פרשת השבוע תשעז 017 בלק נקרא בלק

המשנה באבות אומרת שלבלעם יש עין רעה ולאברהם אבינו עין טובה – יש שלש מדרגות שמחמתם האדם רואה דברים בעין טובה.

מדרגה ראשונה – עין טובה מכח הרגל לראות חלקי הטוב

א) מדרגה ראשונה, ע"י הרגל שנעשה טבע שני, שהרי הבריאה מחטא אדה"ר מעורבת טוב ורע, והאדם יכול להרגיל את עצמו לראות רק את חלקי הטוב, וזהו צד המעלה. אמנם צד החסרון הוא שזו עבודה חיצונית שיכולה לבקוע לפנימיות אבל יסודו חיצוניות, וכאילוף בעלי חיים וכדומה, ואינו שינוי פנימי אמיתי, אבל בתור שלב ראשון בעבודה יש לה מקום.

וחסרון נוסף הוא, שבכך שמכחיש את חלקי הרע מטשטשת אצלו הכרת המציאות, ושמתרגל לטשטש אצלו את חלקי הרע בכך הוא מתנגד לטבע ראשון שלו שבאמת רואה אחרת מהטבע השני, ובכך הוא מתרגל לראות את דברים באופן שונה מהמציאות. ובנוסף לכך ככל שיתרגל לא לראות את חלקי הרע הוא מטשטש את תפיסת הרע שבנפשו, וההבדלה והחומה שלו מהרע תלך ותקטן, משא"כ אם רואה ומכיר את חלקי הרע בבהירות.

מדרגה שניה – עין טובה מכח אהבת ישראל

ב) מדרגה שניה, שבעיקרו בין בנ"א והבריות, כפי שיעור האהבת ישראל כך על כל פשעים תכסה אהבה כאב האוהב את בנו, שאהבה הפנימית יוצרת תנועה בנפש שחושקת לראות הטוב ופחות הרע. וזו שייכות אברהם אבינו לעין טובה שהרי מידתו היא מידת האהבה, "אברהם אוהבי" שמידתו פנימיותה אהבה והתגלותה חסד שהאוהב זולתו מטיב עמו, ואהבת הבריות שהייתה בו גרמה לעין טובה שהייתה לו שראה בבריות רק את חלקי הטוב כי האהבה כיסתה על חלקי הרע. ותולדת האהבה היא עין טובה, ואינה מידה בפ"ע אלא האהבה מכוונת את הראיה. והמעלה של מדרגה זו מהמדרגה הראשונה שהאהבה שבתוך ליבו גורמת לעין טובה ולא עבודה חיצונית.

מדרגה שלישית – עין טובה מכח ההדבקות בטוב בתורה וקב"ה

ג) מדרגה שלישית, ככל שדבוק בחלקי הטוב שבו כך המקום שבו הוא נמצא הוא טוב ויש לו נטיה באופן טבעי לראות הטוב שנמצא בחוץ, וכן להיפך. וכאן נמצאת נקודה פנימית בדברי רבותינו, הרי הלב מעורב טוב ורע, ורק הנקודה הפנימית כולה טוב, ועבודתנו היא להסיר את חלקי הרע ולגלות את הטוב. וכאן מבוארים שני דרכים בדברי רבותינו:

שני צורות חיים – צורה חיים ראשונה - עיקר עסקו בחלקי הרע שבנפשו לתקנם

צורת חיים ראשונה - כיוון שנאמר בפסוקים ובחז"ל "יצר לב האדם רע מנעוריו" "רק רע כל היום" ועוד לשונות, לכן האדם עובד תמיד להסיר ולנקות את חלקי הרע מקרבו, ובכך הוא דבק ברע, לא על מנת ח"ו להוציאו לפועל אלא לתקנו, אבל באופן הזה הוא דבק בעבודתו בעיקר ברע כאדם המנקה את הביוב שהתנקה אבל הוא דבק בלכלוך. ולכן גם בבני אדם אחרים הוא רואה את חלקי הרע שבתוכם, שהרי בעצמו תמיד עסוק לראות החלקים שאינם מתוקנים ונגועים.

אם הוא בעל עבודה יותר וזו דרכם של חלק מרבותינו, שבעצמו רואה את חלקי הרע ובאחרים את חלקי הטוב, או כפי המדרגה הראשונה שמרגיל עצמו כטבע שני, וכאן בעצם יש סתירה עמוקה שהרי טבע ראשון שלו לראות את חלקי הרע כדי לתקנם משא"כ אצל אחרים הוא רואה רק את חלקי הטוב. או כפי מדרגה השניה מכח אהבת הבריות שגוברת על הביקור מומין של עצמו [ועל מנת להגיע לכך צריך טהרה גדולה שיתגלה אצלו אהבת הבריות נקייה טהורה ועמוקה].

דרך אמצעית – עין טובה מכח שמכיר שאינו יכול להכיר עומק נפשם של אחרים

דרך אמצעית, ע"פ דברי חז"ל אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, וכמ"ש הקוצק'ר שלעולם לא תגיע למקומו, לכן אינו מביט על מומי אחרים מחמת שאינו יכול להכיר עומק טבע נפשם ולדונם, ומצד כך לא משום שרואה חלקי הטוב יותר מהרע, אלא מעמיד שזו מדרגת אותו האדם ואי אפשר לחקור מה בבחירתו ומה בגבולות כוחות נפשו ומה נמצא במה שהקב"ה כביכול קבע באותו אדם, ולכן את חלקי הרע הוא רואה באופן שהם משועבדים לרע כיוון שאין בכוחם להילחם בדבר, וחלקי הטוב  הוא רואה כטוב.

וזה נובע מכח דיין שדן לכף זכות, מכח שאינו יכול להכיר טבעי נפשם. ובעומק יותר, הוא מגיע למעמקי התפיסה שאינו דן בני אדם כיוון שכל אחד הוא עולם ומלואו לאורכו רוחבו ועומקו וחללו שאי אפשר לעמוד על הדבר בשלימות, ולפיכך אינו דן אותם ורואה אותם באופן שכך הקב"ה בראם וזו הנהגתו הטובה וזה חלקם בעולמם, וזהו שורש לאופן של מבט טוב לראות את הנבראים.

לכן מחד אצלו הוא רואה את חלקי הרע כדי לנקותם, ואצל אחרים רואה את חלקי טוב, מכח שלשת המדרגות שנתבארו.

צורת החיים השניה - עיקר עסקו בחלקי הטוב בדבקות בתורה וקב"ה

צורת חיים שניה - שעיקר עסקו בחלקי הטוב שבו, ובודאי שצריך לעמול לסלק הרע שבו הטומאה, והנגיעות ושאר חלקי הרע ואוי לו למי שמשאירם שיתפשטו כמחלה ממארת. אבל עיקר עסקו בעמלה של תורה שנקראת טוב.

יש בני אדם שחלק עבודתם תופס את המרחב הגדול של הנפש, ואף שלומדים תורה, אבל אם נעמיק בעיקר כוחות נפשם נראה שהם נמצאים בעבודה ולא בתורה, כדוגמא של אדם שלומד ומתפלל, ובשעה שמתפלל באמת שופך נפשו אבל עיקר ימי חייו בתורה, ומעין זה בתורה ועבודה.

מי שעיקר חייו בעבודה הוא מתעסק ברע מיניה וביה שהרי הנפש מלאה בטינופת של לכלוך, וגם שלומד תורה במעמקי נפשו לומד משום שהתורה היא תבלין ליצה"ר ולא כמציאות תורה לעצמה, לכן במעמקי נפשו דבק ברע אלא שיש לו עולם של ג' עמודים [במאמר המוסגר יש כאלה שזו שורש נפשם].

אבל הצורה היותר שורשית ורחבה שאדם חי בעולם של טוב, ובזה יש כמה פנים, הפנים היסודיות והיא צורת החיים לרוב בני האדם, שעיקר חלקו בעולמו שדבק בתורה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ותורה איקרי טוב כדרשת הגמ' "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", וכאשר עיקר דבקותו יום יום שעה שעה בתורה הקדושה דאיקרי טוב ויתר על כן בהשי"ת שכולו טוב, נמצא שעיקר חייו במציאות שכולו טוב ודבק בנקודה הפנימית ביותר בנפשו שדבוקה בתורה ובו יתברך שמו שהם כולו טוב, וסוף סוף על גבי זה יש לבוש רע שזו עמלו של האדם בעולמו לתקן המידה שעדיין לא שבר ואם לא למה לו חיים כלשון הגר"א במשלי.

עין טובה של משה רבינו מכח דבקות בתורה וקב"ה ושל אברהם אבינו מכח מידת האהבה

ולפיכך העין טובה שמתגלה בו ממה שנאמר אצל משה רבינו כדרשת הגמ' בנדרים "טוב עין הוא יבורך" זה משה רבינו שקיבל תורה ומסרה לישראל, ומבארת אח"כ הגמ' שזה קאי על פלפולה של תורה, אצל אברהם שורש עין טובה ממידת האהבה, אבל אצל משה רבינו שהוא בחינת "זכרו תורת משה עבדי" ובשעת לידתו נאמר "ותראה אותו כי טוב", העין טובה של משה נובעת מכח שדבק באורייתא ובו יתברך שמו שקיבל תורה מסיני שדבק בעולם שכולו טוב.

גם אלו שעיקר עסקם ברע כמו שהוזכר, פעמים שזה רק תחילת שלב מסוים וזמני בחיים, אבל לאחר מכן שנפשם מטהרת מעיקר חלקי הרע בנפשם [תמיד נשאר חלק רע ורק הוא יתב"ש שמו טהור ומשרתיו טהורים לא יגורך רע במקומו] יוצאים מחיים של הדבקות ברע לחיים של הדבקות טוב, "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו". אבל יש כאלו שעד שיבה וזקנה עמלים בבירור חלקי הרע ונמצא שכל ימי חייהם עסוקים ברע.

אבל עיקר צורת החיים שמעמקי נפשו דבוקה בתורה ובשי"ת שהם כולו טוב, וככל שדבוק כך העין שלו רואה טוב, כאן שלמות קומתו של אדם. אברהם אבינו קודם מתן תורה אז זו מידה של עין טובה מכח אהבת הבריות, אבל משניתנה תורה בהר סיני שנתגלה הקב"ה וירד ה' על הר סיני מכאן ואילך יש לנו מדרגה פנימית יותר זכרו תורת משה עבדי הדבקות בתורה ובו יתב"ש, לחיות בעיקר בעולם שכולו טוב.

ובעומק בעלמא דידן שבו אנו נמצאים הוא טוב ורע מעורבים, וכלשון רבותינו כידוע רובו רע ומיעוטו טוב, אבל שמתנתק מעולם דידן שממית עצמו בעמלה של תורה ונכנס לפנים מציאות התורה ונכנס ל"בצל כנפיך יחסיון" לידבק בו יתברך שמו, אז הוא מוציא את עצמו מהעולם השפל ולו לזמן מסוים ומדבק את עצמו בשורשו באורייתא ובו יתברך שמו, ואז עיקר חייו בעולם שכולו טוב.

וזה נקרא בעומק בן עולם הבא, עוה"ב הוא יום שכולו טוב, צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, לחיות כאן מעין עוה"ב זה אדם שעיקר דבקותו הוא בעולם שכולו טוב, לאחר מכן כמובן יש לו גוף ונפש בהמית וחלקי הרע ועמל לתקנם, אבל מהמעמקים הפנימיים הללו הוא מביט על עולם שכולו טוב, ושנמצא בפנים נפשו רואה עולם שכולו טוב.

וכשיוצא לחוץ מהרושם של העולם הפנימי הוא יכול לראות גם עולם שכולו טוב, אבל יש לו את התפיסה החיצונית של טוב ורע מעורבים זה בזה ואז הוא לא מטשטש את המציאות. מה שהוזכר לעיל שהטבע שני מטשטש את המציאות, האופן השלם הוא המדרגה האחרונה שנמצא בפנים בעולם שכולו טוב, וכשיוצא לחוץ יש לו הארה של כולו טוב, אבל מאידך מצד תפיסת החיצוניות רואה כל דבריו בחלקיו האמיתיים, חלקי הטוב והרע, על מה צריך להלחם "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" כיוון שמכיר עומק הרע בכל תוקפו, אבל הוא עצמו חי בעולם שכולו טוב הדבקות בתורה ובו יתברך שמו.