דרשות 123 הספד הרב בלבבי משכן אבנה על אמו כב אדר א תשעט

"הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו".

אמא, כשהיית מולבשת בגוף, דיברנו באותו שפה, אבל עכשיו, שאת עומדת כאן לפני, בגילוי של נשמה, אז נדבר איתך בשפה של נשמה.

הרבה פרטים את טרחת ויגעת ועמלת לתת, אבל מה שקיבלתי ממך, אי אפשר לקבל יותר, מי שהכיר אותך באמת, את יודעת את מעמקי הנפש של ההתקשרות העמוקה, מה שקיבלתי ממך, הלב שהיה לך, המציאות הפנימית היה לב פשוט, זה לא לב שמצוי בדור שלנו, היה פשיטות, פשיטות, שלא ניתנת לבטאות אותה במילים, ואת הלב הזה, את הלב הזה נתת לי בעובר במעי אמו, ואיתו יצאתי לאויר העולם, [לא בנתינה?] זה את עשית, זה את עשית שנתת, אני קיבלתי את הלב שלך בעצם, זה המתנה הגדולה ביותר שיכלתי לקבל ממך כל ימי חיי.

הלב הפשוט הזה, בשביל לקנות אותו מבחוץ, צריך עמל נורא, אבל את הפשיטות הזו, נתת לי במתנה בעצם היצירה, כך חקקה חכמתו יתברך שמו – מטובך שלך, ומכאן ואילך, כל מה שיש ולו המעט, אותו פשיטות של הלב, שככל שהתבגרת יותר, הבנתי את עומק המתנה, את עומק המתנה, את ה"טוב לי" ואת ה"טוב לאחרים", מה שיש לי מעט, ומה שזכיתי מעט לתת לאחרים, מהפשיטות שלך הוא, הוא שלך, זה היה הכלי הבסיסי ביותר, שדרכו יכול להתגלות אור פנימי של נשמה.

את נולדת היכן שנולדת, במעברי החיים בכל שלביהם, "אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא", אבל יש לך שתי חלקים, שאיתם את עולה עכשיו לבית דין של מעלה, החלק הראשון, אני לא נותן לך משלי, אלא שלך הוא, מה שזכיתי מעט מאותה פשיטות, להכיר, ולהועיל לאחרים, נתון לך במתנה ככל צרכך לצאת זכאית בדין, ולעלות ולהיכנס למקומך בגן עדן העליון. זה לא מתנה, בעומק, זה שלך הוא, זה שלך הוא, זה שלך הוא, אני חייב לך חלק גדול מאד מכל החיים.

החלק השני, "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שעברת, עד הפרטי פרטים, ביסורים, בכל מיני שלבים, עד השלב האחרון, וליבי היה הומה עלייך, ופעמים בדמעות, על הכאב, לא תמיד היה קל לבטאות בפה, אבל, את הרגשת בעומק שהלבבות קשורים עמוק עמוק.

יסורים, בכזה היקף, בדומיה, ביחס להיקף הנורא שהיה, ביחס לקושי, בעיני בשר ודם, בעינים דידן, היסורים הללו, ראויים לומר בפה מלא, שיצרו את הזיכוך הנצרך.

והרינו אומרים בפה מלא, מזוככת, מזוככת, מזוככת

וכשם שפוסקים למטה, כך פוסקים למעלה.

ומכאן, נגמר השלב הזה, ואת הולכת לשלב הבא.

ראשית, מאותה פשיטות, לימד אותנו ה"נפש החיים" שזה הצורת חיים הפשוטה, וזה הצורה הראויה בשעה הזאת, לאחר הקבורה, סתימת הגולל, ואז, תחילת העליה למעלה, לא להסיח דעת ולו לרגע, מהאמת המוחלטת ש"הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם", אין שליט אלא הוא, נגע לא יקרב באהלך, מלאכיו יצוה לך לשמור לך דרכיך, שאלו הם המחשבות של האמונה, שילוו אותך עד המקום העליון, לא להסיח דעת לרגע, מהאמת, זה יהיה שמירתך.

ואנחנו מכאן, נשתדל לעשות את חלקינו, ללוותך, לא רק בעיקר למנוחה נכונה של ינוח הקבר במשכבו, אלא שתגיעי למקומך האמיתי, בנחת, בנועם

כל צורך שיהא לך, נא להודיענו בדרכים הידועים, על מנת להועיל כפי הנצרך, שלי שלך הוא, שלך הוא, שלך הוא.

את יודעת שבגדרי עולם החומר, היה מאד קשה לצייר את הפועל המעשי של כל הדברים האלו, אבל "מכבדה בחייה" "ומכבדה במיתתה יותר מבחייה", ששם עיקר הכיבוד, להביאה למקומה האמיתי.

בשם הגיס והאחות שלא נמצאים כאן, שבקשו שיבקשו מחילה מעומק הלב, ובבקשה ממני על מה שאני יודע שבכל מעכבי החיים, לא היה שייך לכבד כראוי.

ה' יתברך יתן כח לאבא שיחי' שיעבור את הדברים בצורה היותר קלה שניתנת, עם כל המורכבות שלה.

ושאת תעלי מעלה מעלה, כדרכם של צדיקים "אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

הקשר שלנו לא היה, בעיקרו, בגוף, ולכן, גם עכשיו, אנחנו לא מתנתקים, או שניפגש בקרוב ממש, בתחיית המתים, או לאחר כמה שנים, אם כך רצון הבורא, בעולם העליון, תנוחי על משכבך בשלום, תעלי מעלה מעלה, תגיעי למקורך העליון, ליהנות מזיו השכינה, לחיות את אותה אמונה, שכל כך כמהת לה, והפגנת בחוש.

תקומי לגורלך לקץ הימין, ושתהיי מאותם אלו האמהות הצדקניות, שבזכותם ייגאלו הכנסת ישראל.

בלע המות לנצח, מחה ה' דמעה מעל כל פנים, ונאמר אמן.