ספר ליקוטי מוהר-ן 003 תורה א

עַל יְדֵי זֶהכאשר יש גילוי של חן, נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת כִּי עִקָּר מַה שֶּׁאֵין נִתְקַבְּלִין הַבַּקָּשׁוֹתהוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן, יש כאן דקדוק שעד עכשיו התורה דיברה בתפילות ובקשות, כמו שהוא התחיל בהתחלה, 'כל התפילות והבקשות שאנו מבקשים ומתפללים וגו' ועל ידי זה נתקבלין כל התפילות והבקשות' וגם כאן בתחילת הקטע הזה, וכאן הוא עובר מיד לשינוי לשון – במקום תפילה – בקשה. שני מהלכים בדבר – מהלך אחד שהוא מיד בא להסביר את מהלך האות ת', וקש כידוע זה גימטריה ת' כמו שאומרים רבותינו 'בית עשו לקש', כנגד ארבע מאות איש שהיו עמו שזה בבחינת אות ת', שהיא עניין של ארבע מאות, וכן כאן בפרטות הוא מסביר את מדגרת הבקשה, ונקודה יסודית מאוד ועמוקה מאוד בכל מהלך תורת ליקוטי מוהר"ן – הזכרנו כבר שבקשה, חז"ל אומרים שזה מלשון קש ומלשון היקש – דבר המוקש לי – קש,קשת,קשקשת, דבר המוקש לי. בתורת ברסלב ישנה נקודה יסודית מאוד מאוד, מעין מה שיש בזהר הקדוש 'את פני האדון הויה – זה רשב"י', כלומר כביכול הנברא הוקש לבורא ומצד כך הפלגת הנברא היא כביכול מעין לשון של הפלגה שאומרים בבורא אומרים בנברא, ומצד הלשון הזה נמצא פעמים רבות, גם בשיחות הר"ן ועוד, הביטויים המפליגים מאוד, כל זה מחמת ההוקש לי, זאת הסוגיה של הבקשה, ואם כן, כאשר כאילו אין בלבו מקום שיכנסו הדברים, כלומר, וְאֵין נִכְנָסִין בַּלֵּב שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ אֵין בְּלִבּוֹ מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ

מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַמְבַקֵּשׁ חֵן, שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ  אז כאשר הוא מבקש ואין לו חן, אז הדברים אינם יכולים להיכנס, אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְקַשְּׁרִין הַנ וְהַח כַּנַּ"ל,  שזה סוד לעשות מתלורה תפילה, כי לולי שהוא עושה מהתורה תפילה אז אין לבקשה חן, ואם אין לבקשה חן אז ממילא הדברים לא נכנסים בלבו של זה, אבל כאשר כן יש על ידי התורה, על ידי זה נתחברין ונתקשרין הנ' והח' כנ"ל, בבחינת ח' – חכמה, נ' – מלכות, מאן מלכי רבנן, כי 'בי מלכים ימלוכו', וְנַעֲשֶׂה חֵן וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה: "יַעֲלַת חֵן"  היא מעלה חן, וַאֲזַי זוֹכֶה שֶׁדְּבָרָיו הֵם דִּבְרֵי חֵן, וַאֲזַי נִתְקַבְּלִין דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו  כלומר, על ידי שהוא מצרף את מדרגת החכמה למלכות מלעילא לתתא, על ידי כן מתתא לעילא אזי נתקבלין דבריו ובקשותיו. דבריו כלומר, כמו שיש בדבר ה' שמים נעשו, הוא שינה את הלשון מה שהיה כתוב קודם לכן 'תפילות' ללשון של 'דבריו ובקשותיו', דבריו כלומר, בזה הוא מוקש למציאות הבורא, כְּמוֹ מִי שֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֵן שֶׁנִּכְנָסִין הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ דְּהַיְנוּ זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ  וכן יאמר ??? 3:22 כמו שדבריו של מקום עושה רושם, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם – כך דבריו של האדם, מאותה מעלה, בבחינת 'ותזר אומר וקם לך' (איוב, כב כח) ???3:33 אז נתגלה שדבריו יש להם מציאות של קיום ברור, כאן העומק הנוסף עכשיו במהלך פני הדברים, עד עכשיו נתבאר מהלך של ח' ונ' – ח' מלעילא לתתא חכמה, נ' מלכות לתתא מתפשט מהחכמה עד מציאות המלכות, וכשזה עולה מתתא לעילא אז עולה מנ' לח', ועל ידי כן זה דבריו עושים רושם ונתקבלים בלב השומע ??? 3:57, כאן עכשיו תהיה תוספת עצומה בתורת ברסלב, וְזֶה בְּחִינַת ת', אז כמו שהזכרנו קודם, זה בחינת קש-בקשה, קש גימטריה ת', אבל יתר על כן, הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁנִּתְחַבְּרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ הַחֵי"ת וְהַנּוּ"ו  שבאופן אחד זה צורת ת' – ח' ונ', וְנַעֲשָׂה בְּחִינַת חֵ"ו עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת תָּ"ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲקִיקָה וּרְשִׁימָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהִתְוִיתָ תָּ"ו" כִּי עַל יְדֵי הַחֵן נֶחְקָק וְנִרְשָׁם מָקוֹם בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְקַבֵּל הַבַּקָּשָׁה כִּי עַל יְדֵי הַחֵן נִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו נִמְצָא, שֶׁבְּחִינַת הַחֵ"ו חָקַק מָקוֹם בְּלֵב זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרָיו בְּלִבּוֹ, וִיקַבֵּל בַּקָשָׁתוֹ
וְהַחֲקִיקָה וּרְשִׁימָה זֶה בְּחִינַת תָּ"ו כַּנַּ"ל  להבין ברור, עד עכשיו הוא הסביר בפשוטו של דברים שהחן יוצר מציאות שהדברים מתקבלים אצל מי שהוא מבקש, 'ואזי נתקבלין בקשותיו', 'נכנסין הדברים בלב המתבקש', כביכול כלומר, קודם לכן יש מקום בלב המתבקש, רק על מנת שזה יוכל להיכנס, צריך חן. תוספת הדברים שנתבאר השתא – שהוא חוקק כלי מקבל, לא רק שיש חן בדברים אז הם יכולים להתקבל בכלי שקדם לכך, רק החן גורם שהם יכנסו ואילולא החן הם אינם יכולים להיכנס, אלא החן יוצר חקיקה חדשה. זאת ההבחנה שנקראת ת"ו, שיוצרת חקיקה חדשה, 'והתוית תו' יוצרת מציאות של חקיקה. וכאן יש עומק עצום ונורא, הזכרנו קודם שזה הגדר של בקשה, דבר המוקש לי, כביכול נברא מהם בורא, מה הוא אף אתה. מה היה הראשית כביכול, תחילת הבריאה? הקב"ה סילק את אורו יתברך שמו, ויצר מקום חדש ששם יהיו הנבראים. גם בעבודת הנבראים מעין כך, ליצור חקיקה כביכול אצלו יתברך שמו שיקבל את התפילות, כאן מונח העומק שהזכרנו את מהלך הבקשה, שזה ההיקש ל'הוה דומה לו', מצד כך, כל תורת ברסלב כמו שהזכרנו היא בסוד הנ' – חוזרים ומדגישים. כל תורה מהתורות האלה צריך לפרש אותן בסוד הנ', והנ' ח' בחינת נ' ח' שעולים ללמעלה ממלכות לעולם החכמה – על ידי כן היא יוצרת ת"ו, היא יוצרת חקיקה בעליון, וכאן מתגלה איך התחתון יוצר חקיקה במציאותו של עליון, ועל ידי דילוי הדבר הזה אז מתגלה בעומק שכל הגילוי הא אופן של כלי מקבל, כשזה מתגלה מצד אחד בתורת ברסלב, אז הכל בנוי על תפילה לבקש ולבקש ולבקש. כלומר – להכניס לתוכי. כשזה מתגלה מהצד העליון – היא גופא – הנקודה היא הפוכה – ליצור כלי מקבל בעליון. ??? 6:34 תורת ברסלב שהיא בסוד הנ', יש נ' ישרה ונ' הפוכה בבחינת 'ויהי בנסוע הארון', הגילוי של  הארון יש לו את שני הצדדים, או מלעילא לתתא המשכה לכלי מקבל של האדם. או מתתא לעילא גילוי של חקיקה ויצירת כלי מקבל בעליון, ובעומק יצירת חקיקה וכלי מקבל בעליון הוא גופא מחדש כלי חדש במקבל של הנברא – זוהי בחינת 'לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי' לב טהור ברא לי – בריה חדשה. ואם כן וְזֶהוּ:"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"נַחַת דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת חֵן הַנַּ"לאבל הוא שינה את זה מחן ח-ן, עכשיו זה הופך להיות נחת נ-ח, זה גופא מה שהזכרנו – מלעילא לתתא זה ח-ן חכמה-מלכות, מתתא לעילא זה מלכות-חכמה, ואז זה עולה וחוקק למעלה, 'היינו בחינת חן הנ"ל, וְהַת הַנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אוֹתִיּוֹת נַחַת, וְאָז נִשְׁמָעִים דְּבָרָיו, וְנִתְקַבֵּל בַּקָּשָׁתוֹ כַּנַּ"ל.  כלומר, מחמת שהוא חוקק מציאות של חקיקה של כלי מקבל, כלומר, אותיות נחת כשלעצמם – יש נחת שהגדרת הדבר מלשון ??? 7:37, בחינת נחת אותיות חתן ??? 7:43, כמו שאומרת הגמרא בבבא מציעא – הוא יורד, זה מלעילא לתתא. וישנה הבחנה שהוא מבקש מתתא לעילא, מצד כך נחת זה אותיות תחנונים, ת-ח-נ , זה בחינת תחנונים. אז מתגלה ההבחנה מצד אחד שזה מלעילא לתתא כמו שהוזכר בבחינת נחת – מציאות של ירידה. וישנה הבחנה כמו שהוזכר של תחנונים מדין מלעילא לתתא. ישנה הבחנה של נחת שזה אותיות של נתח – וניתח אותה לנתחיה, זה להעמיד את הדבר בחלקיו ובקבוצותיו, מכל מקום אבל הגדרת הדברים בהירה מאוד, מציאות כל עומק מהלך פני הדברים שנתבאר כאן השתא, הכל זה בסוד הנ', והנ' הזו העולה מתתא לעילא היא נקשרת במציאות של החכמה עילאה והיא נקשרת במציאות של תורה בבחינת חכמה מאין תימצא ועל ידי כן היא עולה למעלה והיא יוצרת מציאות של חקיקה. ולכן כל תורת ברסלב היא בסוד הנוקבא, בסוד המקבל, בסוד מה שנאמר בחינת 'סומך ה' לכל הנופלים', כח המקבל שהו יש את שורש הנפילה, ואותו גופא מעלים את כח המקבל ללעילא. אז כפשוטו אנו מעלים מקבל כידוע – מקבל על מנת לתת, או באופן היותר עליון שמתבאר כאן השתא – איך מעלים את תפיסת המקבל? זה שכח הנברא לחקוק כביכול חקיקה של קיבול בעליון – זה גופא נקודת המקבל שהוא מתקן באופן השלם שבו. וְעַל כֵּן יַעֲקב שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל כמו שנתבאר שבחינת יעקב הוא בחינת השכל, מה שהוזכר קודם לכן שזו מדרגתו של יעקב אבינו שנאמר בו 'ויעקבני זה פעמיים', ותרגום אונקלוס: וחכמני, עַל כֵּן זָכָה לְחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי חַנַּנִי אֱלהִים" וְכוּ'חנני אלהים, יש לי כל, כך אמר יעקב אבינו, כלומר, כל מה שהוא קיבל הוא קיבל את זה ממדרגת חכמה – חכמני, עד לעקב שהוא הבחינה התחתונה, בחינת המלכות – הוא המשיך את אותו דבר. וְעַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת הַשְּׁבָטִים בְּחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן" וְכוּ'לא נאמר שם שון של ברכה להדיא, נאמר שם שעשו שואל אותו 'מי אלה?', אז הוא עונה לו 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך', אבל הגדרת הדבר לכאורה היא, מבואר במדרש שם על השר, נאמר שם בתחילה מה שהקב"ה בירך אותו, זה נאמר בפסוק הראשון  'קח נא את ברכתי וגו' כי חנני אלהים' (בראשית, לג יא), אבל לא נאמר שם שיעקב אבינו ברך, זה לא נאמר במפורש בלשון הפסוק, הוא הביא לכאורה שאמרתו של יעקב אבינו היא גופא ברכתו, 'זכר צדיק לברכה', כל מה שהצדיק מזכיר, לא רק שמזכירים את הצדיק לברכה, אלא כל הזכרתו של צדיק, בבחינת יסוד לברכה. מכל מקום, חז"ל שמה אומרים להדיא מהו לשון של חנינה שאמר שם יעקב אבינו?, אז ראשית כפשוטו – במילה חנן עצמו יש ח-נ-נ, אז זה גופא המהלך – נ' מלעילא ונ' מלתתא והח' בינותיים ??? 10:37, כמו שהזכרנו בבחינת 'ויהי בנסוע הארון' - נאמר בברכת כהנים, 'יברכך ה וישמרך', אומרים חז"ל, יש שם ט"ו תיבות, ז' המצד הזה, ז' מהצד הזה והשמיני זה 'ויחונך', אז הוא נמצא בשני שבע בשני הצדדים, אז הוא השמיני, זו אותה הבחנה של נ' שהזכרנו שהיא בחינת שמונה משני הצדדים, הרי נ' וח' כמו שחודד, גם ח' היא שבע ??? 11:06 פעמים שבע, היא שמונה, אז בעומק ח' אינה אלא מדרגת נ'. ולכן כל התורה שיש כאן היא בסוד נ', הח' הוא בסוד נ', בחינת יום השמיני, בחינת מילה ובחינת יום השבועות שהוא שבע פעמים שבע שמגיע לשמיני, ת' – יש בראשונים כמה צורות איך כותבים ת' – אחת מהצורות היא שני נ', נ' אחד ונ' שני מתחברים יחד יוצרים מציאות של ת', אז גם ת' הוא בסוד שני נ', עוד פעם, הח' בבחינת יום החמישים, שמיני זה שבע פעמים שבע- שמונה. הנ' היא נ', הת' היא ב' פעמים נ', זה העומק של נחת שהוזכר. נחת כוונת הדבר שהוא עולה מנ' תחתון, עולה לחכמה ועולה לנ' עליון ואז מצטרף נ' עליון עם נ' תחתון וזה גופא הת' שנתבאר. חוזרים ואומרים כסדר, מי שרוצה לעבוד על עומק תורת ברסלב הוא צריך לפרש כל תורה ותורה בסוד הנ'. כשיפרש כל תורה ותורה בסוד הנ', כפי ערכו והשגתו, הוא נגע אבל בשורש נקודת פנימיות אותה תורה. ואם כן וּבִנְיָמִין לא הָיָה אָז כלומר, בנימין לא היה אז, אז הלשון ??? 12:11 מה שהוא חנן את עבדך לא חל עליו, בדקות בבנימין עצמו יש ב' פעמים נ', זה גופא שם תואר בנימין, יש בו ב' פעמים נ' – הוא בן ויש בו פעמיים נ',  לא היה אז  ועל כן ברכו יוסף בחן. כמו שכתוב: "אֱלהִים יָחְנְךָ בְּנִי"  אז במקום שיעקב אבינו יברך אותו, אז יוסף בירך אותו, וְדַוְקָא יוֹסֵף הָיָה יָכוֹל לְבָרְכוֹ בְּחֵן, מדוע דווקא יוסף היה יכול לברך אותו בחן? כהגדרה אחת ראשונה, מחמת שיוסף הוא בבחינת 'עלי עין' למעלה מן העין, 'וידגו לרב בקרב הארץ – נמשלו לדגים', דגים הרי נקראים בלשון ארמית נוני דימא, אז יוסף עצמו הוא בבחינת נ', לכן הוא יכול לברך את בנימין שבו יש ב' פעמים נ', ובעומק כמו שנתבאר כאן עכשיו – כִּי יוֹסֵף הָיָה כָּלוּל בְּיוֹתֵר מִבְּחִינַת יַעֲקב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף" כִּי הוּא הָיָה עִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו כִּי יַעֲקב וְיוֹסֵף כְּחַדָּא חֲשִׁיבֵי  כידוע בזהר, ולכן יוסף הוא זה שיכול לברך את בנימין, ובעומק להבין ברור, על אף שאלה תולדות יעקב יוסף, אבל יש בחינה של נ' ביעקב ויש בחינה של נ' ביוסף, מה ההבדל ביניהם? זה עומק כל המהלך שנתבאר עד השתא, על אף שהוא לא פירש את זה להדיא, אבל לכאורה – זה עומק הבנתו. יעקב אבינו הוא בבחינת חן-חכמה כמו שהוזכר שמגיע עד העקב בבחינת נ' – זה חנני – יש לו חן. יוסף אבל הוא בסוד יסוד, אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כמו שאומרת הגמרא בסנהדרין, אז הוא יוצר כלי מקבל, אלא למי שעשאה כלי, יוסף מונח באופן של הנחת, יוסף מונח בו האופן שהוא יוצר מציאות, שהוא יוצר כלי מקבל. אז מה שהוא יוצר מלעילא לתתא, כלי מקבל בבחינת יסוד-מלכות, שהיסוד חוקק את הכלי של המלכות. ויש מדרגה של כח של מציאות שהוא יוצר כלי מצד העליון כמו שהזכרנו שזו מדרגתו, שהחכמה העליונה שמצטרפת עם הנ' שיוצרת מציאות של כלי למעלה. בעומק המדרגה הזו היא מדרגתו של 'עצמות יוסף לקח עמו', זו מדרגה שנאמר במשה. 'ומשה איקרי מחוקק', כל מחוקק- חקק בו, מה זה חקק? בדיני כלים, הוא חוקק בדבר – הוא עושה אותו למציאות של כלי, משה שהוא בבחינת נ' שערי בינה, ??? -4:17-14:13 בעומק מתגלה לו גם האחת, הוא בחינת הנ' שעולה  למעלה, הוא עלה לקבל את התורה ביום החמישים, וכן על זה הדרך, והגדרת הדבר הוא ??? 14:26 מחוקק, הוא יוצר כלי מקבל. זה נקרא 'תפילה למשה', תפילה לעני – למי שבמציאותו הוא חיסרון, יש לו כלי ריק, בחינת עני דלית לה מגרמא כלום, משה הוא בחינת יוצר חקיקה בעליון – זה נקרא תפילה למשה בעומק,וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בְּיוֹסֵף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" 'בְּכוֹר' הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל וְזֶהוּ 'שׁוֹרוֹ' לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת כִּי צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ"ל  שזה בחינת הח' חכמה כמו שהוזכר, וְזֶהוּ הָדָר לוֹ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס. זִיו לֵיהּ לְשׁוֹן אוֹר כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר, בלשון קצרה מאוד, הגדרת הדבר היא כך – מה שנאמר כאן 'הדר לו' זה נקרא 'זיו לה' לשון אור, אז להבין – יש מדרגה של אור ויש מדרגה של זיו, כמו שחודש ניסן הוא תחילת החודשים הוא בחינת הארה ' לילה כיום יאיר' התגלה בליל פסח, חודש אחריו, שביעי, הוא בבחינת זיו. אז יש את השכל שנמצא שהוא הזכיר לעיל, על זה נאמר 'חכמת אדם תאיר פניו', זה עצם האור – תאיר פניו. אבל בהסתכלות של העיניים שיוצא מקום ההארה, רק שזה בהבחנה של זיו, זאת כבר מדרגה פחותה ממדרגת ההארה, ובדקות, הח' הוא חכמה והזיו הוא ז', ונעשה הארה במציאות הח' למציאות הז', בעומק יותר, אבל מאיר פנימיות הח' – זה נקרא 'הדר לו', הדר – ז' מלכי אדום שמתו, והשמיני נתקיים, הוא מלך הדר. אז הדר הוא השמיני. הדר שהוא השמיני הוא בהבחנה הזו של ח', זה נקרא 'בכור שורו הדר לו' שהוא מאיר את זה במדרגת השמונה, מצד אחד הדר זה זיו, מצד שני הדר זה שמונה. ז' וח' – זאת ההבחנה, במדרגה הזו זה נקרא תא חזי בזהר, כל חזי – ח' ז' – מאיר את הז' והח' שמצטרפים אהדדי. מאמר המוסגר כידוע מה שהוא העיד על עצמו שתורתו היא בעצם מופשטת, רק הוא משתמש בדברי הפסוקים ודברי חז"ל להלביש את הדברים ופעמים הוא אמר שאפשר להלביש אותם העוד דברים וביקש שיסייעו לו להלביש אותם, כי הוא הגיע מאופן של המופשט, ולכן צריך ללמוד את התורה באופן של נשמה מופשטת ובאופן של הלבשה, זה 'מאין תמצא' ומגיע מופשט – זה מתלבש עד החכמה תתאה באופן של הלבשה. אֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אפֶל וָחֹשֶׁךְ, מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, אז כמו שהזכרנו, כשיש מדרגה של הארה בעצם, יש מדרגה רק של הזיו שנהיה, כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּכָל דָּבָר וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,זה מה שחידדנו שכל התורה בבחינת אשרי תמימי דרך, דרך איך להגיע לקב"ה, לכן זה בכל דבר מקרב אותו לה' יתברך, ובדקות חודש ניסן זה ההבחנה ששם נגאלו ישראל, וחודש אייר זה הבחנה של טמאי מתים, אלו שהיו נפולים, מכח מה? כמו שאומרת הגמרא כמה שיטות, מכח מה הם היו טמאים? אחד מאן דאמר 'שהיו נושאים ארונו של יוסף', זה הזיו לה שהוזכר, הזכרנו שעומק ברסלב הוא ענין 'סומך ה' לכל הנופלים' – להעלות את הנשמות הנפולות מהנ' תחתונה לנ' העליונה, ומהנ' העליונה הוא כבר יוצר מציאות של חקיקה בשלמות נקודת הדבר. וְזֶה פֵּרוּשׁ מַה שֶּׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה,  חנה – חן, לכן דייקא הוא בונה את מהלך דבריו על דברי רבה בר בר חנה, בבחינת 'חנינא בני די לו בקב חרובין', אבל בכל אופן כל השמות הללו מקבילים אהדדי, חנוך – חנוכה – חנה – חנווני – חנות, כל ההגדרות האלה, הַאי גַּלָּא דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא מִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא. דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא פֵּרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם:מהו צוציתא דנורא?  אֵשׁ לְבָנָה וּמַלְאָךְ מַזִּיק הוּא  בחינת לבן הארמי, וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵיהּ "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" אהיה אשר אהיה זה שם הגאולה שהיה ממצרים, עכשיו נבין את הדברים בקצרה בסיעתא דשמיא, גַּלָּא הוּא הַיֵצֶר הָרָע , כלומר, גלא נקרא היצר הרע בבחינת גלגל הוא חוזר בעולם, בחינת המים הנמצאים בים שהם באים באופן של גלים שהם באים להרע לאדם ולהפריע את עבודתו, ושורש הגלא שהם הגלים הללו, הוא שורש הגלות, זאת ההבחנה של גלא – הוא היצר הרע, יש גילוי ויש גלות, גאולה וגלות, מדרגת הגלות – זה נקרא גלא, הוא היצר הרע, זאת גלות של הגילוי, זה נקרא גלא שהוא היצר הרע, דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא,גלות של הגילוי, אז מה זה הופך להיות? מוסתר הוּא הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת,אבל שהופך להיות לְשׁוֹן סָפוּן וְחָשׁוּב,  ספון – ספינה, ספון – סוף נ', דיקא נוני דימא נמצאים בים, זה מה שהזכרנו קודם לכן, זו מדרגת יורדי ימים, מי שיורד לים הוא הופך להיות סוף נ', הוא יורד למקום של הנ' התחתונה, הספנים כולם צדיקים (נידה, יא א), מדוע? כי כולם תפילה תמיד להינצל, אצלם מתגלה תמיד מדרגת הגילוי של הספון, אז אם נופל לצד הרע אז זה הופך להיות 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם"(יואל ב כ) ??? 19:12 זה היצר הרע שצפון בלבו של אדם אז גם הוא צפון, זה הפסח שבאים לתקן את המדרגה של צפון, שולחן עורך – צפון, ויש את האופן של צפון דקדושה שהוא לשון חשיבות, כִּי הַיֵּצֶר הָרָע רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ וּלְהַשְׁפִּיל, חַס וְשָׁלוֹם, כלומר, להשפיל היפך החשיבות ולהטביע – היפך הדבר הגלוי, הוא רוצה להפוך אותו ספון זה בחינת להטביע את הדבר, כל הטבעה נקראת הטבעה מלשון שהטבע הוא אלהים גימטריה הטבע, כלומר, האלהים מסתתר במציאות של הטבע, זה נקרא להטביע כל דבר, להלביש אותו בטבע זה נקרא להטביע, ובעומק – הח' חכמה משהתפשט למלכות – מלכות זה נקרא חכמה תתאה, גם חכמה שמתלבשת בטבע. אז מצד כך יש חשש חס ושלום, להלביש את החכמה במקום הטבע, זה הסיכון. לכן שיטתו של ליקוטי מוהר”ן היא להרחיק לגמרי מחכמת הטבע, הוא מאיר את האור של החכמה עילאה במקום חכמת הטבע, אבל לא בשכל האנושי של חכמת הטבע, אלא מהחכמה עילאה שהיא 'החכמה מאין תמצא' לגלות את זה בחכמה תתאה שהיא חכמת שלמה המלך, אבל לא באופן של חכמת הטבע, כי אז זה מטביע את הדבר, אלא באופן של גילוי אלוקות, בחינת בְּחִינַת הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה היפך מלכות של קלקול, ומה שהוזכר מלכות היא ההחינת הנ' וּמִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא. כִּי מִתְּחִלָּה הַיֵּצֶר הָרָע מִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת, וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשוֹת מִצְוָה זה נקרא מלכות, מלכות היא נקראת מידה ממוצעת בין הקדושה לסיטרא אחרא, בלשון אחרת היא נקראת קליפת נגה, זה כבר הזכרנו לעיל, נגה גימטריה חן. אז איך תחילת הדבר, מלכות יכולה להיות מלכותה דרקיע של הקב”ה, יכול להיות מלכותה דארעא ויכול להיות מלכות של אומות העולם, תשרי מונים למלכי אומות העולם, ניסן מונים למלכי ישראל, המילה ניסן עצמה – נ' בתחילתה ונ' בסופה, כידוע פסח בגימטריה נחמן, אלה אותן הקבלות, זה נקרא מלכי ישראל – מלכות דקדושה. 'לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים' אפילו מלכי אומות העולם כמו שאומרת הגמרא בברכות, שאם יזכה יראה, אז לכן זה נקרא ממוצע, אז כאשר היצר הרע מתלבש במלכות הזו אז באופן אחד הוא מתלבש בחכמות החיצוניות – דברי היתר, ובאופן יותר דק, דבר ראשון מה הוא עושה? היצר הרע מתלבש עצמו במצוות, הוא מטעה את האדם כאילו מסיטו לעשות מצווה, זה תחילת מציאות ההלבשה שלו, זה מה שהוא ספון, במה הוא ספון בעומק? הוא צפון בעצם מדרגת המצוות עצמן, זה גופא המדרגה שהוא צפון בדבר. בדקות על זה נאמר 'וזכרתם ועשיתם אותם' עיקר הדבר שהוא לא יטה את האדם, איך אדם נזכר בכל המצוות? מצוות הציצית, זה ההבחנה של צוציתא דנורא, היפך כך ישנה מציאות של מצוות ציצית, וזכרתם, התכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, הוא מעלה את כל הספון שנאמר כאן, זה צוציתא דקדושה, וזהו בחינת צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא אֵשׁ לְבָנָה, אַף עַל פִּי כֵן מַלְאָךְ מַזִּיק הוּא  כי מצד מה שהוא לבן הוא מזיק, אבל אם הוא מסתכל בתכלת, תכלת דומה לים, ים דומה... זה כנגד הצוציתא דנורא חיוורתא, אלא איזה צוציתא דנורא צריך שיהיה? שיהיה תכלת יחד, וראיתם - כאילו קיים כל המצוות כולן, וזכרתם ועשיתם אותם מצוות ציצית כמו שאומרים חז”ל שקולה כנגד כל התורה כולה, אז כנגד התכלת עומד קליפה של לבן, קליפה של לבן היא הנקראת כאן 'צוציתא דנורא', הוא מתלבש באופן מציאות מעשית, זה נקרא מצוות בגד של לבוש דקדושה, יש בו ציצית. זה נקרא מתלבש, במה הוא מתלבש? במצווה המתלבשת, זה מדוייק מאוד, 'היצר הרע מתלבש עצמו במצוות', אז באיזה מצווה הוא מתלבש? הוא מתלבש בציצית, אבל אם יש את התכלת, אז תכלת דומה לים, אז ההיפך מהספון זה חשוב, היפך הספינה – הוא מעלה אותו למעלה, דומה לרקיע, לכיסא הכבוד, לכן במה הוא מתלבש? בלבן שבדבר, זה נקרא 'אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא', זה מדוקדק מאוד מה שנאמר בחשבון הסוגיא. וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ,' זה הרי גלות מצרים וגאולת מצרים, 'אהיה אשר אהיה', אהיה שלחני אליכם זה נאמר בגאולת מצרים, הסוגיה של יציאת מצרים היתה באופן של קריעת ים סוף, קריעת ים סוף את מה היא באה לבטל? היא באה לבטל את 'האי גלה למטבע לספינתה מתחזי כי צוציתא דנורא חורתא' אז נאמר 'מחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה אשר אהיה', מה שה אהיה אשר אהיה? כמה מהלכים, אבל מהלך אחד פשוט – ביציאת מצרים זה אהיה אחד, אשר אהיה עמם - בקריעת ים סוף. זה מקביל מאוד לשני המהלכים האלה שנאמר, יש התגלות המצריים שבדבר, ויש את יציאת הדבר בבחינה שנקראת קריעת ים סוף. הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַכְנָעָתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע הוּא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה באיזה אופן? כאן הוא נוגע בעוד נקודה נוספת, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא התורה כולה היא שמותיו של הקב”ה, והתורה היא בחינת וי”ו כִּי הַלּוּחוֹת, אָרְכָּן וָי"ו וְרָחְבָּן וָי"ו עוד הפעם, יש את עצם הדבר ויש את ההלבשה, התורה היא בבחינת וי”ו כי יש י-ה-ו-ה בבחינת יעקב שהוא בחינת תם, בחינת תורה, בחינת ז”א, הוא בחינת וי”ו שבשם, ומלביש את זה באופן של הלוחות, הם היו מדריגה של אורכן וי"ו ורוחבן וי”ו, וְזֶהוּ בְּחִינַת אַלְוָתָא,איזה אלותא? דְּהַיְנוּ מַקְלוֹת דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ, הַיְנוּ שֵׁמוֹת, בְּחִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת וָי"ו, וְהַוָּי"ו הוּא צוּרַת מַקֵּל, נגיד רק את הנקודה בלשון פשוטה ובהירה – הלוחות ארכן וי”ו ורחבן וי”ו, היא גופא מה שגרם שנאמר 'ויהיה כי בשש משה לבוא' בו-שש – ונשתברו הלוחות, ארכן היה וי"ו ורחבן וי"ו, אז הגיע השעה שש, אז שלט בהם מציאות של היצר הרע שהוא בהבחנה של שש, ושורש השש הזה בקצרה ממש אדם הראשון נברא הרי ביום שישי למעשה בראשית, ובשעה השישית הוא קרא שמות (סנהדרין לח ב), ומצד כך – אותה הבחנה של שמות שהוא קרא, אז נאמר שהוא קרא לכל הבעלי חיים שמות 'ויקרא להם שמות', לא נאמר איזה שמות הוא קרא, אבל שם אחד מפורש בפסוק שהוא קרא לאחר החטא – חוה, כמו שאומרים חז"ל כידוע, הייתה נקראת מעיקרא חיה, ומכח חטא אדם הראשון ואכילתו מעץ הדעת הוא ואישתו נדבקו במישחא דחויא, ועל ידי כן נעקר ממנה מדרגת חיה למדרגת חוה, מה השתנה בין חיה לחוה? הפך מי' לו', זה השם הראשון שהוא קורא, ואז זה הופך להיות מכאן ואילך שכל המהלך של השמות זה רצועה להלקאה, עוד פעם בהדגשה, קודם החטא מדרגת החטא בעצם – זה לא מדרגה של ו', התורה היא חכמה גדולה, היא בסוד הי' העליון, מה שנתגלה שהתורה היא בבחינת ו', היא מאותה הבחנה שהיא מכה את הדבר בבחינה שכבר יש הכאה, זו בחינה של חויא, נחש היה ערום – נחש זה נ' חש, זה הנ' דקלקול כידוע, 'סומך ה' לכל הנופלים', מאיפה מתגלה מציאות של נפילה? מציאות הנפילה מתגלה מכח מציאותו של נחש. אם כן יש שמות שקודם החטא ויש שמות שלאחר החטא. שמות שקודם החטא, הם במדרגה גבוהה יותר. שמות שלאחר החטא – הם במדרגה נמוכה יותר. שמות שקודם החטא הוא בבחינת חיה, 'לקח מעץ החיים וחי לעולם', זה הח' העליונה של החכמה, של הי' קדומה, זה נקרא וחי לעולם, כאשר זה נופל מן המדרגה העליונה, אז זה הופך להיות מדרגה שזה הופך להיות ו', ולוחות הללו שהכל צפוי והקב"ה יודע שהם עתידם להשתבר – לכן הם הין ארכן ו' ורחבן ו', כלומר, במדרגה כמו שהוזכר, שאחרי זה יפול במדרגה של 'בשש' – נפל מציאות הדבר. זו המדרגה שנקראת ו', המקל הזה זה נקרא מקל של רצועה להלקאה, יש מקל נעם ומקל חובלים (זכריה יא ז), המקל נעם למעלה הוא למעלה מצורת ו', המקל חובלים – הוא שורש לצורת ו'. זה אותו מקל כביכול שמשה רבינו היכה בו את המכות במצרים, כמו שאומרים חז"ל, זה אותו שורש של המדרגה הזו שנאמר כאן במדרגת הלוחות ??? 27:04 באופן של הכאה. וחס ושלום מצד נקודת הקלקול, לכן המכה הזו גם חלה על ישראל, שהיא בהבחנה של הסתלקות התורה כמו שנתבאר, בהבחנה הזו אם כן שנאמר כאן שמכים את היצר הרע – במה מכים אותו? מכים אותו 'ומחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה אשר אהיה', כלומר, במה אנו מוחים אותו בו', זה גופא נקודת המחייה שלו, שמוחים אותו במציאות הו', אבל להבין ברור, מה כוונת הדבר שמוחים אותו במציאות הו'? יש לנו נ' פשוטה ונ' סופית,  הנו"ן סופית כמו שמבואר בדברי הפוסקים, מבואר בראשונים, מה הצורה של נו"ן סופית? יש בזה כמה צורות, יש צורה שזה ז', ועל גביו יש מציאות של י'. שלוש שיטות בכללות איך כותבים ז' בצורת לשון הקודש. אבל בכל אופן – אחת מהצורות של נ' זה ו' שנתארכה. זה גופא מה שהופף להיות שורש של נפילה מצד נקודת הו' מצד אחד. אבל מהצד העליון שבדבר – מה היא הו' שנתארכה? האריכות של זה הופכים את זה למדרגה של י', ואז מעלים את זה ממדרגה של ו' למדרגה של י'. זה 'סומך ה' לכל הנופלים' שסמכן הנ' ברוח הקודש, אז הוא מעלה אותו ממדרגה של ו' למדרגה של י'. וכל ההכאה שנאמר כאן שמכים את הדבר באופן של ו', אבל מה כתוב על ההכאה הזו? אהיה אשר אהיה. מהו כוונת הדבר 'אהיה אשר אהיה'? באיזה אופן מכים אותו? עכשיו נבין את מהלך פני הדברים, הסברנו שזה אות ו', אות ו' הוא שורש נקודת הקלקול. התיקון הוא להחזיר אותו למדרגת י', י' זה חכמה קדומה. עכשיו נחזור ללשון שלו ונבין את מהלך פני הדברים בצורה מדוקדקת. וְהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא מַכְנִיעַ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם  מה זה משוגע ממש? זה נקשר לתחילת התורה, הוא לא מסתכל בחכמה שבכל דבר, ממילא הוא לא מגיע למלכות באופן של תיקון של חן כמו שנתבאר. כִּי בַּעַל עֲבֵרָה הוּא מְשֻׁגָּע, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה'אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת' ואז מה עושים כשנכנסה בו רוח שטות? בפשטות - נכה אותו 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך' (משלי כט, יז), אבל מה העומק של אותה הכאה? וּכְמוֹ שֶׁהַמְּשֻׁגָּעִים צְרִיכִים לְהַכּוֹתָם וְלָשׂוּם עֲלֵיהֶם שֵׁמוֹת, מה עושים כאשר שמים עליהם שם שבדבר? מאריכים את הו' לי'. איך מאריכים את הו' לי'? זה נקרא 'אהיה אשר אהיה', מה זה אהיה? מאריכים אותו. כל אהיה זה המשך של הדבר, יש לו נקודת המשכה. מהו האהיה? אהיה יוצר לו נקודה שהוא עתיד לחזור למה שהוא היה בהתחלה. אהיה הגדרתו הוא היה-א, אהיה לכאורה זה שם של עתיד, אז מה הגדרת הדבר? מה שהיה בעבר – עתיד לחזור בעתיד, זה נקרא אהיה. אז מה שמעיקרא היה י' חיה והפך להיות חוה – הפך להיות ו', מה זה גורם שהאהיה עושה? שזה יתארך ויחזור לנ', זה יהפוך להיות אריכות של י', זה נקרא כותבים עליו שמות, כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסְקִין הוּא בְּחִינַת מַקְלוֹת וְשֵׁמוֹת אז המקל הוא צורת ו', והשם מה גורם לו? שזה הופך להיות מו' – מציאות שי י'. כהגדרה כוללת, כידוע, כל שם אהיה הוא בבינה, הוא בבחינה של ח', וזה להחזיר לו את הח' של החכמה. זו חכמה שמתגלה בבינה, בהבחנת הנ'. שֶׁבָּזֶהמַכִּין וּמַכְנִיעִין אֶת הַיֵּצֶר הָרָע אבל באיזה אופן? וּמְגָרְשִׁין מִן הָאָדָם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן וְהָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁנִּכְנַס בּוֹ, בְּחִינַת 'וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא, דְּחָקִיק עָלֵיהּ שֵׁמוֹת' וְכוּ', כַּנַּ"ל. אבל איך על ידי הכאה מסלקים את הרוח שטות? זה העומק שנתבאר – ההכאה הזו גורמת שנעשה מציאות שהו' עצמו מתארך והופך להיות מציאות של דבר שיש בו את כל מציאות השמות. בהגדרה אחרת והיינו הך – שלושה מילויים שיש לו' - ו"ו וא”ו וי”ו. וי”ו עולה בגימטריה כ”ב – זה נקרא שמות של כ”ב אותיות, מכים לו את זה במילוי של יודי”ן, ואז זה נתארך מו' למציאות של י'. זה עומק המדרגה  שהוא אומר שמכים אותו במציאות של שמות, כל שמות זה כ”ב אותיות, אבל בעומק, עוד פעם ההבחנה, כאשר הוא חוטא, כוונת הדבר שנחסר לו הח' של החכמה. התכלית להחזיר אותו למדרגת הח' של החכמה, להחזיר אותו למדרגת חכמה קדומה שהיא י'. הי' הזו שמחזירים אותו זו ההבחנה של הדבר כמו שנתבאר שהו' של המקל כתוב עליה שמות היא עולה ממדריגה של ו' למדריגה של י' – זה עומק נקודת התיקון כמו שנתבאר. כשהו' והי' מצטרפים זה הופך להיות ן', לכן כל התיקון כאן הוא במדרגת נו”ן. נחזור ונאמר – את כל השכל כולו צריך לפרש בתורת הנו”ן – ישר והפוך. בהדגשה – ישר והפוך. זה כל מה שהרי מבואר בליקוטי מוהר”ן – שכל תורה צריך לומר אותה באופן של ישר והפוך מדין נ' הפוכים, מדין נ' הפוכים, מדין נ' הפוכים (הרב חזר והדגיש), תורה שאי אפשר לומר אותה דבר והיפוכו, ישר והפוך, פנים ואחור – חסר בה את הנ' המתהפכת. הנ' המתהפכת היא אופן שלמות הדבר. בעומק – נ' במילואה זה ק”ו. פעמיים ק”ו שזה בחינת ב' הנ', זה גימטריה של בריא ???31:47, מצד החיצוניות זה היה ריב – זה כל המחלוקת שהיתה עליו. וכל זה היה, הוא דיבר הרי בלשון של תוקף של ודאות, זה הבריא ??? כנגד הריב שהיה – זה הב' נ' – נ' והיפוכו כמו שנתבאר, וזהו סיכום הסיפא של התורה, וְזֶהוּ: "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ", אַשְׁרֵי לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת, כמו שנאמר, תְמִימֵי דָרֶךְ בְּחִינַת: "יַעֲקב אִישׁ תָּם", שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל הַיְנוּ לִזְכּוֹת לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחִינַת "יַעֲקב אִישׁ תָּם" כמו שנתבאר שזה התם, זה בחינת 'מאין תמצא' – מכח התמימות, זֶה זוֹכִין עַל יְדֵי הַתּוֹרָה.וְזֶהוּ: הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'כִּי עַל יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּכחַ
עַל יְדֵי זֶה נוֹתֵן כּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה בְּחִינַת נוּ"ו כמו שנתבאר – זה מלעילא לתתא הוא מושך מן החכמה למלכות לְקַבֵּל מִן הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵי"ת הוא מושך מלעילא לתתא,וַאֲזַי נַעֲשֶׂה חֵן  ושנעשה חן – עכשיו מתתא לעילא וְנִתְקַבְּלִים דְּבָרָיו כַּנַּ"ל או שנתקבלים דבריו לאלה שתחתיו או מתקבלים דבריו – שהוא יוצר חקיקה בלעילא, וַאֲזַי נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל
וְכָל הַתְּפִילּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת נִתְקַבְּלִים בהדגשה דייקא 'וכל' מוזכר לעיל ובזה נסתיים כאן התורה, כי להבין ברור – כאשר היה כלי קיבול קודם, ומנסים להכניס לתוכו דבר, אז ??? 33:04 מה שמנסים להכניס אותו הוא או קטן יותר מהכלי קיבול או גדול יותר מכלי הקיבול. אבל אם הדברים עצמם הם אלה שחוקקים את הכלי קיבול – אז 'וכל התפילות והבקשות נתקבלים', כי זה עצמות מציאות - החקיקה נעשית מכח הדבר, ואם החקיקה נעשית מכח הדבר, כמו שהלוחות האותיות חקקו את הלוחות, אז זה לא פחות ולא יותר – כך גם הדברים – התפילות והבקשות שהאדם מתפלל חוקקים את הדבר, אז נעשה מציאות של שלימות.