טעמי המצוות 009 מצוה שמע ישראל תשסב
- 1806 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
תמליל לא נערך
בס"ד
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". דברי רש"י: "שמע ישראל, השתא הוא ה' אלוקינו ולעתיד לבוא ה' אחד לכל האומות כולם".
הרי ש"ה' אלוקינו" לפי הגילוי שיש בידינו השתא, אז הוא 'אלוקינו בלבד'. משא"כ לעתיד לבוא "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" יתגלה גילוי שמו יתברך לכל הנבראים כולם.
ודאי שפשוטם של דברים השתא גילוי השי"ת בעולם נעלם יותר ולעתיד לבוא יהיה גילוי גדול יותר. אבל ברור לכל בר דעת שזה לא רק ענין מי ידע, שהשתא רק ישראל יודעים באמיתת הבורא ית"ש ולעתיד לבוא יהיה גילוי שכל יושבי תבל ידעו. אלא עומק הגילוי של ה' יתברך יהיה יותר עמוק באופן יותר של מהות פנימית יותר.
מה הגילוי שיש בידינו השתא ומה הגילוי שיהיה לעתיד לבוא. "שמע ישראל ה' אלוקינו", ה' הוא האלוקים שלנו. איפה הוזכר בתורה הקדושה ה' אלוקים. בכל מעשה בראשית נאמר השם אלוקים, לא נאמר השם הוי'ה ברוך הוא, "בראשית ברא אלוקים", ל"ב פעמים במעשה בראשית השם אלוקים שבוא הקב"ה את עולמו, "בראשית ברא אלוקים". לאחר שהקב"ה השלים את כל מלאכתו "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים". "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים" – שמה הוזכר בתורה הקדושה ה' אלוקים. קודם לכן הוזכר רק שם אלוקים ולא הוזכר שם הוי"ה, דברי חז"ל שמובא ברש"י שידוע מאוד, "מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמו מדת הרחמים". אבל לשון רש"י בפסוק הראשון של התורה הוא קצת שונה, "ראה שאין העולם מתקיים עמד והקדים ושיתף לה מידת הרחמים למידת הדין". שרש"י אומר שמתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, "ה' אלוקים". ראה שאין העולם מתקיים אז לכאורה שיתף עמו מידת הרחמים. אז מה קודם למה? האם מידת הרחמים קודמת למידת הדין או שמידת הדין קודמת למידת הרחמים.
לכאורה פשטות דברי חז"ל "מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין", אז מה שקודם זה מידת הדין. "ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמו מידת רחמים". כלומר מעיקרה היה מידה אחת שנקראת מידת דין, בא הקב"ה ושיתף מידת רחמים. הרי שקודם זה מידת הדין ולאחמ"כ זה מידת רחמים, זה סדר פשטות דברי חז"ל.
אבל רש"י מחדד וכותב "עמד והקדים ושיתף מידת רחמים למידת דין". הרי שמשמע שמה שקודם למה זה מידת רחמים קודמת למידת הדין. על אף שאפשר גם ללמוד ברש"י על מה שכתוב "עמד והקדים" הכוונה לפני שהעולם יתבטל מכוח מידת הדין.
הרי שצריך להבין אם כן ראשית בריאת הבריאה מה קדם למה, הרי סדר הפסוקים "בראשית ברא אלוקים" הרי שקודם כתוב שהקב"ה ברא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמו מדת רחמים. למה העולם לא יכול להתקיים במידת הדין, מה חסר בעולם שהוא לא יכול להתקיים במידת הדין. בפשטות הדבר "מי יצדק לפניך בדין", מחמת שהנבראים הם בעלי חומר ממילא הם עלולים וקרובים לחטא, ממילא אם הקב"ה ידון את הבריאה לפי מידת הדין מי יצליח לעמוד בזה. זה פשטות דברי חז"ל באמת.
אבל בעומק כתוב כאן נקודה אחרת לגמרי בדברי חז"ל. כתוב שהעולם לא מצד חטא לא יכול לעמוד במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים מצד המהות של מידת הדין שאיננה יכולה להתקיים. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ה' אלוקינו אם היה מתגלה רק אלוקינו והיה חסר בגילוי של הוי'ה הרי שאין קיום לבריאה. לא מצד מה שהנבראים אילו ידונו אותם במידת הדין הם לא יוכלו להתקיים, אלא כי הבריאה אם יתגלה בה רק 'אלוקינו' אז התכלית של הבריאה נחסרת, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד", השתא יש לנו "ה' אלוקינו", לעתיד לבוא מתגלה ה' אחד ושמו אחד, מתגלה שמו יתברך הוי"ה ברוך הוא.
עולם שמתגלה בו רק שם אלוקים ולא מתגלה בו שם הוי'ה ברוך הוא הוא אינו יכול להתקיים, כי חסר בו כל תכלית הבריאה. מה היא תכלית כל הבריאה כולם. תכלית כל הבריאה כולה היא גילוי אחדותו יתברך שמו "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום יהיה ה' אחד ושמו אחד", זה תכלית הבריאה כולה. שם אלוקים כידוע שם אלוקים משמש בג' עניינים, יש אלוקים כלפי הקב"ה, יש אלוהים אחרים, ויש אלוהים שנקראים בית דין. הרי ששם אלוקים שלוש לשונות, הוא משמש להקב"ה, הוא משמש רח"ל להבדיל גם לעבודה זרה והוא משמש לבית דין, "עד האלוהים יבוא דבר שניהם" קאי על בית דין כידוע דברי חז"ל.
שם אלוקים לא מכריח שהקב"ה שייך רק למישהו אחד, הוא יכול להיות שייך לכמה, כמו שיש כמה ראובן ויש כמה שמעון ויש כמה לוי אז גם השם אלוקים משתייך לפחות לשלושה סוגים. ואולי יתר על כן, יש הרבה בית דין, יש הרבה אלוהים אחרים. השם אלוקים הוא לא השם המיוחד לו, הוא לא השם שמעיד על זה שהקב"ה הוא אחד. ודאי שהשם אלוקים הוא גם שמו יתברך אבל זה לא שמו, זה לא השם שמעיד שזה הוא ולא זולתו. כאשר האדם נמצא למשל במקום וקוראים לו ראובן והוא שומע מישהו שקורא ראובן, הוא יכול לסבור שאולי קראו לראובן אחר. כאשר האדם פונה למושג שנקרא אלוקים אין בהכרח שפנייתו לבורא יתברך שמו.
"מתחילה על במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים" – למה אין העולם מתקיים? לא רק מחמת שאנשים יעברו עבירות רח"ל אז העולם לא יתקיים. אלא כי אם הבריאה הייתה נמצאת במהלך של שם אלוקים בלבד הרי אין בהכרח פניה רק לבורא ית"ש, "שתהיה כל פנייתו לבורא יתברך שמו" – לשון הרמח"ל בפרק ראשון במסילת ישרים. אם אדם פונה להקב"ה בשם אלוקים הרי שהוא לא פונה אליו בשמו המיוחד לו, ועומק הדבר, שאין כאן הגדרה שלא תהיה כל פנייתו אלא לבורא יתברך שמו, אלא יש כאן גילוי של עומק של שם שיכול להשתייך גם לאחרים. לעומת זאת ה' הוי"ה ברוך הוא, זה שם העצם שם המיוחד לו.
"עמד ושיתף עמו מידת רחמים", יש בזה שני מהלכים מה זה "עמד ושיתף עמו מידת רחמים". "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים". כמו שדברנו במהלכי הברכות שבברכה יש שני מהלכים, יש מהלך של ברכה "יגולו רחמך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים". 'ברכני', מה הברכה? גילוי של מידת הרחמים. ויש מהלך שזה גילוי הוי"ה ברוך הוא, לא מצד מידת הרחמים. שם הוי'ה ברוך יש בו שני חלקים, יש אבחנה של שם הוי'ה ברוך שהוא גילוי של מידת הרחמים. השם אלוקים מידת הרחמים, אומר רש"י בדברי חז"ל, שם הוי'ה מידת רחמים. "ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין" – כי הנבראים עלולים בחטא – "עמד ושיתף עמו מידת הרחמים" בכדי שהם יוכלו להתקיים, "ורחמיו על מעשיו", שהם יקיימו את הבריאה. זה מהלך אחד שזה פשטות דברי חז"ל.
המהלך הפנימי, "ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין" – כי זה לא שמו המיוחד לו – "עמד ושיתף עמו שם הוי'ה ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים", ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים – הוא מגלה שיש שמו המיוחד לו. זה נקרא "ה' אלוקינו".
"שמע ישראל ה' אלוקינו", מה עומק העניין של ה' אלוקינו. עד כמה שאנחנו אומרים לכאורה שה' אחד שהוא שמו המיוחד לו שהוא שם הוי'ה אז למה צריך את השם אלוקים בכלל, אדרבה שיהיה רק שם הוי'ה. שם אלוקים לכאורה יכול להוליד פירוד יכול להוליד טעות. עד שלכאורה התכלית היא שמו המיוחד לו, שם שמיוחד רק לבורא שאף אחד לא יכול להשתתף איתו אז למה צריך שיהיה עוד שם, אדרבה, שיהיה רק שם הוי'ה ברוך הוא ולא יהיה מקום של שיתוף לאחרים.
אלא שבירור הדבר, הבריאה שאנחנו נמצאים בה השתא זה מהלך שהקב"ה נתן בחירה לאדם, הוא נתן כוחות לטוב וכוחות להפך, והאדם נמצא עומד בשיקול הזה, כמו שאומר הרמח"ל, בבחירתו במה לבחור. איפה מגיעה נקודת השיקול בשורש, זה שכביכול יש שם שהוא משמש גם להקב"ה 'אלוקים' והוא יכול לשמש רח"ל גם כאותו שם ממש לאלוהים אחרים, זה שורש נקודת הבחירה. הבחירה המעשית מגיעה אצל האדם בין מצוה לעבירה מדבר הרשות לשלשמה ושלא לשמה, כל אחד לפי ערכו ובחריתו. אבל איפה שורש נקודת הבחירה, שמעמידים שני צדדים, מעמידים צד אחד שהוא השי"ת ומעמידים צד שני רח"ל שהוא עבודה זרה והשם תואר שלהם מקבל אותו שם תואר, זה נקרא אלוקים וזה נקרא אלוהים. כאן שורש תחילת נקודת הבחירה אצל האדם. אילו היה שמו המיוחד שמו ולא היה שיתוף של שם אחד שמיוחד גם להקב"ה וגם לצד האחר, לעבודה זרה, הרי שזה היה רשויות מובדלות ולא היה מציאות של בחירה. אבל כאשר אותו שם משמש גם להקב"ה ולהבדיל אותו שם יכול לשם גם לעבודה זרה "אלוהים אחרים", כאן מתחיל נקודת הבחירה. אצל כל אדם יש תשוקה לפנות לאלקות, אם היה מתגלה שהאלוקותו אחד, הרי שכל הנבראים כולם היו פונים רק אליו. הקב"ה גילה כביכול אלוהים אחרים שגם מי שיש לו תשוקה לאלוקות רח"ל יכול למצוא את זה בעבודה זרה. כל נברא שמחפש מגיע לאלוקות, מי שלא מחפש לא מגיע, אבל מי שמחפש מגיע. אבל יש אפשרות שאפילו הוא יחפש אלוקות לאיזה אלוקות הוא יגיע, אלוהים אחרים, זה שורש נקודת הבחירה. לאחר מכן גם יש לאדם בחירה לא לחפש רח"ל בכלל אלוקות, הוא יכול לחיות במהלך הרגלו. אבל בעומק הנפש שכל אדם ואדם בהיותו נברא מחפש אלוקות, גם גוי מחפש אלוקות רק הוא ימצא אותו באלוהים אחרים, רק הוא מחפש אלוקות מצד שורשו.
"שמע ישראל ה' אלוקינו", מה זה "ה' אלוקינו". ה' אלוקינו עניינו שעל אף שאנחנו פונים לאלוקים כל פניותינו הוא איננו אלא לאלוקים האמיתי שהוא הוי'ה ברוך הוא. אין תכלית הבריאה להעמיד רק את מציאות ה' יתברך של שם הוי'ה כשם אחד לעצמו. אלא הבריאה שנבראה במהלך של בחירה היא מעמידה את האדם שהוא פונה לכוח, "יש לאל ידי לעשות רע", כמו שאמר לבן ליעקב אבינו. 'אל' מלשון כח, שם האלוקים תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. כל שם אלוקים זה מלשון כח, הקב"ה שם כוחות לכוחות שהם זולתו הוא נתן להם כוחות. "שמע ישראל ה' אלוקינו" זה כאשר האדם פונה לכוח יותר עליון ממנו הוא יפנה רק למציאות ה' יתברך, זה נקרא ה' אלוקינו. "ה' אלוקינו" כלומר כל פעם שאני מחפש תקיפות אני מחפש כח אני אפנה לבעל הכוחות כולם. שם אלוהים אחרים, הקב"ה נתן כח לאלוהים אחרים. למה נקרא שמם כשפים, אומרים חז"ל, מפני שמכחישים פמליה של מעלה. יש להם כח. אלוהים אחרים הקב"ה נתן להם כח, אבל כאשר האדם פונה לכוח יותר עליון ממנו הוא יכול לפנות לכוח עליון יותר ממנו, אבל זה לא הכח השלם. "ה' אלוקינו" כלומר כל פעם שאנחנו מחפשים אלוקות אנחנו מחפשים כח יותר עליון אנחנו פונים רק להוי'ה ברוך הוא, זה נקרא "ה' אלוקינו".
לעתיד לבוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", מה זה "ה' אחד", לעתיד לבוא, כדברי הגמרא בשבת, "באו ימים אשר אין לי בהם חפץ", כלומר תתבטל הבחירה מהעולם, "היום לעשותם", בחירה, למחר לקבל שכרם. מסתלקת הבחירה. לעתיד לבוא יהיה גילוי בעולם שכל כח וכוח שיש בבריאה הוא רק מכוח בעל הכוחות כולם. היום יש כוחות מחולקים, אדם רוצה דבר מסוים הוא הולך לראובן, הוא רוצה דבר מסוים הוא הולך לשמעון, הוא רוצה דבר אחר הוא הולך ללוי. כשהוא צריך ארון הוא הולך לנגר, כשהוא צריך רפואה הוא הולך לרופא, כשהוא צריך אוכל אז הוא הולך למקום שנותנים אוכל. כל כח ניתן לו כח. "ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", אז לרופא ניתן כח לרפאות. ודאי שזה בשליחותו יתברך אבל ניתן לכוח לרופא כח לרפאות. מתגלה כל כח ככוח לעצמו.
"בעל הכוחות כולם", מה זה בעל הכוחות כולם, שאתה כל הכוחות אנחנו מקבלים ממקום אחד. בעולם שבו אנחנו נמצאים אין לאדם הוי אמינא שהוא יקנה את כל מה שצריך בחנות אחת (היום כבר אולי כן) כל דבר האדם מחפש במקומו, לא באותו מקום. כל הצורה של הבריאה היא באופן דבר ששייך לראובן דבר ששייך לשמעון דבר ששייך ללוי, כל דבר יש לו מקום, איזהו חכם המכיר את מקומו.
השורש של זה נעוץ בזה שיש שבעים אומות, ואם יש שבעים אומות יש שבעים אלוהים אחרים, שבעים כוחות. בנפש האדם, כמו שאומר הגר"א יש גם שבעים כוחות בנפש. יש גם שבעים כוחות בעולם שהם הכוח של האלוהים אחרים שהקב"ה נתן בהם כוחות ויש בהם כח, מכחישים פמליה של מעלה, יש בהם כוח. אבל לכל אחד מהם יש בו כח אחד, בין בו את כל הכוחות.
תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, זה לא מעלה שיש לו ריבוי כוחות בלבד, אלא המעלה שיש לו את כל הכוחות כולם. בעל הכוחות כולם שכל הכוחות כולם נמצאים במקום אחד. השתא בבריאה זה בבחינת של "ה' אלוקינו", אנחנו מכירים שכל הכוחות כולם אנחנו יכולים לקבל אותם מהבורא יתברך שמו. לעתיד לבוא "ה' אחד" כדברי חז"ל ודברי רש"י שזה יתגלה גם אצל האומות "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", זה מתגלה באופן שהכוחות כולם יתגלו רק במקום אחד ולא יוכלו לקבל שום כח ממקום אחר.
צורת המבנה של הכנסת ישראל ג' אבות אברהם יצחק ויעקב, י"ב שבטים בני יעקב אבינו, שבעים נפש ירדו אבותינו למצרים ומכאן ואילך מגיע המהלך שנקרא שישים ריבוא. זה סדר המהלך של כנסת ישראל. ג' אבות מראשית הדבר, י"ב שבטים אצל יעקב הם יורדים למצרים, בין זה לבין זה אין מנין נוסף, הגילוי הנוסף הוא ביציאתם ממצרים, מתן תורה, שישים ריבוא. זה תפיסת הקומה של הכנסת ישראל.
התפיסת הקומה הזו של הכנסת ישראל היא מתחילה באחד ומסתיימת באחד. היא מתחילה באברהם שעליו אומרים חז"ל "אחד היה אברהם, אברהם העברי כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם העברי מעבר השני", הוא התחיל מ"אחד היה אברהם". לאחר מכן זה מתחלק לשלושה, זה לא אחד היה אברהם, יש את יצחק ויש את יעקב, זה כבר לא אחד. מתחילה אברהם היה בעבר אחד וכולם בעבר השני. כשאברהם הוליד את יצחק זה כבר לא אברהם מעבר אחד וכולם מעבר השני, יש שניים מהעבר השני, אברהם ויצחק. לאחר מכן י"ב שבטים, לאחר מכן שישים ריבוא, זה מתחלק ומתחלק. זה החילוק המוחלט שיש בכנסת ישראל שישים ריבוא. אבל כשהם מגיעים לחילוק המוחלט של שישים ריבוא מה נקודת ההתגלות, "ויחן ישראל כנגד ההר, כאיש אחד בלב אחד". זה התחיל מ"אחד היה אברהם" וחוזר בחזרה ל"ויחן ישראל כנגד ההר, כאיש אחד בלב אחד". זה מתחיל מנקודה של אחד ומגיע לנקודה של שלימות של אחד.
בנפש האדם בלשון פשוטה, כל אדם ואדם יש לו ריבוי של כוחות, ודברי הגר"א שהזכרנו שבעים כוחות נפש, אבל השבעים כוחות נפש הללו הם שבעים שיש להם שורשים ויש להם ענפים. יש לאדם שמחה יש לאדם עצבות, יש לאדם זריזות ויש לאדם כח של שמחה וכוחות רבים כמו שמונה אותם הגר"א, שבעים כוחות.
השבעים כוחות הללו אפשר שהאדם ישתמש בהם כמו גוי ואפשר הוא משתמש בהם כמו יהודי. מהי ההשתמשות בהם כמו גוי ומהי ההשתמשות כמו יהודי. אם כל כח וכוח עומד לעצמו, זה שבעים כוחות ששייכים לגוי. אם האדם מקבץ את כל הכוחות כולם לכוח אחד "בעל הכוחות כולם", זה כוח שנקרא של יהודי. אין אדם שאין לו התחלקות בכוחות, אבל אם את כל הכוחות הם מקבוצים לנקודה אחת שתהיה כל פנייתו לבורא יתברך שמו, הוא מפנה את כל הכוחות כולם לנקודה אחת בלבד, כאשר הוא מפנה את כל הכוחות כולם לנקודה אחת בלבד, זה נקרא "ה' אלוקינו". כלומר כל הכוחות כולם שלו מופנים רק לנקודה אחת.
עומק עבודת הנפש אצל האדם היא להפנות את כל חלקי הנפש את כל הכוחות כולם לנקודה אחת בלבד. זה "ה' אלוקינו". הכוח הזה יכולים לעשות היום רק ישראל, לעתיד "ה' אחד" לכל העולם כולו.
אבל יש בזה נקודת עומק, כאשר האדם מפנה את כל הכוחות כולם לנקודה אחת, אז לכאורה מאי נפק"מ, עד השתא היה לו שבעים כוחות נפרדים ועכשיו יש לו שבעים כוחות שמופנים לנקודה אחת, אבל לכאורה זה אותם שבעים כוחות. בעומק החילוק בין ההפניה של השבעים כוחות למקום אחד לבין ההפניה של השבעים כוחות כל אחד לעצמו, זה מגלה פנים חדשות בכל השבעים כוחות.
לכאורה הרי שם אלוקים הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. הרי שמצד השם אלוקים גופא אנחנו גם מגלים את בעל הכוחות כולם, אז מה מוסיף הגילוי של שם הוי'ה, למה צריך "ה' אלוקינו", הרי הוא בעל תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, אנחנו מגלים את בעל הכוחות כולם.
שם הוי'ה מגלה בנפש האדם דבר שנמצא למעלה מהמושג שנקרא כוחות. מה העומק הפנימי שהאדם מכיר בתוך עצמו. ודאי אדם יש לו רגליים וידיים, זה לא גופו של האדם. "על בשר אדם לא ייסך", אומרים רבותינו, זה נקרא בשר אדם זה לא שם אדם. מה זה האדם כאדם, מה העומק הפנימי ביותר שהאדם מכיר בתוך האדם שבו. העומק הפנימי שהאדם מכיר בדרך כלל הוא הכוחות הנפש שלו, שמחה עצבות זריזות וכו', הוא מכיר כוחות, הוא מכיר רצונות. מה האדם מכיר בנקודה הכי עמוקה בתוך עצמו. מי שלא מתבונן לא מכיר כלום, כמעט כלום, אבל מי שמתבונן מהי הנקודה העמוקה ביותר שהוא מכיר בתוך עצמו, הוא מכיר את רצונותיו הוא מכיר את תכונות נפשו, הוא מכיר כוחות. זה נקרא שבעים כוחות שיש בנפש האדם. זה נקרא אבל גילוי של שם אלוקים זה לא גילוי של שם הוי'ה בנפש. גילוי של שם הוי'ה בנפש הוא מגלה לאדם את עצם הוי'ה לא את הכוחות, "ששת ימים תעשה מלאכה", ששת ימים מותר לעשות מלאכה ובשבת אסור. מלאכה עניינה כוחות, להוציא אותם מהכוח אל הפועל, זה אופן של מלאכה. מה קורה כאשר מגיע שבת קודש באה שבת באה מנוחה לעולם, אסור להוציא את הכוחות מהכוח אל הפועל. אז מתגלה "שבת אלוקים". מתי נאמר "ביום עשות אלוקים ארץ ושמיים", כמו שאומרים חז"ל לאחר שהשלים כל הבריאה כולה הוא החיל עליה את שמו שם הוי'ה. רק כאשר מגיע שבת קודש לעולם אז שם הוי'ה יכול לחול. מדוע, ששת ימים האדם יכול לגלות אצל עצמו כוחות, הוא יכול לגלות אותם באופן רח"ל של אלוהים אחרים שזה שבעים כוחות נפזרים שכל כח וכוח עומד לעצמו והוא יכול לגלות שזה בעל הכוחות כולם שיש שורש אחד לכל הכוחות כולם. אבל זה עדיין גילוי של שם אלוקים, זה "בראשית ברא אלוקים" כל ששת ימי המעשה חל רק שם אלוקים בבריאה, כשהשלים מלאכתו "ביום עשות אלוקים ארץ ושמיים", כשהושלם מלאכת ארץ ושמיים שזה בשבת קודש אז נאמר ה' אלוקים, אז חל שם הוי'ה. בשעה שמגיע שבת קודש אז הפעולה נפסקת, הל"ט מלאכות נאסרות אז כוח הפעולה הכוחות מושקטים ומה מתגלה מעבר לזה, אז מתגלה ההוי'ה. יש את ההוי'ה של הבורא יתברך שמו ויש את ההוי'ה של הנבראים. יש את ה' אלוקים של הקב"ה שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם ויש את שבעים כוחות הנפש של האדם. שבעים כוחות הנפש של האדם הם כלים לשם אלוקים, ההוי'ה של האדם הוא כלי לשם הוי'ה ברוך הוא. מעבר לכוחות של האדם שגם הם חכמה גדולה יש נקודה פנימית שהיא עצם ההוי'ה של האדם. תלמיד חכם נקרא שבת בלשון חז"ל, מדוע, מחמת שהתלמיד חכם מעבר לכוחות שלו והוא הגיע למקום שהוא עצם האני. "באה שבת באה מנוחה לעולם", מי שבוקע מעבר לכוחות הנפש ומגיע לעצם האני כאן תחילת המנוחה. המנוחה השלימה היא בבורא יתברך שמו.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה'", מהו "ה' אלוקינו", אלוקינו זה כוחות, הוי'ה זה גילוי של עצם המציאות למעלה מכוחות. כל זמן שהאדם לא מקבץ את כל הכוחות כולם לכוח אחד שתהיה כל פנייתו לבורא ית"ש הוא בוודאי לא ידע מה זה הוי'ה הוא לא נמצא באלוקינו, הוא נמצא באלוהים אחרים. אבל כאשר הוא מקבץ את כל חלקי הנפש לכוח אחד, אז הוא מגלה את ה' אלוקינו בנפש, ואז יש לו עבודה לגלות את ה"ה' אלוקינו". "ה' אלוקינו" מגלה בנפש את עצם ההוי'ה.
צריך להבין שהבריאה בנויה באופן של מעמקים בפנים מהמעקים, מי שלא מחפש את המעמקים של הבריאה הוא יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות אבל הוא לא נוגע במעמקי הבריאה. הבריאה בנויה באופן של ריבוי כוחות, היא בנויה באופן של קיבוץ כוחות לכוח אחד, והיא בנויה באופן של מעמקים פנימיים של גילוי הוויית של נבראים והוויית הבורא שהיא למעלה מהכוחות. שם מקום העונג שמה מקום החיבור ושם נקודת השלימות של הבריאה כולה.
הקב"ה יתן בעזר ה' שנזכה כולנו לקבץ את חלקי נפשו לכוח אחד ולגעת בהוויית הבריאה שיתגלה במהרה בימינו ה' ושמו אחד.