ספר נפש החיים 024 שער ד פרק ו התדבקות רצון האדם ברצון הבורא שבתורה

(הקדמה זו יש לשלב בשיעור הקודם במקומה: "ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה.. ")

בכללות ממש, כמו שהרחיבו רבותינו, ישנם שלשה פנים של דבקות בהקב"ה: יש פנים של דבקות בהקב"ה מכח מדרגת התורה, פנים של דבקות בהקב"ה מכח מדרגת תפילה, ופנים של דבקות בהקב"ה מכח עמוד החסד, שלשת העמודים שעליהם העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

אופן אחד של דבקות זוהי- דבקות במידותיו, הידבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. ומצד כך, כיון ששורש כל המידות כולן היא מידת החסד, מידתו של אברהם אבינו [מצד הנבראים], עולם חסד יבנה [מצד הבורא], ממילא ההבנה של התדבקות במידותיו- ג"כ שורשה בהתדבקות במידת החסד. ועל זה נאמר שהעולם עומד על גמילות חסדים, כלומר- על ההתדבקות בו יתברך שמו במידותיו ששרשם גמילות חסדים.

האופן השני של דבקות בו יתברך שמו זוהי- דבקות ברצונו בחכמתו ובדיבורו יתברך, זוהי הדבקות בתורה הקדושה. כפי שיתבאר מיד להלן, ישנה התדבקות בו יתברך שמו בתורה, שענינה- שהאדם דבק בבורא יתברך שמו בהלבשה של רצונו, בהלבשה של חכמתו, ובהלבשה של דיבורו, אבל זוהי דבקות בתורה שמדבקת אותו בבורא יתברך שמו, ברית כרותה ביניהם. זהו העולם עומד על התורה, כלומר- הוא עומד על ההתדבקות בו יתברך שמו המתגלה בתורה, התדבקות ברצונו התדבקות בחכמתו והתדבקות בדיבורו, שזה נעשה ע"י התורה הקדושה. וזהו- "בו בתורה בו בהקב"ה".

האופן השלישי של הדבקות בו יתברך שמו, זוהי- דבקות שהאדם עומד לפניו יתברך שמו להדיא. זהו העולם עומד על העבודה, כלומר- על דבקות בבחינת עמוד של תפילה, עומד לפניו יתברך שמו.

אלו הם אם כן, בכללות ממש, שלשת הפנים של הדבקות: דבקות- במידותיו אשר שורשם גמילות חסדים, דבקות- ברצונו בחכמתו ודיבורו, זוהי דבקות בתורה, ודבקות של- עומד לפניו יתברך שמו, נוכח פני ה', זוהי דבקות בתפילה.

סוגייתינו השתא בנפש החיים אינה עוסקת בסוגיא של התדבקות במידותיו והתדבקות בעומד לפניו יתברך שמו מדין תפילה, אלא עיקר הסוגיא כאן היא סוגיא של תורה- "ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה".

....

כמו שנתבאר, ישנם שלשה חלקים בכללות שהם דבקות בבורא מכח התורה עצמה: דבקות ברצונו יתברך שמו, דבקות בחכמתו ודבקות בדיבורו. וזהו שמבאר מיד להלן-

היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד כמ"ש בזוהר.

אבל ראשית, באיזה אופן הוא יתדבק בהקב"ה מכח התורה?- מדייק הנפה"ח "היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה".

ההתדבקות בכל כוחותיו, זהו כדרשת חז"ל (עי' ברכות טז.): "נמשלו אהלים לנחלים, מה נחלים מטהרים אף אהלים מטהרים". כלומר, כמו שנחל מטהר שמבארים רבותינו אפילו אם חסר שערה אחת מגופו של אדם לא עלתה לו טבילה, שאין דין של רובו ככולו, והוא צריך להיות כולו בתוך המים ורק אז הוא נטהר, כך נמי הדין באהלים שרק זהו הנקרא יושב אהל, איש תם יושב אהלים.

"נמשלו אהלים לנחלים" כלומר- מה נחל מטהר אם הוא נמצא כולו בתוך הנחל, ולוּ חסר שערה אחת הוא אינו מטהר, גם מדרגת תורה ענינה- אהל, יושב אהל, שכולו נמצא בתוך מציאות האהל!!

מי שלא נמצא כולו בתוך מציאות האהל, הוא לא נדבק ע"י התורה בו יתברך שמו!! בודאי שהוא מקבל הארה מהארתה של תורה, שנקראת תורה אור, אבל דבקות ענינה- קומת כלל הנפש כולה שנמצאת בתוך מדרגת התורה!

זה מה שמתבאר כאן בדברי הנפה"ח "היינו להתדבק בכל כוחותיו".

צריכים להבין ברור, רוב אלו שעמלים בתורה, בודאי שהם מקבלים הארה של תורה אור, אבל מעטים מאוד המה אלו שנדבקים בתורה בבחינת "היינו להתדבק בכל כוחותיו". ומי שלא נדבק בכל כוחותיו, אצלו לא נאמר "ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול", הוא לא דבוק בו יתברך ממש כי גם בתורה עצמה הדבקות שלו היא איננה שלמה, היא איננה בכל כוחותיו!!

על מנת שהדבקות תהיה דבקות שלמה, צריך שכלל כל כוחות האדם יהיו נמצאים בתוך עסק התורה!! בהגדרה החיצונית של הדבר זה נקרא- אהל, יושב אהל במדבריות, הוא מנתק את עצמו מהאי עלמא ויושב ועוסק בתורה במקום שנבדל מהעולם. אבל בהגדרה פנימית של נפש הכונה - שבשעה שהוא עוסק בתורה, אז הוא משעבד את כל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה! הוא משעבד כמובן את גופו שנעשה דרופתקי דאורייתא לעסקו בתורה (סנהדרין צט:), אבל הוא משעבד גם את כלל חושי הנפש, כוחותיו הפנימיים לעסק התורה.

הנקודה הזו היא נקודה רחבה עד למאוד בכל צורת עסק התורה.

כל זמן היות האדם עוסק בתורה, אפילו אם הוא גריס באורייתא תדירא, אבל אם כלל כוחותיו לא משתעבדים לאורייתא, הרי שייתכן בודאי שהוא יודע ידיעת התורה, ייתכן בודאי שיש לו השגה מסויימת בתורה, אבל אין לו את התכלית המבוקש שענינו- התדבקות בתורה שמכחה הוא דבוק בו יתברך שמו!!

על מנת שהאדם ייתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, הוא צריך להכיר את כוחותיו, ולשעבד אותם לאורייתא.

ואם המחשבה בשעת עסק התורה פורחת והולכת למקומות אחרים, בלשון פשוטה וברורה, הוא לא נדבק בכל כוחותיו בדבר ה' זו הלכה!! שהרי כח המדמה שלו עדיין נמצא פעמים רבות בחוץ, וחלקי כוחות המחשבה אפילו החיצוניים פורחים והולכים לענינם אחרים, ולאו דוקא של דמיון, אלא מחמת שטרוד בעניני האי עלמא.

ויתר על כן, אפילו אם המחשבה עצמה נמצאת בתורה, אבל "חכמה" כמו שאומרים רבותינו נקראת "כח מה", כי זה כוחות שצריך להוציא אותם מן הכח לפועל. וכידוע עד למאוד, אצל רוב בני האדם כלל כח המחשבה אינו יוצא כמעט לפועל, החלק שיוצא לפועל הוא רק החלק הקטן מאוד.

נמצא שלהגיע לאופן של "היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה", ראשית צריך את ההתדבקות של הגוף עצמו שנמצא באהל, התדבקות של כח המדמה שלא ידמה זולתו אלא יעסוק באמת במה שהוא עוסק ע"י שהוא מדמה את הדברי תורה שבהם הוא עוסק, אבל יתר על כן, אפילו המחשבה שנמצאת לכאורה בתורה, אצל רוב בני האדם היא כמעט לא מתגלה מהכח לפועל, אחוז קטן עד למאוד מתגלה מהכח לפועל והוא זה שנמצא בדברי תורה, ולכן תוקף ההתדבקות של בני אדם לתורה, [לא רק אצל אלה שקובעים עיתים לתורה, אלא אפילו אצל אלו שהם כן יושבי אוהל], רמת ההתדבקות שלהם לתורה היא איננה לאין ערוך כלל למה שמתבאר בדברי הנפה"ח "היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה"!!

זה מצוי ראשית כל אצל אלו שעוסקים בתורה בבקיאות בלבד, שעל אף שהמחשבה שלהם עוסקת בדברי תורה, ובעיקר פיהם- גרסה נפשי לתאוה, לא פסיק פומייהו מגירסא, אבל כלל כוחות המחשבה אינם יוצאים מהכח לפועל. אבל גם אצל מי שעוסק בתורה בעיון, אם הוא לא מעמיק חקר כסדר מחיל אל חיל, אלא הוא הרגיל את עצמו ללמוד באופן מסוים, הרי שהכח שיוצא לפועל הוא מועט וקטן.

ובלשון ברורה, כח ההתדבקות בקוב"ה ובתורה כמו שמאריך הרמב"ם כידוע עד למאוד במורה בח"ג פרקים נא-נב-נג, כח המדבק הוא כח המחשבה, אבל לא המחשבה שבני אדם רגילים להשתמש איתה שהוא יכול לחשוב באספמיא, והוא יכול לחשוב כאן, הוא יכול לעסוק בענינים שהוא לא נמצא בהם, והוא גם יכול לחשוב בדברי תורה, זה נקרא הרהורים בעלמא, בחינת עוף הפורח באויר!! כח המחשבה המדבק זהו כח המחשבה שיצא מהכח לפועל, הוא הכח המדבק את האדם במה שהוא עוסק הן בדברי תורה והן בו יתברך שמו!! ולפיכך אם אדם מהרהר בדברי תורה תמיד, יושב ומהרהר בהם תדיר, יתכן שההרהור תדיר זהו כאדם העוסק בעסקיו!!

יש בני אדם שהעסק שלהם בתורה הוא בעיקר באופן של דיבור, ודיברת בם, אבל המחשבה הקיימת קלושה, הם בודאי לא דבקים מהמעמקים של בכל כוחותיו, ששורשו כח של חכמה - כח מה. ואפילו מי שעוסק במחשבתו כסדר בדברי תורה, ייתכן שמדרגת המחשבה שלו היא הרהור בעלמא!! הרהור כדיבור דמי, כלומר זה קרוב למדרגת דיבור, אבל זה לא כח של מחשבה!!

על מנת שהאדם יהיה דבוק בו יתברך שמו באופן שלם מכח מחשבתו, צריך שכסדר הוא מוציא את כח המחשבה מהכח לפועל בעיון עמוק כסדר!! עוד ועוד, בהתאמצות עצומה לעורר את כח המחשבה להוציאה מהכח לפועל, ואז כאשר הוא מהרהר בדברי תורה, אפילו אם בכמות הוא שוה לזולתו, ולפעמים זה אפילו פחות, אבל הכח החושב אצלו, הוא עצם המחשבה, כלשון הראשונים "השכל הפועל", ולא מחשבה בעלמא כח של הרהור!!

צריך להבין שמונח כאן בדברי הנפה"ח הסוד הפנימי של אלו שבאמת דבקים בתורה, ולהבדיל מאלה שנראים כדבקים בתורה אבל אצליהם המחשבה שלהם היא במדרגה של עוף הפורח באויר!! בודאי שכאשר הם יבואו לעולם העליון הם יקבלו שכר שלם על כל דיבור ודיבור של תורה, אבל הם לא דבקים באמת בתורה, מחמת שהשכל שלהם נשאר במדרגה של כח, והפועל שבו מועט מאוד, וההתדבקות בתורה הוא כפי שיעור ההוצאה מהכח לפועל.

מי שדבוק בתורה באמת בכל כוחותיו, מה שהוא מהרהר בדברי תורה, זה לא מחמת שהוא חושש לביטול תורה, וגם לא מחמת שיושב ומהרהר בה כעסקיו, אלא השכל שלו יצא מהכח לפועל, וחק טבעו עכשיו להרהר בדברי תורה כסדר!! מחמת שתפיסת השכל כאשר הוא יוצא מהכח לפועל הוא תובע דבר חכמה כסדר, "השכל המשתוקק" כלשון הרמח"ל בדרך ה' (בהקדמתו), זהו שכל שיצא מהכח לפועל!! אדם שהשכל שלו יצא מהכח לפועל וכסדר "בעלי החכמה ומבקשיה" כלשון הרמב"ם הידוע (הל' רוצח פ"ז), הם אלו שיש להם את שורש הכח להתדבק באורייתא!!

באופן הזה, כאשר האדם מהרהר בדברי תורה, זה לא אנוס על פי הדיבור, וזה לא מיראת העונש, אלא מחק טבעו!! כמו שהוא נושם בגוף, כך שכלו תובע את ההרהור התמידי במציאות הרהורה של תורה!! ואז ההתדבקות שלו היא בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, זה הטבע הפשוט של נפשו שהשכל תובע כל הזמן עסק במציאות של חכמה!!

על ידי כן, כאשר האדם עוסק בדברי תורה, אז העסק שלו בדברי תורה הופך להיות במדרגה של להתדבק בכל כוחותיו, והוא באמת דבוק!!

זולת זאת, ייתכן מאוד שהאדם יעמול שנים רבות מאוד בדברי תורה, הוא יכול לחדש מערכות ולפסוק פסקים ולהרביץ תורה ועוד ועוד, ובודאי שאלו הן מעלות נפלאות, אבל זה עדיין רחוק מאוד מהמדרגה של "היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה"!!!!

כל זמן היות האדם אינו מוציא שכלו מהכח לפועל, מדרגתו היא אינה דבקות, מדרגתו היא עסק התורה ולא מדרגה של דבקות בתורה!! אלו הן שתי מדרגות שונות לגמרי.

מי שזו המדרגה שלו בדברי תורה, אז בשעה שהוא דבוק בדברי תורה, הוא גם מגיע להתדבק בו בתורה בו בקוב"ה כי הם חד.

אבל מי שכל ענינו בתורה הינו רק לעסוק בדברי תורה באופן של שאר עסקים ולא באופן של דבקות, האפשרות שמתוך התורה הוא יגיע להכרת מציאות הבורא, התדבקות בתורה ובקוב"ה יחד, היא הרבה הרבה יותר רחוקה. הוא יכול לקרוא את דברי הנפה"ח ולדמות להבין שעסקו בתורה נקרא דבקות בהקב"ה, אבל- לא היא באמת!! אדם יכול לעבור את כל ימי חייו שבעים שנה בתוך אהלה של תורה, וייתכן שיש טעות ביסודי הדבר שנתבארו בדברי רבותינו, ועל טעות זו הוא בנה את כל ימי חייו ונראה לו שהוא חי באמת לאמיתה!!! אבל כאשר הוא יגיע לעולם העליון ושם יבררו לו את אמיתת הדברים, אולי הוא שוגג, אולי הוא קרוב למזיד, כל אחד לפי ענינו, אבל את החיים האמיתיים הוא איבד!! בין בשוגג בין מאונס בין ברצון, אבל סוף דבר, אין לו את כל קומת הנפש הפנימית, שכל הענין הוא אופן של התדבקות בתורה, התדבקות בו בקוב"ה.

כאשר אדם מגיע לכזה מקום בנפשו, אז השכל שלו הופך להיות שכלה של תורה!! זה לא כי לאט לאט הוא השתפשף בלימוד, ואז השכל שלו מתאים לסברת הראשונים, אלא כלשון ר' חיים ואלוז'ינר הידוע באיגרתו לנכדו, "הראשונים לא נשתבחו אלא בסברא ישרה". מה כוונת הדבר? לא שהם היו רק ישרים בטבעם, "האלוקים עשה את האדם ישר", ודאי שזה אמת, אבל אנחנו נמצאים לאחר החשבונות הרבים, אז מאיפה מתגלה עכשיו הישרות של הראשונים?- כי התגלה אצליהם השכל הפועל והם נדבקו בתורה, והישרות של התורה, היא היא התגלתה בעומק נשמתם ויצאה לחוץ!!

בלשון ברורה מאוד, יש שכל באדם- חיצוני של הרהור דברים, יש שכל- של הוצאה מהכח לפועל, שזו מדרגה של מי שהוציא את כוחותיו של השכליים, ואז הוא דבק מהשכל הפועל שיצא מהכח לפועל, ויתר על כן יש- אור הנשמה שנמצא בתוך המח, שמכחו מתגלה דבקות יותר עליונה מכל מה שדובר השתא.

מי שזוכה לעמול בתורה לשמה גמור, אפילו אם הוא לא משעבד את כל כח מחשבתו, פעמים שהוא זוכה לאור הנשמה המתגלה בשכלו, והוא דבוק בתורה מכח אור נשמתו.

אבל הסדר השלם הוא: ראשית- לדבק את חיצוניות המחשבה, יתר על כן- להוציא מהכח לפועל את כוחות המחשבה וע"י כן להתדבק בשלמות בתורה, ואם זוכים בסייעתא דשמיא יתר על כן- אז בוקעים לאור הנשמה, "זהרי הנשמה" כלשון הנפה"ח (ש"א פטו-ט"ז) שנמצא בתוך המח, ואז הדבקות של האדם היא הן מכח השכל הפועל והן מכח אור נשמתו, אשר זוהי שלמות מדרגת- תורה אור!!!...