם אחת מההגדרות העמוקות מה התחדש בקבלת התורה – שם החדש שכל הכנסת ישראל מקבלים תורה והם נעשו אחראים כל אחד על כל הכלל כולו.

לאברהם לא היה דין של ערבות, ועל אף שבפועל "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", אבל לא התחדש אצלו עדיין חיוב מדין ערבות על כל הכנסת ישראל לקבל את התורה ככלל אחד כולו בבת אחת כמו שהיה במתן תורה.

ומצד כך, מונח כאן תפיסה עמוקה בקבלת התורה של היו"ט של שבועות, - וההגדרה היא שבקבלת הורה של שבועות זהו הזמן שנעשינו לעם ומכח כך, כל אחד מהכנסת ישראל מחוייב לכל הכנסת ישראל.

וזוהי דרשת חז"ל "ויחן שם ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד" שזה היה האופן של קבלת התורה, כלומר – זה לא רק שבאותו זמן כך היה המצב של כלל ישראל בכדי שיהיו ראויים לקבל אז תורה, אלא מונח בזה שקבלת התורה באה באופן כזה שכל אחד מישראל משועבד מכאן ואילך לכל הכנסת ישראל לנצח נצחים.

וזה א"כ ההגדרה של קבלת התורה, קבלנו את התורה מדין 'כלל ישראל' ומכאן ואילך אנחנו מחויבים לכלל ישראל.

וכשתופסים בעומק את המבט של הדברים, זה גורם לאדם לקבל פנים אחרות על החיים, שהרי על דרך כלל טבע האדם הוא לחשוב על עצמו, על בני ביתו וכן על נכדיו וניניו וכו' עד דורי דורות כל אחד כפי עניינו, אבל כשקולטים את המבט הפנימי של החיים, מתברר שבעצם כל אדם הוא גילוי של חלק מהכלל ומכח כך המבט שלו צריך להיות מבט של כלל.

וזהו הרי מה שמונח בלשון הידועה של ר' חיים ואלאז'ינר כמו שמובא בהקדמה של בנו על ספר נפש החיים: "כי זה כל האדם לא נברא אלא להועיל לאחריני" שכל בריאתו של האדם אינה אלא בשביל להועיל לאחרים.

הגילוי שקבלת התורה הוא דווקא באופן של גמילות חסדים

וזהו השורש שמונח בדברי הגמ' בסוף סוטה "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים", ומה שתורה תחילתה גמילות חסדים היינו במה שמבואר בתחילת התורה שהקב"ה תפר לאדם וחוה כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים כמו שנאמר בסוף התורה – "ויקבור אותו בגיא".

וחידוד הדברים – הרי בתורה שהיתה קודם שנברא העולם שאז היא היתה כתובה 'אש שחורה ע"ג אש לבנה', שם לא בהכרח שתחילתה היה גמילות חסדים וסופה היה גמילות חסדים, שהרי כמו שמבואר ברמב"ן בהקדמת התורה, האופן שהיא היתה כתובה אז, זה היה באופן שצירופי האותיות לתיבות היו יכולים להיות שונים מהאופן שבו קיבלנו את התורה בסיני, כלומר – כיון שהאותיות היו מעורבים יחד, ע"י כן היו עוד אפשרויות איך לצרף את האותיות, ומצד כך, לא בהכרח שתחילתה היתה גמילות חסד וסופה היה גמילות חסד.

והרי שבמדרגה שאנחנו קיבלנו את התורה, האופן שבו משה רבינו כתב את התורה[5] על פי מה שהקב"ה אמר לו בנבואה – דייקא זה היה באופן של "תחילתה גמילת חסדים וסופה גמילות חסדים".

ומונח בזה שזה גופא גדר הקבלת התורה שתהיה באופן של גמילות חסדים ולכן כמו שהוזכר בראשית הדברים עיקר מצות תלמוד תורה ביסודה היא באופן של "ללמוד וללמד".

חיוב ערבות – חיוב שווה לאנשים ונשים

אבל יתר על כן, אפילו נשים שאינן חייבות במצות תלמוד תורה וממילא אינן מחויבות ב'ללמד', אבל הרי בערבות על הכנסת ישראל וודאי שהם נמצאות כי הרי בערבות מואב, כולם נכנסו בברית, אנשים ונשים כאחד – ולכן אשה יכולה להוציא את חבירתה בקיום מצוה מכח שיש לה דין של ערבות, והרי שהנשים ערבות על הכנסת ישראל בדיוק כמו שהאנשים ערבים על הכנסת ישראל ואין להם בזה שום פטור כדוגמת מצות עשה שהזמן גרמא וכדו' אלא הם מחויבות בזה בשלימות.

וכשהדברים הללו ברורים לאדם, הרי שכשהוא עומד לפני הזמן של מתן תורה, הוא מבין שיש כאן מבט עמוק איך הוא מקבל את התורה – הוא מקבל תורה מתוך כל הכנסת ישראל ובערבות על כל הכנסת ישראל.

ובכל פעם שחוזר ומאיר האור של המתן תורה, מאיר לו בזה גם האור, היאך הוא מחויב לקיים את כל התורה כולה עבור כל הכנסת ישראל.

וכמו שנתבאר בראשית הדברים, שיעור הזמן שבו מוטל על האדם לקיים את החיוב ערבות שלו עבור כלל ישראל הוא עשירית מזמנו של כל אדם, והרי שעשירית מהזמן הוא צריך להיות ערב על הכנסת ישראל.

* * *

ננסה להעמיד כאן את נקודת הדברים דלהלן בתקווה – פן שמא ואולי, הדברים יתקבלו אצל מי שהוא והוא ינסה ליישם ולהעמיד אותם.

ישנם אנשים שהקדוש ברוך הוא שם אותם במקומות מרכזיים יותר, אם זה רב בקהילה או ראש ישיבה, ואם זה מי שמתעסק בקירוב, ושם הם משפיעים כל אחד כפי עניינו[6].

אבל יש אחוז גדול מאד של אנשים שמגדירים את עצמם כאנשים פרטיים, ואדם כזה, מנסה ללמוד כפי כוחו, משתדל לקיים מצוות לפי כוחו, ואף אם מבקשים ממנו צדקה הוא נותן כפי כוחו, וכן אף גמילות חסדים בגופו שיבקשו ממנו, הוא יעשה כפי כוחו, אבל ככלל, הוא חי בעצם את החיים שלו, ובתוך זה, כיון שיש מצות גמילות חסד, הוא עושה מה שהוא יכול לעשות.

אבל צריך להבין שאליבא דאמת אין כזה מבט, כל יהודי הוא אחראי על כל הכנסת ישראל, אלא שכיון שגם זה אינו חיוב אלא כפי כוחו, לכן לכל הפחות הוא צריך להשקיע בשביל זה מעשר מזמנו, אבל במעשר זמן הזה הוא חי את האחריות שלו על כלל ישראל ומכח כך הוא פועל.

ננסה לצייר את זה במילים יותר פשוטות, אם ניקח כדוגמא מה שקורה בארץ ישראל – הרי בארץ ישראל ישנם יהודים במנין של כעשרה פעמים שישים רבוא כלומר, ישנם בערך שש מליון יהודים, ומתוכם, החרדים אל דבר ה' הם בערך מעט יותר מעשרה אחוז.

ולפי זה – אם כל יהודי בארץ ישראל היה דורך במהלך של חיים שהאדם לא נברא רק לעצמו אלא להשפיע לאחרים ומכח כך הוא היה דואג להשפיע על עוד עשרה אנשים, אם השפעה בגוף, אם השפעה בנפש, אם בממון – במה שהוא היה יכול.

כמה הוא היה מצליח איננו יודעים, זה בידו של הקב"ה אבל התוצאה של המהלך עצמו מצד הפעילות של האנשים היתה שיש ערבות על כל יהודי שגר בארץ ישראל!

המציאות כהיום ביחס להשפעה על אחרים היא – או שיש אנשים שעוסקים בארגונים של קירוב קרובים[7] או בהשפעה על רחוקים ולהם יש מערכות שלימות שיכולים להיות בהם אפילו עשרת אלפים או עשרים אלף איש, או שיש אנשים פרטיים שחיים בעצם רק את החיים שלהם ותו לא.

אבל המצב האמיתי שצריך להיות הוא שכל יהודי הוא אחראי, ולכן כמו שנתבאר, כשכל אחד לוקח על עצמו עשרה אנשים שהוא ישפיע עליהם[8], אבל 'משהו' זה בוודאי ישפיע.

ובצורה הזו אפשר להקיף בעצם את כל העולם כולו – ע"י שכל יהודי בעולם יהיה לו אחריות להשפיע על עוד עשרה יהודים בעולם.

* **

ישנה מימרא חריפה מאד מהסבא מנובהרדוק – שהרי כל אחד משקיע את כל מה שהוא משקיע בבית ובגידול הילדים כל אחד כפי מספר הילדים שהקב"ה זיכה אותו, אבל כולם טורחים בזה הרבה וטורחים קשה, וע"ז אמר הסבא מנובהרדוק שאם את ההשקעות האלה האדם היה משקיע בשביל להקים מקום תורה, הוא היה יכול להקים עשרות ישיבות[9].

אלא מאי – למשפחה שלו האדם מרגיש שהוא מחויב ומכח כך הוא יקום בבוקר מוקדם מאד בשביל הפרנסה בכדי שיהיה לו מה להאכיל את הילדים, הוא יקום באמצע הלילה כמה פעמים לתינוק שבוכה, כיון שיש לו אחריות עליו, וכדומה.

אבל אין לו 'הוה אמינא' לעשות כזה מאמץ בשביל מישהו אחר, - אם נשמע דבר כזה שלמשל אדם יהיה מוכן לקום בלילה כמה פעמים עבור מישהו שאינו מהמשפחה שלו – זה כבר השגה[10].

והסיבה שזה כך, כיון שאדם תופס שיש לו אחריות, הוא יודע שהוא התחייב את זה בכתובה, הוא מחוייב לאשתו וילדיו, וכמו"כ האשה מחוייבת לבעלה וכו', הם אחראים על מה שהם אחראים.

אם ניקח כדוגמא אדם שבסיעתא דשמיא יש לו שבעה ילדים, והנה עברו מלידת התינוק האחרון עוד שנתיים ולא נולד תינוק נוסף, - אם נבוא ונשאל אותו, האם יש לך כח לקום כעת באמצע הלילה בשביל מישהו אחר, מה הוא יענה – האם אתם יודעים כמה עומס מונח בלגדל שבעה ילדים?! – אין לי זמן וכוחות לזה.

אבל כשהקב"ה רוצה שיוולד עוד תינוק חדש בבית, פתאום יש לו זמן וכוחות להכל[11], כיצד נהיה לו פתאום כח? – התשובה היא מאד ברורה, תמיד יש לו כח, רק השאלה איך הוא מסתכל על החיים. ובזה כיון שכל אדם מן הישוב מרגיש שיש לו אחריות על הילדים, כיון שיש לו אחריות, יש לו גם כח לזה.

אבל ביחס למישהו אחר, כשהוא לא מרגיש אחריות אליו, הוא מרגיש – אין לי כח לעשות דברים שאין לי עליהם אחריות.

והרי שהנקודה לא מתחילה ומסתיימת באמת בשאלה כמה כוחות יש לו, אלא היא מתחילה ומסתיימת במבט – האם הוא אחראי או אינו אחראי.

הרי אם נתבונן בדבר, נראה שזה מבהיל – הרוב המוחלט של בני האדם אחראים לפרנס את בני ביתם והם טורחים על זה טירחות – מי יותר ומי פחות – אבל אלו הם טירחות שלא יאומן ולא יתואר, - האם לכל מישהו אחר שאינו מבני ביתו, היה לו כוחות נפש לטרוח אפילו עשר אחוז מהטירחות שהוא טורח בשביל לפרנס את בני ביתו?!

הרי בפועל אנו רואים שהרוב המוחלט של האנשים מצליחים בסוף לפרנס את ביתם אף שלא כולם מוכשרים ומוצלחים להביא פרנסה ברחבות ובשפע, אלא שכשהוא מרגיש שהוא מוכרח הוא עושה כל מה שביכולתו, הוא לוקח הלואות, מגלגל חובות, מוסיף שעות בעבודתו וכו', - זה פלא עצום, אבל הקב"ה מנהיג את העולם והאנשים עושים את זה.

אבל מאיפה יש לאדם כח לכל זה? – משום שהאדם מרגיש מחוייבות מוחלטת לפרנס את בני ביתו, - ובצדק, שהרי אם הוא לא ירגיש כך זה יהיה בעיה!

והרי שהדברים מתחילים ונגמרים בענין אחד – באחריות – בדבר שאני אחראי עליו או לא אחראי עליו, כשאני אחראי על משהו, אני יכול לגלות הרבה יותר כוחות ואילו בדבר שאינני אחראי עליו, אני מרגיש שאין לי כח לעשות את זה.

וכאן יש את השאלה מהו המבט של האדם.

וזה מה שהתחדש ביום מתן תורה בקבלת התורה של הכנסת ישראל, וכאן האדם צריך לקנות את המבט הנכון – לְמַה הוא אחראי בחיים!

* * *

ברוך ה' ישנם הרבה ארגונים שאנשים הקימו עד היום, וה' יעזור שהם ימשיכו ויצליחו.

אבל אילו יקום מישהו ויארגן את הענין שהוזכר קודם לכן – להעמיד את הנקודה המעשית שכל יהודי אחראי על עשרה אנשים להשפיע עליהם משהו. וכמו שכבר הוזכר – כמה הוא ישפיע עליהם – איש לפי כוחו, מה שהוא יכול לעשות, אבל כל אחד הוא אחראי לפי כוחו להשפיע על אותם עשרה אנשים. – כידוע בחז"ל 'עדה קדושה' זה עשרה, וכל אחד צריך שיהיה לו כח של השפעה על עשרה אנשים.

ואם המצב יהיה שכל אחד ירגיש מחוייבות לזה, הרי שכל העולם כולו יכול להשתנות!

וכמובן, אין כוונת הדבר שאנחנו בכוחנו יכולים להפוך את העולם ולהביא את המשיח – זה תלוי ברצונו יתברך שמו.

אבל בכוחנו לעמול ולעשות את חלקנו!

* * *

זהו הקנין של 'אוהב את הצדקות' כקנין מקנייני התורה, וזוהי ההכנה הנצרכת למתן תורה.

הרי כמו שאומרים חז"ל, הכסף שנמצא אצל העשיר שהוא נותן אותו לעני, הוא בעצם שייך לעני, וכל מה שהוא הגיע לעשיר זה רק בשביל שיהיה לו "היכי תימצי" לקיים מצוה, - "יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" כמו שאומרים חז"ל, והרי שזה כסף ששייך לעני והקב"ה גזר על העני שיקבל יסורים בשביל טובת העשיר בכדי שיתן לעני.

והמבט הזה, הוא המבט ההפוך מהמבט החיצוני והפשוט, ובמבט הזה המושג של צדקה בעומק אין הכוונה שאני נותן את מה ששייך לי למישהו אחר אלא כל מה שיש לי את זה מעיקרא זה בשביל לתת את זה, כל מה שזה ניתן לי זה בשביל שאני אתן את זה לעני.

וזה המבט של 'אוהב את הצדקות', וביחס לגדר של צדקה שכ"א נצרך לתת מעשר מזמנו לאחרים, גדר הדבר לפי"ז – הקב"ה נתן לכל אחד עשרים וארבע שעות ביממה, ואם צריך לתת מזה מעשר, זאת אומרת שצריך לתת עשר אחוז מעשרים וארבע שעות דהיינו קצת יותר משעתיים [-ואם נוריד את השעות שהאדם ישן, אם הוא ישן שבע או שמונה שעות, המעשר מכלל השעות הנותרות הוא בערך שעה וחצי כל יום].

ולפי זה מה שנתבאר, כלומר – בעצם היה צריך להיות לכל אדם ביממה שלו עשרים ושתיים וחצי שעות, ומה שהקב"ה נתן לו עשרים וארבע שעות זה בשביל שיהיה לו את השעה וחצי בכדי לתת אותה לאחרים.

ההסתכלות הפשוטה של האדם היא כשאומרים לו שיתן שעה מזמנו לאחרים, - כמה כסף אני יכול להרויח לפרנסתי בשעה זו, או יתר על כן, מה אני יכול להספיק ללמוד בשעה זו, ולפי"ז הוא שואל – האם מוטל עלי לתת כ"כ הרבה לאחרים?!

אבל המבט הישר והנכון הוא – הרי מה שיש ביממה עשרים וארבע שעות זה משום שכך הקב"ה גזר, ובשביל מה הוא נותן את אותם עשרים וארבע שעות? – בשביל שעשירית מתוכם לא יהיו שייכים לאדם אלא הוא יתן אותם עבור אחרים, כמו שבצדקה הממון של ה'מעשר' בעצם שייך לעני רק הקב"ה נתן את זה לעשיר שישתמש בזה לתת אותו לעני, כך הוא בכל מה ששייך לאדם, הקב"ה נתן לו עשר אחוז מעבר למה שצריך שיהיה לו[12], וביחס לזמן – הקב"ה נתן לו עשר אחוז של זמן יותר מעבר למה שהיה צריך שיהיה לו, וכל מה שזה ניתן לו, זה בשביל אחרים, וכמו שאדם שלא נותן צדקה הוא נחשב כגוזל את העניים[13], כמו כן ביחס לזמן, אם האדם משתמש בכל הזמן שיש לו רק לצורך עצמו, הוא בעצם גוזל את הזמן שהקב"ה נתן לו לצורך אחרים.

כשהאדם מבין את הדברים שנתבארו, ראשית כל הוא מבין מהי עומק האחריות שיש לו כמו שהוזכר, אבל יתר על כן, הוא מבין שהזמן שברשותו, מעולם לא ניתן לו רק לצורכו אלא ניתן לו זמן שבעשירית ממנו הוא עבור להועיל לאחרים – כאן האדם מתחיל לראות את החיים באופן הישר.

ואז, האדם מתחיל לחוש שיש לו ערבות על כל הכנסת ישראל, וכמו באדם שהפקידו אצלו כסף בשביל שיפתח גמ"ח להלוואות, שהכסף לא שלו, כך יש לאדם גמ"ח של זמן... ובזמן הזה הוא פועל למען הכנסת ישראל, - באיזה אופן הוא פועל ובאיזה צורה – יש הרבה צורות איך לפעול ובזה כל אדם צריך לעשות לפי חלקו.

* * *

אם נצליח שכל מי שיראה את הדברים שנתבארו – ובתקוה שזה יעבור גם הלאה – שכל יהודי יקבל אור בהיר שכל אחד מישראל – לא משנה מי הוא – הוא חלק מהכנסת ישראל והוא מחויב לכנסת ישראל ועשירית מהחיים שלו הוא נותן לכנסת ישראל, כל העולם יכול לקבל אור עצום!

* * *

כאשר האדם נותן צדקה לעני אחד ג"כ נאמר בו "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" אבל סוף סוף הוא הציל נפש אחת ע"י נתינה פרטית שהאדם נתן עבור אדם פרטי – וזה מבט נמוך, אבל עומק הצדקה הנתבעת מהאדם היא לתת נתינה לכלל מכח שהוא חלק מהכלל.

הרי כאשר האדם גזל ואינו יודע ממי הוא גזל מבואר בגמ' שהוא צריך לעשות בגזילה צרכי ציבור, ובוודאי כפשוטו, כמו שמסבירים המפרשים, הוא עושה בהם צרכי ציבור כי אולי האדם הנגזל יהנה מהדבר מכח שהוא בתוך הציבור.

אבל בעומק ההגדרה היא כך – אם הוא יודע מי הפרט הרי שהוא מחוייב להחזיר לפרט, אבל כשהוא לא יודע מי הפרט הרי שהדבר חוזר לשורשו שהכל שייך לציבור – לכלל.

זה המבט הנכון והפנימי על החיים איך ראוי להתנהג למעשה.

* * *

ונחזור שוב – אם יתן הקב"ה – נקוה שהמשיח יבא היום, אבל אם עדיין יתעכבו הדברים – ראשית, שכל יחיד לעצמו יבין שעשר אחוז מכל החיים שלו[14] הוא נותן לאחרים מכח המבט שמעשר מכל החיים הקב"ה נתן לי כחלקים ששייכים למישהו אחר ובזמן הזה הוא מנסה להשפיע על אנשים אחרים.

אבל יתר על כן, יקומו אנשים ויארגנו את הענין הזה להעמיד את הנקודה המעשית שכל יהודי צריך לתת מעשר מהזמן שלו ובזמן הזה, כל אחד ינסה להשפיע על עשר אנשים אחרים.

בעזר השם זה יאיר את האור הגדול והקב"ה יגלה את אורו בשלימות.

* * *

זה האור הפנימי של קבלת התורה שכנסת ישראל כולה היא 'כאיש אחד בלב אחד', ואדם שחי כך הוא מצרף את עצמו לקבלת התורה של כל הכנסת ישראל. – "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה" – דייקא 'יחדיו' הם ענו ואמרו נעשה.

זה המקום האמיתי וזהו האור של צורת קבלת התורה.