- להאזנה דע את ביטחונך 007 תיקון הפחד
007 Where To Run To When Afraid
- להאזנה דע את ביטחונך 007 תיקון הפחד
דע את ביטחונך 007 תיקון הפחד
- 2744 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
תיקון הפחד - החלשת השפעת זעזועי השינויים
כהמשך לנושא שבו אנו עוסקים, בסוגיה של פחד מול ביטחון. עסקנו תחילה בהתמודדות מול פחדים חיצוניים. ייסדנו יסוד כי כל פחד הוא תולדה של שינוי. לפיכך, כפתרון לפחדים בנינו מהלך פנימי עמוק בו האדם עובר מתפיסה חיצונית גופנית של חיבורים לדברים שבמהותם יולידו שינויים וממילא יבואו פחדים בעקבותם, לתפיסה של נפש בה האדם מחובר לכוחות העצמיים שלו שאינם משתנים ולא נפסדים. וכן דיברנו על כניסה לחדרי הנפש הפנימיים, על מנת להתרחק מצרות ופחדי העולם הזה, לקנות מעט שביתה ומנוחה, ולצאת משם מועצמים מחוזקים ומחושלים להמשך התמודדות.
אמנם זהו המהלך הפנימי והמומלץ, אך מכיוון שציבור הלומדים מורכב גם מנפשות חלושות יותר, שמבחינתם שלב זה של מהלך שינוי מתפיסה חיצונית לפנימית לא ניתן לישׂום. על כן, בפרק זה נשתדל להכיר ולהסביר ללומדים דרך בסיסית פשוטה ומעשׂית לכל אדם, שממתנת מפחיתה ומחלישה את השפעת זעזועי הפחדים הנולדים משינויים.
הפחד לגורלנו בעברנו שינויים קיצוניים בחיינו
באופן טבעי כל אחד מאתנו מתחיל להיות מודע לעצמו מהרגע בו הוא מתחיל לזכור מה קורה איתו. ובשלב מאוחר יותר הוא גם נעשה ׳בוחר׳ - הוא בוחר מה לעשות עם עצמו, להיכן להוליך את עצמו. ישנם כאלו שהזכרונות שלהם על קורותם מתחילים כבר בגיל שלוש, יש כאלו שהזכרונות שלהם מתחילים מאירועים בגיל חמש, המאחרים מתחילים לזכור רק מגיל שבע והלאה. ומאז שאדם נעשה זוכר ובוחר הוא עורך ומסדר לעצמו צורת חיים לפי רצונותיו.
על דרך כלל, אדם יציב בנפשו שגדל בסביבה תקינה ובריאה יחסית, מצליח להכתיב לעצמו להיכן הוא יוליך את עצמו, מה יהיו יעדיו בכלל וסדר יומו בפרט, והכל על פי רצונותיו כאמור. על אף שבכל יום אנו פוגשים בהרבה דברים שאינם בשליטתנו, אך לרוב אלו פרטים קטנים ולא משמעותיים, כך שברוב הדרכים והמהלכים העסק נמצא תחת שליטה[1]. ברם, כמו שמוכר לכולנו היטב, ישנם צמתים שאנו מוכרחים לשנות בהם כיוון, כאשר שם כבר אין לנו שליטה על התוצאות של המהלך, או אז הנפש מקבלת זעזוע של פחד. ככל שהשינוי הצפוי יותר ׳גדול׳ ׳גורלי׳ ׳משמעותי׳ כן רמת הפחד מהשפעותיו, תוצאותיו והשלכותיו גדלה.
כל אחד מאתנו פוגש את עצמו בצמתים הללו. ישנם בני אדם שבאופן יזום, מתוך מודעות ובחירה, הם מעבירים את עצמם במעברים ובשינויים משמעותיים שכאלו. אך מעבר לכך, כולנו פוגשים במשך חיינו במספר ׳גשרים צרים׳ שאנו מוכרחים לעבור עליהם שלא בבחירתינו ולא ברצוננו. השינויים הקיצוניים הללו מעוררים בנפשותינו פחדים המעיקים ומקשים עלינו לאורך תקופות. הן לפני שאנו מגיעים לנקודת המעבר, הן במשך כל זמן בו אורך המעבר, והן לאחר מכן אנו פוחדים שמא יחזור ההכרח לעבור שוב את אותה נקודת מעבר או דומה לה, עם אותם הקשיים מהם שסבלנו בפעם הקודמת, או אף חמורים מכך.
הנידון שלנו סובב סביב הפחד הזה. כמובן לא ניתן להימנע מלעבור את אותם מעברים. אך מאידך, גם אין הכרח שהסבל הכרוך במעבר יהיה כל כך גדול ומזיק. על כן, בשלב ראשון נבין מהי הסיבה שמגבירה את החרדה והזעזוע מהפחד. לאחר שהסיבה תהיה ברורה, נגיש ונבאר מספר עצות ועבודות מעשׂיות כיצד להכשיר את הנפש לעבור את אותן נקודות תוך מזעור והקטנה של השפעת זעזועי הפחד, אשר ימתנו ויקלו מעלינו את קושי הסבל.
תפיסת חיים כארועים מקריים מול תפיסת חיים כתהליך
בכללות ישנם שני סוגי תפיסות חיים: תפיסת חיים כאסופה של אירועים מקריים או תפיסת חיים כתהליך אחד רצוף של בניין. אלו הם שני אופני מבט על כללות החיים, שתי גישות שונות כיצד ואיך לחיות חיים מלכתחילה, שתי צורת יחס למאורעות חיי היום יום. ישנו מיעוט של אנשים שתופסים את חייהם כתהליך, לעומתם רוב רובם של בני האדם חיים חיי מקריות. נרחיב בבאור הדברים.
לכאורה, במבט חיצוני, נראה בכללות כי כל בני האדם נראים שווים בצורת החיים שלהם. הרי לכל אדם יש את הסדרים שלו, יש לו סדר יום, הוא הולך לעבודה או ללמוד, הוא דואג לצורכי ביתו ומשפחתו בכל הסידורים והמטלות וכו׳. וכן לכל אדם באשר הוא אדם מפעם לפעם עוברים על כל אחד ואחד מאיתנו מאורעות שונים המחוללים תזוזות בסדרים שלנו. חלק מהאירועים חוקקים בנו רשמים. אנחנו פוגשים אנשים שמשפיעים עלינו. פעמים שאותם אירועים או אנשים גורמים לנו לשנות מסלול, לשנות סדרי חיים, בחלק מהזמנים השינוי נכפה עלינו על כורחנו, ולפעמים אנו ניגשים לשינוי מתוך בחירה. מכל מקום, ממבט שטחי נראה כי צורת החיים הכללית של כולם הינה - שהחיים בנויים על סדרים, ומאורעות העולם החיצוני המזדמנות, מנתבות אותנו מתקופה לתקופה, מרצוננו או על כורחנו, למסלולים וסדרים אחרים.
אמנם המבט החיצוני רואה את המציאות האמיתית מבחוץ, אך מבט פנימי רואה שבתוך התנועה הכללית הזו של החיים קיימות שתי צורות יחס שונות מהותית לגמרי לזרם החיים הכללי שתארנו.
ישנם כאלו שמביטים על החיים שלהם והם רואים אותם כתהליך כללי שכולל בתוכו כמה וכמה תהליכים. חלק מהתהליכים עברו עליהם לאו דווקא ביוזמתם, אלא תהליכים אלו נכפו עליהם מחמת גורמים חיצוניים. אך למרות כן, הם ראו את עצמם איך הם עברו את התהליכים. הם תופסים את הקשר בין רצף האירועים שעבר עליהם, ועל מה וכיצד זה השפיע על הבניין הצמיחה וההתפתחות האישית שלהם. מעבר לכך, בתפיסת חיים גדלותית זו, מלכתחילה, הם בעצמם המהנדסים והבנאים שמתכננים את השלב הבא בבנין נפשם, וגם הם אלו שחותרים להוציא את התוכניות אל הפועל הגמור. על כן, בחלק מסוים מהתהליכים הם עצמם היוזמים את שינוי הנתיב, הם המטים את כיוון התנועה של ספינת החיים שלהם. וממילא מי שמתבונן בהם, רואה מפעם לפעם שינוי בגוון ובצורה החיצונית של סדרי חייהם, ללא שניכרת סיבה חיצונית לכך.
אך קבוצה זו היא המיעוט, כי רוב בני האדם הם אנשים של מקרים, הם זורמים את זרם החיים באקראיות. כל אירוע שעובר עליהם הוא עוד מקרה שקרה. כמובן, גם להם יש סדרים, וגם הם יזמו כמה תהליכים בחייהם. אך התהליכים הללו בדרך כלל חיצוניים, הם לא תהליכי בנין נפש. אלו תהליכים של התפתחות מקצועית, או פיתוח מיומנויות למיניהם וסוגיהם או, התפתחות כלכלית כלשהי על מנת להקל ולשפר את מה שנקרא ׳רמת איכות החיים׳. אך גם תנועת התפתחות זו נעשית מתוך הצטרפות לתפיסה הכללית החיצונית ש-׳כן ראוי לעשות׳.
ישנם אנשים שבמהלכי השׂכל הם אנשים של תהליכים אבל במהלכי הנפש הם בני אדם של מקרים. לדוגמא: כל בעלי המוסדות והמפעלים למיניהם, וכן כל אדם שמתפקד בתפקיד ניהולי בצורה חיובית עם ׳ראש גדול׳, ודאי שהוא יוזם ומנהל תהליכים שלמים. אך מאוד יתכן שאצל האנשים הללו תפיסת התהליכים היא רק בשׂכלם, בעוד שבעולם הנפש שלהם, מבחינה רגשית הם כמו תינוק בן יומו. הרי ברור שתינוק שבכה בלילה כי הוא הרגיש צמאון, ולמחרת בבוקר הוא בוכה כי הרעב מציק לו, מבחינתו הוא לא חווה שזהו תהליך פנימי, אלא אלו מקרים סתמיים (למרות שבפנימיות ודאי שגם זה תהליך, אך בהתגלות שלו, זה נחווה כמקרים). כך רוב בני האדם לא חווים את חייהם הנפשיים והרגשיים כתהליך אחד רצוף, אלא הם חווים כל יום את המקרים שהזדמנו לפתחם או נקרו בדרכם ביום זה. ומחר יאיר לו יום חדש, ובו יזדמנו לו מקרים חדשים וחוויות נוספות כיד המקרה האקראי עליו.
תפיסת המקריות מחדדת ומגבירה את תוקף הפחד משינויים
ביחס לנידון שלנו - התמודדות עם פחדים מחמת גורמים חיצוניים, נתבונן ונבין יחד כי צורת תפיסת החיים כאסופת מקרים מעמידה את הנפש במצב בו היא חשופה יותר לנזקי פחדים הנגרמים מזעזועי השינויים החיצוניים שפוקדים את שגרת חיינו. ונראה כיצד תפיסת החיים כתהליך מעצימה את הנפש ומחשלת אותה בהתמודדות עם שינויים, וממילא מרחיקה את הפחד.
לכל אדם ישנה שיגרת חיים מסויימת, בה יש לו זרימה ושקט (יחסי לצורת החיים שלו). אך מפעם לפעם קורים כל מיני מקרים המיפרים את השגרה ואת השקט, ומצריכים התמודדות: זו יכולה להיות בעיה רפואית שעלולה להגיע לסכנה. יכול להיות התמודדות כלכלית עם נזק ממוני שנגרם, או אף גרוע מכך - אחד ממקורות ההכנסה נסתם משום מה, וכעת צריך להשיג מימון אחר על מנת לא לפגוע בצרכים הבסיסיים. לפעמים מתעורר איזשהו חיכוך קל בזוגיות, או גרוע מכך מתגלעת מריבה בגין ניגוד חמור שהתגלה. בעיה חינוכית כלשהי עם אחד הילדים מתחילה להתפתח, וצריך לטפל בהקדם לפני שממדי התופעות יתפחו, וכו׳ כמו שכולנו מכירים.
כמובן, חלק מהמאורעות הללו יכול להוציא אותנו מהשגרה לתקופה קצרה של התמודדות, ולאחר פתרון הבעיה תהיה חזרה גמורה לאורח החיים הרגיל. אך מאידך, חלק מהמקרים הרבה יותר משמעותי, נכפה עלינו שינוי מכאן ואילך באחד מתחומי או מערכות החיים הרגילות שלנו.
כך או אחרת אנו ניגשים להתמודדות. ישנם פעמים שברוך ה׳ הכל הולך בטוב, הבעיות נפתרות בקלות יחסית, השתלבנו במערכת החדשה בהצלחה. הכל עבר בשלום, או שחזרנו לשגרה הישנה והטובה, או שיצאנו לדרך חדשה עם התחלה מוצלחת. אך ישנם פעמים שאִתְּרַע מזלנו, נכשלנו בהתמודדות, דרדרנו את המצב, הסתבכנו יותר, ספגנו מהלומה על מהלומה, סבלנו, כאב לנו, ירדנו ברמת החיים ואנו סובלים מחסרונות יחסית לאשתקד. הנפש סופגת איזשהי ׳טראומה׳, נצרב לנו בתודעה ׳המקרה ההוא׳, ׳השינוי ההוא שהיה׳ הסיב לנו צער יגון וסבל.
אדם החי בתפיסת מקריות מתייחס לכל אירוע משנה שגרה שכזה כמקרה - ׳קרה משהו באקראי, נפל עלינו רעם ביום בהיר, אין מה לעשות צריך להתמודד׳. לאחר ההתמודדות, נגמר איך שנגמר, אם בכלל נגמר. מכל מקום הוא חוזר לשגרה הרגילה או לשגרה המחודשת. אך מבחינתו קרה מקרה, מה שהיה היה, דיה לצרה בשעתה, ממשיכים הלאה לחיות את החיים. אם בהמשך צצה לה צרה חדשה (שלא תבוא), לפי תפיסתו - שוב קרה מקרה אקראי שמתגלגל עליו, כל מקרה ומקרה לגופו, שוב פעם צריך לחלץ חושים ולהתמודד מחדש.
תפיסת המקריות הזו היא בעצם תפיסה של קטנות, ועל כן גם הקליטה של האירועים והיחס של הנפש אליהם נראית כך: ׳אוי אוי אוי... עוד צרה נפלה עלי. עוד קושי. עוד התמודדות חדשה. לך תדע איזה נזקים יהיו פה. מי יודע אם נצא מזה בשלום או שמא וחס ושלום יהיו הפסדים, גרעונות, חסרונות וייסורים שנסבול מהם עכשיו. אוי, למה העבירו אותנו למקום אחר, אני רגיל למקום הישן, יותר קרוב לי, נוח לי, רגיל לי... אוי, למה החליפו את התוכנה, את המערכת, את הספרים, את המכונות וכו׳ אני רגיל למערכת הישנה והטובה, שם הייתי מוצלח. מי יודע מה יקרה עכשיו? אם אני יצליח. אוי למה החליפו מנהל, למה החליפו שיטת ניהול...׳. וכו׳ עוד כל מיני שאלות ׳למה כך...? למה כך...? ולמה כך...? אך עניינם של כל השאלות הללו הוא - למה מכריחים אותי לעבור שינויים? מי יודע איך נצא מזה. השינוי משנה את הרגילות שלי, והרגילות נתפסת כיציבות, ואם כן השינוי הוא ערעור של היציבות, ממילא הוא מפחיד אותי מאוד.
אך צריך להבין שתפיסה זו נובעת מחמת שכל שינוי נתפס כעוד מקרה נפרד, עוד פרט, עוד אירוע שלא קשור לכלום.
אולם בתפיסה זו, שהינה עוד שינוי מקרי הולך ומתרגש לבוא עלי, עוד שינוי מאתגר מתגבש ומתחיל לתת אותותיו ולחול עלי. אזי כאמור, כל שינוי מעורר את מערכת הפחד שבנפש. וכאן ישנן שתי סוגי פחדים: פחד מהידוע ופחד מהבלתי נודע. במידה והצרה החדשה מוכרת לו מהעבר, היא דומה לאירוע לא מוצלח שעבר עליו לפני תקופת מה. אזי הוא עומד בפני פחדים מהידוע. במקרה כזה לפעמים עובר עליו תהליך טראומטי ברמה מסויימת לפי מצב נפשו. הוא נזכר בסיוט שעבר עליו וצרוב לו בתודעה. ממילא מתחילות חרדות שמא אותו סבל נורא הולך לחזור שוב על עצמו. לפעמים הוא מפחד שלא יפול עליו פחד מחריד, כמו אותם הפחדים שהוא חווה בפעם הקודמת. ולפעמים הפחד לא נולד מחמת צרה ממשית, אלא הוא פוחד שמא יקרה שוב אותו מקרה שיצר את הטראומה, ואזי הוא יפחד כמו שהוא פחד אז. וכמובן, לרוב במקרים אלו הפחד מיותר, כי המקרה לא חוזר באמת על עצמו, רק הפחד שמא יקרה חוזר ופוקד אותו לשוא.
בתפיסת המקריות השינויים מעוררים פחד מחריד, ואזי האדם מתחיל לברוח למקומות שהוא מזהה כיציבות. הוא יחפש מקלט מבטון, חדר ביטחון, חדר אטום. לברוח לטוס לארץ אחרת, למקום בטוח שקט ושליו בלי מלחמות. הוא מצטייד במסכות נגד פצצות גזים, או במסכות נגד חיידקים ווירוסים. הוא יחפש לברר את הזכויות שיש לו על פי הביטוח הרפואי המשודרג שהוא רכש לעצמו ולבני משפחתו, שהוא יוכל לבחור את הרופאים המומחים ביותר שיטפלו בו, וגם יהיה לו מימון לסיעוד וכו׳. הוא יבדוק כמה כסף הוא יכול לגייס, כמה יש לו בשקלול הכללי עם כל החסכונות והנכסים וההשקעות. וכו׳ כל מיני בטחונות שאנשים בוטחים בהם.
הכלל הוא, שכאשר אדם מסתכל על החיים והוא רואה אותם כאסופה של עוד ועוד מקרים, אזי כל מקרה שעלול ליצור שינוי כלשהו בשגרה, מכה את מערכת הפחד בעוצמה. ויתר על כן, לפעמים מערכת הפחד מתעוררת מעצמה, שמא יחזור ויקרה שוב אותו מקרה כמו זה שהחריד אותנו מכבר.
תפיסת חיים כתהליך מביטה על נקודות השינוי כשלבים בבניין
לעומת זאת, אדם עם תפיסת חיים יותר בגרותית, אדם שרואה את החיים במבט יותר רחב, אדם שמתבונן מפעם לפעם על היקף החיים שלו והוא רואה ומבחין כי תהלוכותיו בעולם הזה הינם תהליך שנפשו עוברת, ודרך כל רצף אירועי החיים היא הולכת ונבנית. והאף שעל כולם עוברים מגוון אירועים מהם יותר מוצלחים ומהם אירועים פחות נעימים בלשון המעטה. אך המבט על כל האירועים כולם, בין הטובים בין המוטבים, הם תהליך אחד ורצף אחד שכולל את כל הנקודות, הם סדר של בניין הכולל את כל השלבים.
ואם כן, מבט זה מאיר את כל השינויים באור אחר. כמו שחלק מהשינויים הולידו הצלחות ברורות, התקדמויות, פריצות דרך, ועוד כל מיני דברים טובים. כך, גם האירועים שהולידו צמצומים, סבל, חוסר נוחות, עימותים, קשיים, אבל גם הם חלק מבניין. הרי גם בבניה גשמית ישנם שלבים שצריך לשבור, להרוס, לפרק, לפנות פסולת וכו׳. וגם במלאכת ההבריה של הצומח צריך מדי פעם לעקור עשבים רעים, לקצוץ ענפים חולים, לגזום את השדרה על מנת לקבל יותר אור ואוויר ולעודד צמיחה מחודשת ומוגברת, ולפעמים אף להעביר את השתילים מקרקע רעה למקום יותר מתאים וכו׳.
כאשר התפיסה הינה כי החיים הם תנועה של תהליכי בניין וצמיחה, ולא מקרים נקודתיים, הרי שמבט זה מסנן את הפחד שמתלווה לשינויים. השינויים נתפסים כמו שלב בבניין, עוד שלב בתהליך, עוד תחנה או פניה בדרך. כאשר איזשהו שינוי נקרא לפתחו, אמנם הוא יודע שכעת המצב הוא אחד ומחר זה יכול להשתנות לכיוון אחר, אך במקום ליפול לפחד, הנפש תופסת את זה במידה מסויימת של סקרנות, היא מביטה על המצב כמו חידה - ׳נו... מעניין מה יקרה כאן, לאיפה זה ילך, להיכן הדרך הזו מובילה, אלו דברים חדשים נגלה עכשיו, איך זה יתפתח, מה השלב הבא ומה יבוא אחרי זה, מה זה יכול להוליד׳.
כלומר, התפיסה היא שהשינוי לפנינו אינו עוד מקרה לעצמו, ושרק נעבור אותו בשלום ונחזור למה שהיה. אלא אנחנו עומדים בפני עוד שלב בתהליך הבניה של החיים. ואם כן, מאוד מעניין כיצד יתפתחו הדברים, ואיך השינוי הנוכחי ישפיע על המשך התהליך. כי מכל מקום התהליך ימשיך... רק הגישה הופכת מפחד לסקרנות, להיכן ואיך מתקדמים מכאן?
משל למה הדבר דומה: אדם נוסע במכונית בדרך שאינה מוכרת לו לגמרי[2], הסבירו לו פחות או יותר כיצד להגיע. הוא אוחז במפת דרכים, ידוע לו שבאיזשהו מקום צריך לפנות ימינה, אך הוא לא מכיר את הכביש טוב. אזי, בכל פניה ופניה הוא מתבונן ומסתכל לבדוק - ׳האם זה המקום? כאן צריך לפנות? או שזה לא נראה בדיוק המקום הנכון כפי שתארו לי׳.
והנמשל: זוהי תפיסה של אדם שמביט על החיים שהם כל כולם דרך אחת ארוכה. ואם כן, הצורך לפנות, לשנות כיוון, להחליף כביש זה לא ׳מקרה׳ שמוריד אותי מהדרך. הדרך ממשיכה ואני חותר ליעד הכללי, שעובר דרך המפנה הזה שכעת אני מבצע. גם אם הדרך לא מוכרת, היא לא ברורה לו, אזי בכל פעם שמגיעים לפניה ולא יודעים מה לעשות, אין צורך להיבהל. מסתכלים, מתבוננים, מתעניינים, חוקרים, שואלים, בודקים, שוקלים, מכריעים. אם גם אחרי חקירה ודרישה עדיין לא ברור, יש לו כללים לפי העניין - ׳כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין׳[3], או ׳הרוצה שיחכים ידרים׳[4] אם היעד הוא בכיוון דרום, אזי בכל מקום שלא ברור לאן לפנות, נוטים לכיוון דרומה וכו׳.
אדם שתופס שהחיים עניינם בניין הנפש, המודעות לכך מכתיבה לו את צורת החיים, והוא עמל ויגע עם עצמו להתקדם להוסיף על הבניין עוד ועוד. ממילא אדם כזה לא תופס את אירועי החיים שעוברים עליו כמקרים, מבחינתו החיים הם תהליך, וכל מה שקורה אלו שלבים שמרכיבים ומשנים ומשפצים ומוסיפים ומתקנים חלק כלשהו בנפש.
אנשים שחיים במודעות הזו שחייהם הם תהליך, והם חיים את התפיסה הבגרותית הגדלותית הזו, אזי עם הזמן הנפש שלהם לומדת להבין כי כל הפחדים והחששות שפקדו אותנו בעמדנו לפני ותוך כדי מהלכי שינוי, לא תרמו לנו כלום ואין טעם להיתפס אליהם. שהרי סוף כל סוף עברנו את כל נקודות השינוי, ואנחנו עדיין כאן עומדים וקיימים ולא חדלנו מלהיות. בחלק נכבד מהשינויים שעברו עלינו, ברוך ה׳ לא רק שהתבדינו והחששות שחששנו שיבואו עלינו רעות וצרות, ולבסוף הכל עבר בשלום, וצלחנו את הקשיים. ומעבר לכך רק הרווחנו עוד יכולות, עוד מיומנויות, עוד כישורים, עוד תובנות, מסקנות, ידיעות ואפשרויות חדשות לרוב. גם בשינויים שהחששות התממשו, טעינו, נכשלנו, נפלנו ויצאנו מוכים וחבולים, היה לנו קשה וסבלנו. אך גם ממאורעות אלו הפקנו תועלת רבה למשך החיים: למדנו לקחים, למדנו עוד כמה דברים על עצמנו, הבנו שטעינו, הסקנו מסקנות, ונזהרנו בפעמים הבאות, ובהוסף לכך התחשלנו וקיבלנו כלים וכוחות לעבור מצבים קשים נוספים שהמתינו לנו בהמשך הדרך, וכן הכרנו אנשים טובים ונאמנים שעזרו לנו לצאת מהבורות שנפלנו בהם, וכו׳ עוד תועלות למיניהם.
כלל הדבר, כאשר אדם ניצב בפני ׳מקרה׳, ישנו איזשהו שינוי שעומד לחול עליו. אזי אם הוא חי בתפיסת מקריות, ממילא הפחד והבהלה פוקדים אותו לפי מהות העניין. אך אם התפיסה היא תפיסת תהליך, אז הדבר אינו נקלט כ-׳שינוי׳ אלא כשלב, כמפנה, כהתנסות חדשה. ועד כמה שסיננו את נקודת ה-׳שינוי׳, אמנם הפחד מהבאות לא נעלם כליל, אך על כל פנים הוא מופחת, מוקטן ומצטמצם.
תפיסת נפרדות מצע לפחדים - תפיסת אחדות יסוד לביטחון
בשנים האחרונות ישנה תופעה שבמסיבות יום ההולדת הנערכות עבור בני גיל השבעים שמונים, מוצגת מצגת של שקופיות. הסבא או הסבתא הגיעו לזיקנה או לגבורות, הילדים והנכדים רוצים לשמח אותם. לשם כך הם אוספים תמונות מהתקופה האחרונה, סורקים תמונות ישנות משנים עברו בהם התמונות לא היו אלקטרוניות, ומצרפים הכל יחד למצגת. במסיבה כולם מתיישבים מול מסך שמקרין את המצגת, שקופית אחר שקופית, וכביכול נוצר סרט הדמיה של כל החיים - מהילדות ועד לזקנה.
לכאורה נוצר כאן סרט אחד שלם, שהוא בעצם התהליך של כל החיים. אולם השאלה היא - האם האדם חיי את הסרט הזה, האם הוא תפס את החיים כתהליך אחד. או שמא הסרט הוא רק סרט מחשב, אבל הנפש שלו לא חיה את הסרט הזה. היא מצידה מביטה על החיים שהם שקופית אחר שקופית, אירוע אחר אירוע, עוד מקרה ועוד מקרה, אבל אין קשר, הכל נפרד, כל מקרה לגופו.
הנקודה שצריך לתפוס ולהבין כאן, היא שישנם שני מבטים על החיים: ישנו מבט שתופס ריבוי של פרטים, וישנו מבט שמאחד את כל הריבוי ומגבש אותו לדבר אחד. זהו הפרש במבט על החיים בתפיסת הנפש: ישנו מבט של נפרדות, וישנו מבט אחדותי, שמאחד ומצרף את כל הנקודות לאבני בניין הנפש.
ישנה התבטאות של הרב נתן מאיר וכטפוגל המשגיח של ישיבת לייקווד - הוא אמר שיכול להיות ציבור של אלף בני אדם שהם כביכול יחד, אבל באמת אין להם דין ציבור. זאת מחמת שבמציאות הם לא מחוברים יחד אלא הם אלף יחידים שרק נמצאים קרוב האחד לשני.
כל אחד יכול לשבת ולראות תמונות של החיים שלו משחר ילדותו ועד לעת זקנתו. זה יכול להיות אוסף של מאות ואלפי תמונות, והוא מעלה את כל הזכרונות מכל המצבים שעברו עליו. אבל בין הנפשות שיפעלו את העלאת הזכרונות הללו יהיו רבים שיתפסו זאת כריבוי של מקרים נפרדים - כאן נולדתי, כאן עשו לי ברית, אחרי זה לקחו אותי לטיול שם, הכניסו אותי ל-׳חיידר׳ ללמוד אותיות, לקחו אותי שיגזרו לי תלתלים וכו׳ וכו׳ כאן אני מחתן את בת הזקונים שלי, וכו׳ עד זקנה ושיבה עם נכדים ונינים. אולם אצל חלק קטן יותר בציבור נגלית הארה פנימית, והנפש שלהם מביטה במבט אחדותי - היא רואה בתמונות כיצד רצף האירועים הזה בדיוק בנה את נפשו והביא אותו למצב בו הוא אוחז היום. היא משׂכילה כיצד כל ההצלחות וגם כל הכשלונות חוברות יחד בהרכבת חלקי הנפש. היא מבחינה בתנועה על כל התחנות במסלול ההתקדמויות וגם הנסיגות בדרך החיים. היא רואה את התנועה המתמדת על סולם החיים, את העליות וגם את המורדות.
לענייננו בעסקנו במערכת הביטחון מול מערכת הפחד, ישנה נקודה עקרונית שחשוב להבין אותה - כל הפחדים שקיימים בעולם מונחים על תפיסת הנפרדות. נבאר, רות אמרה לנעמי - ׳המוות יפריד ביני ובינך׳[5]. ישנה כאן נקודת עומק, הסיבה שהמוות מפחיד אותנו הוא מחמת שהמוות מפריד. כל פחד חל על דבר מצד כך ששייכת בו תכונת פירוד.
פחדים הם חלק מהעולם, מעולם הם היו ולעולם הם יהיו. גם לעתיד לבוא יהיה פחד, רק אז הפחד יהיה מתוקן - פחד מהדר ה׳ ומעזוז קדשו[6]. אולם עד עת קץ, בינתיים הפחדים בעולם שלנו הם חיצוניים, והם כורח המציאות. מכל מקום המגמה שלנו למצוא דרך למזער את נזק השפעת הפחד שאינו מתוקן על נפשותנו.
לפיכך צריך להבין, כי ישנו הפרש מהותי בהשפעת הפחדים על הנפשות בין מי שבנפשו מאיר אור אחדותי למי שנפשו רחוקה מאור האחדות והיא נפולה בתפיסת הנפרדות. ככל שאור האחדות מאיר יותר בנפש, ממילא אין לחפד מצע של נפרדות לחול עליו. ואם כן, שם הגילוי של הטוב והביטחון גדול יותר, והרע והפחד מופחתים קְטֵנים ונעלמים יותר. וכמובן להיפך, ככל שהנפש יותר נפולה בתפיסת הנפרדות, שם המצע של הנפרדות גדול יותר, וממילא הרע והפחד מצויים יותר, והטוב והביטחון נעלמים.
ואם כן, אחד מהצעדים לתקן את מערכת הפחד המקולקלת, היא קניית תפיסת תהליכים. ככל שאדם קונה יותר ויותר את היכולת לתפוס תהליכים, ממילא הוא מגביר בעצמו את אור האחדות עוד ועוד. כל אדם יכול לשבת עם עצמו ולשחזר את קורותיו, להתבונן בהם, לנסות לראות את הקשר בין המאורעות, להבין איך כל מה שעבר עליו הוא בעצם תהליך שהשפיע ובנה את נפשו. מהלך כזה יקרב אותו אט אט ללמוד לראות את התהליך שבכל דבר.
ככל שהיכולת להבחין בתהליכים תלך ותגדל, כך תפיסת האחדות תלך ותתגלה ותפיסת הנפרדות תלך ותקטן. והיות שמצע הנפרדות שבנפש מצטמצם, יהיה פחות ופחות מקום לפחדים לחול. ולהיפך, המבט הגדלותי הטוב וגם הביטחון ילכו ויגדלו.
קניית תפיסת חיים כתהליך באופן מעשי
לאחר שהבנו את התועלת והנחיצות להתעלות מתפיסת חיים של מקריות לתפיסת חיים כתהליך של בנין נפש, נבאר בס״ד מה הן הצעדים המעשיים כך שכל אחד מאיתנו יוכל לבנות צורת מבט מתוקנת על החיים.
כפי שהוזכר, כל אדם מתחיל בגיל צעיר לזכור את קורותיו. כדרכו של עולם כל אחד מאתנו מוצא את עצמו מפעם לפעם מעלה זכרונות מעברו. הוא מעלה בדמיונו כל מיני מצבים שעברו עליו, לדוגמא - ׳כשהייתי ילד בן חמש בערך, היה איזה קונדס שעשינו כמה חברים, ואחר כך הענישו אותנו...׳. ׳פעם אחת כשהייתי בת״ת בערך בגיל שבע, היה חידון או תחרות מסוימת, וזכיתי בפרס יקר ערך, ומאוד נהנתי ממנו׳. וכדומה עוד נקודות זיכרון ודמיון של מצבים וחוויות. אך כמובן, מחשבות קלות ורוחפות המתלוות לזכרונות ודמיונות כעין אלו אין בהם תועלת של ממש.
התועלת האמיתית היא תהליך דומה של העלאת זכרונות מכל מאורעות החיים מאז שהזיכרון שלנו החל לקלוט ולשמור את המצבים והחוויות במוח, ועד לשלב בחיים בו אנו אוחזים כעת. אך, העלאת הזכרונות נעשית בצורה מובנית ומסודרת שלב אחר שלב, מתוך מבט מתבונן ש-׳שוזר חוט׳ ומקשר את כל האירועים ורואה בהם את התהליך שהנפש עברה והתפתחה. התבוננות שמבחינה איך ומה כל אירוע השפיע על מסלול התנועה של החיים.
כמובן, אין צורך לנסות לזכור הכל, את כל הפרטים הקטנים, כי אין זמן וגם אין לנו יכולת כזו. העיקרון הוא לזכור את המהלכים השורשיים הקרובים לנפש. לקחת שנה אחר שנה ולראות את סדר מהלך החיים עם כל המעברים משלב לשלב. לדוגמא: היכן הייתי בגיל שלוש, ארבע, חמש והלאה. ובכל שלב לבחון - איפה גרתי? היכן התחנכתי? מה היתה הסביבה? מה היתה האווירה? מי ומה השפיע עלי? ראיתי משהו או מישהו מיוחד? אילו מחשבות זה עורר בי? לאלו תובנות ומסקנות חדשות הגעתי? האם זה גרם לי להשתנות במשהו? אם כן, מהו השינוי? מה מהותו? שינוי קטן או גדול? מה הוליד השינוי? לאן זה הוביל אותי? מה היה קורה אילולא אירוע זה? וכו׳[7].
בהתבוננות על המהלכים התהליכים המאורעות והמעברים העיקריים, האדם מצייר לעצמו עם כוח הציור שבנפש את המצבים שהוא עבר. כך הוא בעצם חוזר ועובר את אותם המעברים עם מודעות גבוהה יותר. העבודה הזו בונה ומכשירה את הנפש לעבור מהלכי שינויים בצורה מתוקנת. הנפש מתקנת את מבטה ואת הגישה בעומדה לפני מאורעות ומהלכי שינויים שהיא צפויה לעבור, כפי שנבאר.
אדם שרוצה לילך בדרך שהצענו, ראשית הוא מתבונן ומעביר בזכרונו בציור ובמודעות את כל המעברים והשינויים שעברו עליו, וכעת הוא מנסה לקשר אותם. ובכך הוא רואה כי השינויים הם לא נקודות נפרדות, אלא הם שלבים בבניין, הם ׳פניות׳ במסלול התנועה הארוך של החיים שהולך ומתמשך. אם כן, אין כאן פרטים מפורדים, אלא יש פה כלל שכולל את כל הפרטים. יש פה מהלך של חיבור שמקשר את כל השלבים כסדר התהליך של בניין הנפש שלי.
ההתבוננות מייצרת קו רצוף שעובר בין כל התחנות הפניות והמפנים בדרך בו דרכה הנפש במסלול החיים שלי. כך האדם אט אט מגבש תפיסה שהחיים שלו הם בעצם תהליך אחד.
עבודת ההתבוננות על קטעי חיים מלמדת את הנפש שבמקום לחשוש ולפחד מאירועים מחוללי שינויים הממשמשים ובאים עלינו, יש לסנן את נקודת השינוי. דהיינו, כדאי לגשת ולבוא אל אותם מהלכי שינוי מתוך גדלות, מודעות, פתיחות, נכונות לקבל, לשמוע, ללמוד, להתנסות בדברים חדשים, לבחון, לחקור, להתקדם ולהבנות. ולאחר מכן לעשות חשבון, לראות מה קרה, איך זה השפיע עלינו, מה אפשר לבנות מזה, מה אנחנו לוקחים איתנו להמשך הדרך, ולאן אנחנו ממשיכים מכאן.
אט אט עם התבוננות חוזרת, עם עוד גדלות ומודעות, האדם הופך מאדם של מקרים ונעשה אדם של תהליכים. מעלה נידף שמתנועע במקריות במאורעות החיים, הוא נעשה ל-׳בונה׳. כל שלב כל מאורע כל שינוי ופניה מוסיפים עוד נדבך, עוד חדר, עוד קומה, עוד כוחות, עוד תשתיות, עוד יכולות[8].
הדרגתיות העבודה
כמו בכל תכונה ומעלה או מדרגה שרוצים לקנותה ישנו יעד וישנה דרך כיצד להגיע אל היעד, ועל דרך כלל האופן בו צועדים לקראת היעד הוא בהדרגתיות, בהתחלה קצת ולאחר מכן הולכים ומוסיפים עוד ועוד. גם כלפי עבודת קניית תפיסת החיים כתהליך יש בה מימדי רוחב ועומק. הרוחב הוא טווח הזמן עליו מתבוננים ובו רואים את פריסת התהליך ומהלכו על ציר הזמן. מימד העומק הוא איכות הכרת והבנת התהליך, מה עבר עלי ואיך זה השפיע על בניין הנפש שלי.
מבחינת רוחב, העבודה נעשית בהדרגתיות כדלהלן. ראשית לוקחים קטעי זמן קצרים יחסית, אפשר להתחיל להביט ולהתבונן על תקופה של מספר שנים בודדות אחורה. להעלות זכרונות מארועי תקופה לא ארוכה זו, ולנסות לזהות קשר ורצף בין הנקודות. לאחר מכן מגדילים את תקופת ההתבוננות, מרחיבים והולכים יותר ויותר אחורה: מאז שנולד הילד האחרון, מאז שנולד הילד הראשון, מהחתונה, מהבר מצווה, מתקופת ה-׳חיידר׳ הכי מוקדמת שזוכרים.
אדם מתבונן על כל אחת מהתקופות הללו ושואל את עצמו - איפה הייתי בתחילת התקופה? ובסופה להיכן הגעתי? מהי הדרך שעברתי מהיכן שהייתי עד למקום בו אני עומד כעת? כך הוא מתרגל את עצמו לחשוב בתפיסה של תהליך.
העבודה אותה אנו מתארים כעת הינה בסיסית וחיצונית ביותר הראויה ושווה לכל נפש. אולם מי שמגלה בעצמו יותר דקות, יתכן והוא יוכל להבחין בתהליכים גם בתקופות קצרות ביותר - התהליך שעבר עליו מהחודש ואף מהשבוע האחרון. וגם בהתבוננות על יום אחד בודד, אפשר לקלוט תהליך.
עד כה דיברנו על התבוננות רוחבית הולכת וגדלה עד לכיסוי כל מערכת חיי המודעות שלנו, מיום עמדנו על דעתינו ועד להיכן שהגענו. אך מעבר לכך ישנה עבודה נוספת להרחיב עוד את טווח ההתבוננות על ציר החיים אל הקצוות באופן ציורי: מטרום הלידה ועד אחר המוות. להלן נדבר על כך שישנה עבודה להתבונן באופן ציורי על שלב היות האדם עובר במעי אמו ועד לנקודת המעבר והיציאה לעולם הזה. וכן מהקצה השני, להתבונן באופן ציורי על המעבר מהעולם הזה לעולם שלאחר מכן. על התועלת הייחודית בהתבוננות על נקודות הקצה הללו נדבר לקמן. מכל מקום, ביחס למימד הרוחב בעבודה - לקנות תפיסת תהליך, כל אדם יוכל לכסות את כל מרחב מערכת החיים שלו מקצה אל קצה, ולשזור מהם תהליך אחד שלם.
גם מבחינת עומק, קניית התכונה לחיות בתפיסת תהליך נעשית בשלבים. בשלב הראשוני צריך להתחיל להוליך את הנפש ממבט של נפרדות שרואה את אירועי החיים בצורה בדידה ותלושה האחד מהשני, ולעבור לתפיסה שרואה מסלול חיים. בשלב שני ועמוק יותר, האדם לומד לראות כיצד הנפש לו עצמה מתנועעת ועוברת ונבנית על כל הנקודות במסע החיים. נבאר.
אדם מעלה בזיכרונו את קורותיו, אולי הוא נעזר באלבומי תמונות, אולי אף יש לו יומני חיים. אזי ישנו מבט כזה על החיים: בשנת תשל״ז נכנסתי לחיידר - אה, הינה תמונה, נראה אם אני זוכר מי היו החברים ומי היה ה-׳רֵבֵּה׳. זו מסיבת האותיות, זו מסיבת סידור, הנה המפקח הרוחני של הת״ת (הוא כבר נפטר זצ״ל). בשנת תש״מ כבר התחלנו חומש. כאן לקחו אותנו לקבל ברכה מהרב פלוני. בשנת תשמ״ז עשו לי בר מצווה, זה היה באולם פלוני - היום הוא כבר לא קיים. בשנת תשמ״ח נכנסתי לישיבה קטנה פלונית, ישיבה מצויינת מהטובות בארץ ובעולם, היה ממש ׳שטייגן׳. בשנת תשנ״א עברתי לישיבה גדולה אלמונית - היו שם המון בחורים. בשנת תשנ״ב עזבתי שם ועברתי לישיבה גדולה אחרת. בשנת תשנ״ו התחתנתי, היה שמח מאוד, זה היה באולם מפואר כך וכך. וכו׳ עד היום בשנת תשפ״א יש לי שבעה ילדים בבית, שניים נשואים, ובנתיים רק נכד אחד.
זהו מבט שרואה פרטים פרטים שאין בהם כלום, בצורה כזו לא ניתן לצקת לתוכם תוכן של עבודה. לכאורה ישנו כאן תיאור סדרתי של אירועי החיים מסודרים לפי תאריכים מהמאוחר בעבר ועד להווה. אבל זהו מבט בדיד, אין כאן קליטה של מסלול מסע חיים עם קשר ורצף מוסבר בין כל שלב ותחנה.
על כן, בשלב ראשון צריך לזהות נקודות של קשר שיאירו ויתנו לנו הבנה מהו התהליך שהוביל את השתלשלות האירועים כפי שהיה, דווקא כך ולא אחרת.
לדוגמא: ׳להורים שלי לא היה כסף אחרי החתונה, לכן מצד אחד גרנו באיזור שרק התחיל להתחרד בעיר מעורבת, אבל אבי דאג להסעה בשבילי, שאהיה בחיידר איכותי בשכונה חרדית. זו הסיבה שיש הפרש בצורה החיצונית של החברה בתמונות מהשכונה, לבין החברה בתמונות מהחיידר. בכיתה ח׳ בת״ת, אני זוכר שהיתה התעלות מיוחדת לקראת הרישום לישיבות, ומאז הבר מצווה ועד לסוף המכינה לישיבות היה לי הרבה חברותות איכותיות והמון שעות משותפות ללימוד, כך שהצלחתי ל-׳התברג׳ יחד עם חברי לישיבה הקטנה המצויינת בה הייתי. לישיבה הקטנה שהייתי היתה ׳ישיבת המשך׳ עם אותה בעלות והנהגה רוחנית, כך שבאופן רגיל עברתי לישיבה הגדולה שהיא ההמשך הרגיל של הבחורים כולם, פרט לחריגים. אולם אני זוכר שלא היה לי נעים שם, לא התאים לי ההמוניות, לא התאים לי התנאים. לא רק לי לא התאים אלא גם לחברותא שלי. לכן עברנו לישיבה בראשות דודו של החברותא שלי. שם הכרתי את אחיה של אשתי, והוא בעצם עשה את השידוך. כיוון שלאשתי היתה משרה חשובה בעיר פלונית בדרום, עברתי לגור שם אחרי החתונה. שם נכנסתי לכולל החשוב והמבוסס של הרב פלוני. מחמת כן, הבנים הראשונים שלי התחנכו במוסדות שלו׳. וכו׳ להבין את הקשר ונתיב התנועה במסלול החיים שעברתי עד כה.
לאחר מכן, שוב חוזרים ומתבוננים יותר בעומק על מסע החיים או קטעים ממנו, זאת במטרה להתרגל לחשוב ולזהות כיצד כל אירוע או רצף האירועים הקודם, השפיע וגרר אחריו את האירוע הבא אחריו או את השלכותיו או את הצורה בה התנהלנו בו. לנסות להבחין איך כל שלב על ציר הזמן הטביע בנפש את חותמו, כיצד הוא הניע את הנפש לכיוון בה היא פוגשת את הנקודה הבאה לאחר מכן. להשכיל איך היא משתמשת בכלים שהיא קיבלה כאן, בהמשך ההתמודדות בתחנות הבאות.
וביחס לדוגמא: ׳בראשית דרכי היה לי יותר חיבור לילדי השכונה מאשר לילדי החיידר, כי הייתי מסיים מוקדם ורוב אחר הצהריים הייתי מבלה במשחק בגינות ליד הבית. אכן, הדבר גרם להפרשי תרבות ביני לבין חברי בכיתה. כיוון שהדבר היה ניכר, חלק מהרבנים הזניחו והפלו אותי לרעה. אולם בשלב מסויים המפקח הצדיק קלט את העניינים, הוא עבד יפה עם אבי והרבנים כך שלקראת חצי השני של שנות החיידר הייתי מעורה יותר בחברה האיכותית של הת״ת ומנותק יחסית מהחברה בשכונה הקרובה. אחרי הצהריים הייתי מבלה ב-׳מתמידים׳, ׳מבצעים׳ וכדומה. זה היה המנוף להתעלות לקראת המבחנים לישיבות הקטנות. הקירבה היתירה לקבוצת המצטיינים ההיא, נתנה לי גם מראה חיצוני וגם הנהגה פנימית בנויה וטובה, שנקלטה בעיני המשגיח וראש הישיבה הקטנה המצוינת אליה התקבלתי. בישיבה הגדולה סבלתי מהמוניות של מאות בחורים, כמו כן, הרמה של הפנימיה: ההיגיינה והניקיון היו ירודות פלאים יחסית לבית המבריק בו אימי גידלה אותי. סבלתי משתי בחינות: היה חסר לי חום ועטיפה של צוות, וכן התנאים הסביבתיים גרמו לי עגמימות וחוסר חשק. ברוך ה׳ שהיה לי חברותא שסבל בדומה לי, מה שהביא אותנו להחלטה לעבור לישיבה של דודו. אמנם ישיבה פחותה מבחינת ׳שם׳, אבל לא היה חסר שם כסף, התנאים היו מצויינים, וגם כיון שדודו היה ראש הישיבה, הוא דאג לנו אישית הן גשמית והן לקידום רוחני. היחס המועדף הזה בנה אותנו ונתן לנו כלים להצליח הרבה יותר מהישיבה הקודמת. יתר על כן, אחד מהבחורים המצויינים שם שידך לי את אחותו המוצלחת הלוא היא אשתי׳. וכו׳. זו הסתכלות והתבוננות לראות בתוך סדר השתלשלות העניינים את ההתפתחות האישית.
אמנם גם הדוגמא המובאת כאן חלקית ומצומצמת ביותר. כמו כן, זוהי דוגמא חיצונית למאוד, שאינה נוגעת להתפתחות הנפש בפרטות ובעומק. אך גם זאת התחלה של עבודת ההתבוננות לקניית תפיסת תהליך המשפיעה על הנפש. זוהי התחלה של קליטת תהליכים, של חשיבה בתפיסה ובמבט של תהליך רציף ואחיד, שמאירה אור של אחדות בנפש.
על גבה של התחלה זו ממשיכים הלאה להעמיק בהתבוננות, ומבחינים בתהליכי ההתפתחות הנפשית יותר בפרטות, יותר בדקות. מנסים לגלות גם תהליכים יזומים שהיו, שהאדם העביר את עצמו בתוכם בבחירתו. ויתר על כן, מתקדמים לשלב בו האדם יותר עמל ועובד עם נפשו מתוך מודעות, הוא יוצר תהליכים יזומים מעצמו לעצמו לבנית נפשו. כאן הוא כבר נכנס למצב שהוא מנהיג את עצמו, מנהיג את חייו בצורה של תהליכים.
אדם שיכנס לצורת חיים פנימית כזו, ישב ויכתוב את החיים שלו, יערוך וינהל יומני חיים, ויעיין בכך מעת לעת. לאחר תקופה של מספר שנים הוא יראה מסלול. הוא קורא מה נכתב לפני כעשׂר שנים, מה נעשה עמו לפני תשע שנים וכו׳, ומה הוא כותב על עצמו בתקופה האחרונה. כך הוא רואה היכן נפשו היתה לפני עשר שנים ולאן היא הגיעה כיום. רואים את הנפש הולכת.
התבוננות על הלכי הנפש בעוברה אירועים קיצוניים מחשלת אותה לצלוח שינויים עתידיים
עד כה בארנו ב׳ תועליות בקניית תפיסת חיים כתהליך על מנת להתמודד עם פחדים: א. אירועים העומדים לפנינו, שלכאורה מפחידים אותנו מצד שהם נראים כהולכים לשנות לנו את סדרי החיים, ומי יודע אם לטוב או למוטב, גם אם נראה יותר למוטב מאשר לטוב. על כל פנים האירוע אינו נתפס כפרט וכשינוי מפחיד לעצמו, אלא כשלב בתהליך החיים. ב. התפיסה האחדותית מסלקת את התפיסה הנפרדת, שמהווה מצע לפחדים. עתה נבאר בס״ד נקודת תוספת במהלך תיקון מערכת השינויים שבנפש.
כל אדם עובר בימי חייו מצבים ותקופות לא קלות שעלולות לגרום צער וסבל. כך שכל אחד נפשו התרגלה במידה מסויימת לעבור מעברים קטנים שהיא סובלת בהם סבל קל יחסית. ואם כן, מידת הפחד המתעוררת בנפש ביחס למעברים הרגילים המוכרים והידועים הללו, הולכת ופוחתת עם ההרגל.
אולם כאשר היא עומדת בפני מצב מסוכן שעלול להביא עמו רמות סבל יותר קשות שהאדם פחות מורגל בהם, מערכת הפחד מתעוררת ביתר שׂאת, מעיקה ומפריעה את תפקוד הנפש. בין אם מדובר במצב ידוע ומוכר, ואם כן הפחד הוא פחד מהידוע. ובין אם המצב שעומדים בפניו אינו מוכר וידוע, אך נראה שהסיכון שבו רב, ואזי מתעורר פחד מהבלתי נודע.
אף שאלו שתי מערכות פחד שונות, אך היסוד ההתחלתי ממנו נובע הפחד הוא אחד, כמבואר - כל שינוי מוליד פחד בנפש.
ברם יש לנו ללמוד, כשם שההרגל להתמודד עם מעברים דרך השינויים התקופתיים הקטנים והקלים יחסית, ׳סינן׳ את התפיסה של השינוי וממילא הפחית את מידת הפחד. כך גם אם ׳נתרגל׳ את הנפש ׳לעבור׳ גם שינויים קיצוניים יותר, ממילא הנפש תלמד ׳לסנן׳ את נקודת השינוי שבדבר. כך שבעומדה בעתיד בפני אירועים קיצוניים, נקודת השינוי תוקטן, וממילא עוצמת התעוררות הפחד תפחת.
כמובן, לא באנו להציע לאדם להעביר את עצמו בשינויים קיצוניים בפועל רק על מנת לתרגל את הנפש. אך ישנה עצה אחרת כיצד להשׂיג את התרגול הנדרש. כל אחד ואחת מאיתנו עבר אירוע קיצוני של מעבר מבטן אמו אל העולם החיצון הזה. כמו כן, כל אחד ואחת מאיתנו עתידים לעבור מצב קיצוני נוסף של מיתה, מעבר מהעולם הזה של נשמה לבושה בגוף גשמי, למצב בו פושטים מעלינו את הלבוש הגשמי, ומעבירים אותנו לעולם אחר בו הנשמה מולבשת בלבוש רוחני זך יותר. שני מעברים קיצוניים אלו הם שני צידי המטבע.
אם נוכל להביא את עצמנו למצב בו אנו משחזרים באופן ציורי את המעבר מרחם אימנו לעולם הזה, וכן אם נוכל להביט באותו אופן ציורי על העתיד לבוא עלינו בעברנו מהעולם הזה לעולם הבא, וכל זאת מתוך מבט שתופס את האירועים הללו כשלבים בתהליך החיים המתמשך של נפשנו. ויתר על כן, אם נרגיל את הנפש לחזור ולצייר ולהתבונן על אותן המעברים הקיצוניים, אזי הדבר יועיל במספר פנים: ראשית, הנפש מוסיפה עוד נדבך בבניין התפיסה של חיים כתהליך ולא כאירועים מקריים. שנית, הנפש כביכול מתאמנת ומתרגלת להביט גם על מעברי חיים קיצוניים כשלבים בתהליך מתמשך, דבר ש-׳מסנן׳ את נקודת השינוי, משקיט ומקטין את מערכת הפחד בעומדו בפניהם. תרגול זה מחשל מחסן את הנפש ומעצים אותה לקראת הפגישה עם נקודות מעבר קיצוניות נוספות במשך החיים.
המשנה באבות[9] אומרת - ׳על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא׳. למען האמת התהליך של חיי הנשמה הישראלית מתחילה מראשית ימות עולם בשעה שעלו במחשבה להיבראות, ואחריתם נעלמת בעולם הגמול והנצח בהתכללות באין סוף המאצילם. אנו לא נעסוק בראשית ובאחרית הנעלמות והמופשטות, כיוון שמטרתנו להנמיך ולפשט את מלאכת בניין הנפש ולקרבה לכל אדם, אף לאלו שלא קראו ולא שנו. תחילה נעסוק בחלק הראשון במשנה - נלמד כיצד ראוי להתבונן על תקופת המעבר מהנקודה שהיינו עובר בבטן אמנו ונוצרנו, ועד לנקודה שהוכרחנו לצאת משם ולהיוולד אל תוך מציאות העולם הזה. ולאחר מכן נעסוק ב-׳על כורחך אתה מת׳, שם נלמד כיצד ראוי להתבונן על תקופת מעבר קיצונית נוספת שכולנו עתידים לעבור בה[10], מעבר מהעולם הזה לעולם שאחרי.
שחזור המעבר ממעי אמו לעולם החיצון
אחד המעברים הקיצוניים שכל אדם עובר, הוא המעבר מבטן אמו אל העולם החיצון הזה. נלמד כיצד להפיק את התועלת בהתבוננות על תקופת מעבר זו.
נבהיר, אין המטרה לעורר את הידיעה שפעם היינו במצב של עובר ולאחר מכן נולדנו, כי הידיעה הזו ידועה לכולנו, אך אין היא מועילה לצורך המטרה אותה שואפים אנו להשׂיג - להתבונן עם מודעות ברורה ועמוקה על קטע בחיים שלנו שעברנו בו על כורחנו שינוי גדול ומהותי - מעבר מהעולם שנקרא ׳בטן האם׳ אל העולם הזה. להגיע להכרה חושית מתוך כוח הציור שבנפש שמצייר מציאות של מצב אמיתי באופן מוחלט לכל אחד מאיתנו. מי שירצה יוכל גם לשלב כוח מדמה של ציור אל תוך הכוח הציורי בו הוא משתמש על מנת לבוא להכרה חושית.
נבהיר הבהרה נוספת, אנחנו לא מדברים על שחזור החוויה כפי שהייתה באמת. כי האף אמנם שברור לנו מדברי חז״ל שלעובר במעי אמו ישנה מודעות, ואף מודעות גבוהה יותר ממה שיש לנו כעת. שהרי ׳נר דלוק על ראשו ומלאך מלמדו את כל התורה כולה, צופה מסוף העולם ועד סופו׳[11]. כלומר, ברור שהעובר מודע וחווה רגשית את מה שהוא חווה באותה שעה, אולם מה קורה שם בדיוק קשה מאוד לדעת. אין לנו דרך לזכור זאת, מפני שבתהליך הלידה במקום כלשהו נוצר דילוג - והמודעות שהיתה נעלמת, ולאחר מכן אין לנו חיבור למודעות שעברה. על כן, הסברנו שאנו לא מנסים לשחזר את זכרון החוויה הרגשית כפי שהיתה בדיוק, אלא אנו מנסים להגיע להכרה חושית באמצעות כוח הציור שבנפש, להתבונן על מצב של קטע בחיינו שברור לנו שהיה באופן מציאותי מוחלט.
ובכן, אדם עומד וצופה בתינוק קטנטן רך הנולד לא מזמן, הוא הומה רגשות: המתיקות, התמימות, הנקיות, הזוך, ההתחדשות, התנועות - ׳הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו׳[12]. אחרי העונג והנחת, ישנה כאן הזדמנות להתבונן, הרי הגוף הקטנטן הזה רק לפני כמה שעות עבר חוויה קיצונית כאן בעולם החומר הגשמי. עד לא מזמן הגוף הקט הזה לא היה כאן בחוץ, אלא הוא התענג לו בבטן אמו, ולאחר מכן הוא נדחה משם ויוצא החוצה לעולם שונה לגמרי. כאן המקום להתבונן - הרי גם אני עצמי הייתי במצב הזה, ועברתי את אותה חוויה קיצונית. אמנם הגוף שלי אינו כה זעיר כמו התינוק הפצפון הזה, אבל זה מחמת שעברתי התפתחות גופנית טבעית, אך היה שלב שבו גם אני הייתי סגור ועטוף בבטן אמי. מי שברוך ה׳ אמו חיה, עוד יותר יקל לו לצייר את המציאות שהיתה באופן ברור ומוחלט, שהגוף הזה שלו, היה כנוס ומסוגר בתוך הרחם של אמו הניצבת מולו.
אדם מצייר לעצמו איך זה להיות בבטן של אמא - סגור ומסוגר במקום קטן וצר, אך התחושה היא - מוגן, חבוק, בטחון ונעימות. רק אני והמלאך לומדים את כל התורה בשקט ובריכוז מופתי, ללא הפרעות כלל. מנותק מכל סוג הפרעה או היסח חיצוני - לא מראות נגעים, לא רעשים, לא רשעים, לא גירויים, אין חדשות, אין איומים, אין סכנות, אין פחדים והתראות. רגוע, שקט, שלו ושאנן. הכל מוכן ומזומן לי - לא צריך לדאוג למזג אוויר או אוורור, לא צריך לדאוג לאכילה שתיה ופינוי פסולת, הכל פועל מאליו במערכת סגורה ומבוקרת. תשעה חודשים שהנפש מסתגלות לחביקה המתוקה, לעונג, לשקט, לחברתו הנעימה של המלאך בבית המדרש הפרטי שלנו[13].
אבל אחרי תשעת החודשים, אחרי שהתרגלתי למציאות הזו - זה העולם שלי, אלו הסדרים אליהם אני רגיל. שלא ברצוני ולא בבחירתי - המערכת מתחילה לנתק אותי ולדחות אותי החוצה. עד שאני נפלט לתוך עולם חיצוני השונה בתכלית. כל האיברים שהיו סתומים נפתחים: אף, פה, עיניים אוזניים, מישוש בידיים. החביקה הקבועה נעלמה והיא מקבלת צורה אחרת. תחושות רעב וצמאון מחרידות ומתחילים לבכות, לחפשׂ איך להרוות את הצימאון ולהשביע את הרעבון. המלאך נעלם והכל נשכח[14].
הנקודה העיקרית בה צריכה להתמקד התבוננות הכרתית וחושית זו הינה, על הלך החרדות והפחדים שעברנו, מתחילת המצב בו הגענו לתודעה שהולך ומתרגש לו לבוא עלינו שינוי קיצוני ומהותי של עזיבת בטן האם, ועד ליציאה לעולם החיצון וההסתגלות למצב החדש, ועד לחזרה ליציבות לרוגע ולמנוחת הנפש.
לעיל הסקנו כי לעובר במעי אמו ישנה מודעות גבוהה בוודאות. ועד כמה שהעובר בר דעת, והוא מבין מהיכן הוא יוצא ולהיכן הוא בא, הרי שבוודאי תהליך המעבר צריך להוליד בו חרדה ופחד עצומים.
אחד מסימני הבהלה והפחד הוא בכי התינוק בשעת יציאתו. יש מרבותינו שביארו כי הבכי הוא מחמת ירידת האדם מהעולם העליון לעולם השפל הזה, ויש מרבותינו שבארו כי סיבת הבכי הינה מחמת המעבר מנעימות ועונג השהות בבטן האם אל העולם החיצון הזה. לפי הדעה הראשונה יש לעיין ולהבין, כי עד כמה שישנם כאלו שהגיעו לעולם הזה מהגיהנום, לכאורה יתכן שכאן אולי טוב יותר ואין סיבה לבכות. ברם, לפי דעה ב׳ כבר ברור כי לכולנו ישנה סיבה טובה לפחד ולבכות.
כאמור, השחזור הציורי ההכרתי התחושתי יחד עם ההתבוננות החיצונית המודעת הזו שעובר את משׂוכת הפחד למרות השינוי הקיצוני שהיה כאן, מקטין וממזער את חרדת הנפש מהלכי שינויים שיזדמנו לה במשך החיים. כאשר יגיע מפנה כלשהו, הנפש כבר תדע ׳לסנן׳ את נקודת השינוי, וממילא להשקיט את הפחד, היא לא תיתן לו מקום לחול עליו.
כמו כן, כשם שאירוע הלידה הקיצוני התברר שהוא בעצם היה שלב בחיי הנפש, כן היא הגישה גם בעומדנו לפני מה שנקלט כמאורע קיצוני. נסנן את ה-׳שינוי׳, וניגש בתפיסה שאנו עומדים בפני שלב נוסף בתהלוכת החיים. כך נמזער את תפיסת המקריות שמולידה פחד.
התבוננות על יום המיתה כנקודת מעבר קיצונית הכרחית
בחיי הנפש ישנה נקודת מעבר נוספת שכולנו עתידים לעבור אותה. כולנו מודעים לה, אבל רוב בני האדם מדחיקים אותה ולא אוהבים לחשוב עליה - המוות.
בשונה מאירוע הלידה, שעל אף שהסברנו כי ביחס לעובר זהו שינוי קיצוני שכרוך בפחד עצום. אולם ודאי שבחיצוניות הלידה נתפסת כאירוע משמח, כהתחלה, כהתחדשות, חיבור חדש לאמא לאבא ולמשפחה. מנגד אירוע המוות, אף על פי שכולנו למדנו ואנו יודעים ומאמינים לחז״ל שישנה הישארות הנפש, אך עדיין תפיסת הגוף רואה במוות את הסוף, החידלון, הפירוד בין הבעל לאשתו, לילדיו, לנכדיו, למכריו, למפעלו ולנכסיו. תפיסת הגוף לעולם קיימת והיא מפחידה ומחרידה אותנו.
נתבונן בדוגמא שקצת קשה לאנשים לדבר עליה, אך ישנה מציאות קיימת של ׳קבוצות סיכון׳. מדובר באנשים שהם בנים או אחים של כאלו שרחמ״ל התגלו בגופם גידולים ממאירים, ולמרות הטיפולים הקשים, התרופות והניתוחים היקרים והמלחמה העיקשת, אט אט הם נמקו וגוועו ומתו מחולי רע זה.
כעת אותם המסומנים כשייכים ׳לקבוצת הסיכון׳, מזומנים מידי תקופה לעריכת בדיקות שיעודן לגלות מוקדם ככל האפשר התחלה של גידולים קטלניים כעין אלו בגופם. מכיוון שגילוי מוקדם מגדיל את הסיכויים להתמודד רפואית עם החולי הזה, ולשׂרוד אותו.
המציאות הינה כי חלק נכבד מאותם השייכים לאותה קבוצת סיכון סובלים מחרדות של פחד מוות. הפחד מלווה אותם תדיר, אך הוא מתגבר בפרט ובמיוחד מהתקרב מועד הבדיקה ועד להגעת התוצאות. אמנם החרדות והפחדים הללו הם בנסיבות המציאות, אך צריך להבין שהם אינם הכרח המציאות. כלומר, אמנם אפשר להבין את ההגיון שמאחורי רגשות האימה והפחד הללו, אך חרדות ופחדים בעוצמות גבוהות כאלו שמעיבים על התנהלות חיים תקינה, הם עצמם חולי וסבל נפשי שאינו הכרחי. אדם בעל נפש בריאה ומאוזנת, שמערכת הפחדים אצלו מתוקנת, אמנם אף הוא עלול לבוא לפחדים במצב שכזה, אך התדירות שלהם רחוקה יותר, העוצמה שלהם נמוכה בהרבה, החרדה פחות מעיקה ופחות מכבידה על התפקוד הרגיל.
ישנם כאלו שמנסים להרגיע את נפשם ולומר להם - ׳תראה, אמנם אתה שייך לקבוצת הסיכון, מה שאומר שמבחינה סטטיסטית גדל הסיכוי שתמות ממחלה יחסית לרוב האוכלוסיה שאינה נמצאת בקבוצת הסיכון. אך מצד שני, לא כל מי שנמצא בקבוצת הסיכון מתגלה כחולה ומת. להיפך, רובם נשארים בריאים וחיים חיים רגילים בריאים ותקינים. ומדין רוב ומיעוט מסתמא אתה תהיה ברוב שנידון לחיים טובים ולשלום. וכן עצם זה שאתה עושה את הבדיקות גם מגדיל את הסיכויים שלך לשׂרוד בשלום את המחלה במידה והיא חס ושלום תתגלה. ואם כן, לכאורה אין לך סיבה הגיונית להיות חרד ומפוחד כל כך׳.
אמנם מבחינה שכלית ומציאותית הדברים נכונים, ואכן אצל חלקם הדיבורים הללו פועלים עליהם ונותנים להם מידה מסויימת של השקטה ונייחא מהסבל החרדתי. אך בחלק מהמקרים ההסברים השכליים הללו לא מועילים, כי הפחד הוא מעבר לשכל, הוא מונח ברמת הרגש, ושם הנפש חוששת. מעבר לכך, ישנם פעמים שגם האנשים השכליים כששומעים את הנתונים הסטטיסטיים הם נופלים ברוחם, כי הם מבינים שהמספרים מצביעים על סכנה שאינה בגדר מיעוט שאינו מצוי, אלא הם בגדר מיעוט המצוי. או אז, הפחד מקבל גם תוקף שכלי.
וכאן אנו חוזרים לנקודה בה אנו עוסקים. נסביר מהי הסיבה השורשית לפחד מהמוות, ממילא נעמוד על גישה יסודית יותר להתמודד עם חרדת הנפש.
רוב רובם של בני אדם מפחדים מהמוות. אם נשאל אותם למה אתם מפחדים נקבל שלל סיבות יגון: המוות נתפס כסוף, כחידלון, העדר, פירוד, חלל, התרוקנות, כאב, סבל, צער, הפסד, ריקבון ועוד. יתר על כן, יש לדעת כי אכן המוות הוא השורש לכל הפחדים כולם. כי כל הפחדים הם מחמת כל מיני סבל של חסרונות וייסורים, והרי כל החסרונות וכל ייסורים הם חלקי מוות בבחינת - ׳מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא׳[15]. כל חולי הוא העדר חיות בגוף, אם זהו חולי באבר מסויים או במערכת אברים, אזי אותם איברים סובלים כעת ממוות בחלקיות. ואם זהו חולי כללי, אזי כל הגוף סובל מהעדר חיות, והיינו מוות בחלקיות. יכול להיות שהמכה או החולי יחזרו ויתרפאו, זוהי הגדרה שהחיות חזרה אליהם והמוות הסתלק מהם. וכך גם כלפי כל צער מחמת חסרונות וייסורים למיניהם זה חלק מחלקי המיתה. ישנו איזשהו חוסר בשפע החיות, ממילא ישנה צמצום בחיות שמשמעותו מיתה חלקית, והדבר גורם לצער סבל ויסורים. כאשר שפע החיות יחזור ויתמלא, חלקי המוות יסתלקו ועמם הצער והיסורים יעברו.
אולם גם כאן הסיבה השורשית לפחדם של אנשים מהמוות הינה מחמת שהמוות נתפס אצלם כמקרה! את כל החיים שלהם הם תופסים בתפיסת המקריות, וכל מה שעובר עליהם הוא מצבור של אירועים מקריים וגם המוות הוא מקרה, רק שהוא המקרה האחרון שהולך לקרות להם. ומחמת הקיצוניות שמאפיינת את המקרה שנקרא מוות, שהוא אירוע משנה מאוד, שמשנה את האדם ממצב קיים למצב נעדר, ממילא שינוי עצום זה מוליד פחד וחרדות.
צריך לדעת כי גם אם מדובר באנשים מאמינים, אך תפיסת החיים שלהם הינה - החיים הם ריבוי של מקרים, מי שזכה - רוב המקרים שלו הם מקרים של לימוד תורה ומקרים של קיום מצוות. ממילא, לאחר מקרה המיתה הוא יעבור לגן עדן. ומי שלא זכה, רוב המקרים שלו הם מעשה עבירה על מצוות התורה רחמ״ל. ומחמת כן, לאחר המוות הוא יעבור לגיהנום. אבל גם השקפה אמונית זו כביכול, היא מבט חיצוני שרואה מקרים. ואם כן, את כל אירועי המוות שהם רואים בעולם, הם קולטים מתוך אותה תפיסת מקריות. ממילא אירוע משמעותי, שמחולל שינוי כה קריטי - ׳מחריד כל לבבות׳.
אולם אדם בעל מבט פנימי שרואה בכל דבר את את התהליך שבו, ואת כל החיים כולם כתהליך, גם חייו הפנימיים הם מערכה של תהלוכות נפש. אדם כזה לא מביט על המוות כאירוע מקרי ופרטי לעצמו, המוות אינו נתפס כאירוע אלא הוא נתפס כשלב בתהליך. בחיצוניות הוא סיום של תהליך, אך בפנימיות הוא סיום של תהליך אחד ממערכת מהלכי הנפש כולם. זהו סיום של שלב אחד, ומכאן עוברים לשלב הבא בתהליך.
ההגדרות הידועות של המוות כחידלון, כסוף, כהעדר וכו׳ הם הגדרות אמיתיות ונכונות. אך צריך להבין, כאשר אדם מביט מנקודת מבט פנימית שתופסת תהליכים, כל ההגדרות הללו נקלטות אצלו בנפש בצורה שונה לגמרי. הוא מבחינתו יוצא מנקודה עמוקה ושורשית, ומאז נפשו נעה בתוך תהליך, היא הולכת והולכת בתהליך. הוא נולד לעולם הזה, וכל המציאויות של האירועים שעוברים עליו כאן הם חלקי תהליך. ובכלל זה, גם כל מה שמוגדר: חולי, פגע, מלחמה, העדר, חידלון וכל הצורות והפנים של התראויות הצרות כאן בעולם ששורשם כאמור הוא המוות בכללות ואירוע המוות בפרט, כל אלו גם הם חלקים מחלקי התהליך העוברים על כל הנפשות סביבו בכלל ועל נפשו בפרט.
כאשר אדם מראש מביט על כל החיים מתוך מודעות - נולדתי לעולם, חלק מהתהליך של כל באי עולם שישנו יום אחרון, וכולם כולל כולם חייבים לעבור את השלב בתהליך שנקרא מוות. הוא יושב ומתרגל עם עצמו לעבור את שלב הלידה הקיצוני. לאחר מכן הוא ממשיך ומתרגל, הוא מצייר לעצמו את תהליך המעבר מהעולם הזה לעולם שאחריו. עם כל הפרטים והשלבים שיחולו ויעברו עליו ועל כל הסובבים אותו וכל התלויים בו. הוא מצייר את כל השלבים בתקופה זו, מה עתיד להיות איתו ועם סובביו לפני הסתלקות הנפש, ומה יהיה על קרוביו לאחר מכן, קבורה, שבוע, חודש, שנה. מה יעבור על גופו ונפשו לפני ההיפרדות, ואחריה. מתרגל ומצייר, מתבונן חושב שוקל ומבין. התבוננות זו והרגל זה משפיעים על הנפש, הם סוללים בה את הדרך להגיע לתפיסה שגם כל שאר מאורעות החיים הקיצוניים הם שלבים ולא מקרים בודדים נפרדים לעצמם.
אחרי תרגול שכזה, כאשר צועדים שלב אחר שלב בחיים, אזי גם אם מגיעים למצב שנראה מסוכן. בין אם המצב הזה מוכר מהעבר, ולכאורה נראה כי ישנה סיבה טובה לפחד מהעתיד לקרות. ובין אם זהו מצב שאינו מוכר ולא ידוע ונראה שהסיכון הטמון בו רב ויש ממה לחשוש. מכל מקום הנפש כבר מביטה על העתיד לקרות - עומדים כאן בפני עוד שלב משלבי התהליכים שאמורים לעבור על כל הנפשות הכרוכות בעניין. וכאשר זהו המבט וזוהי תפיסת הנפש, אזי כבר מערכת הפחד הרבה יותר ממותנת, מושקטת, מורגעת.
ואם כן, גם בדוגמא שנקטנו, אותו אדם שנכנס לקבוצת הסיכון והוא מזומן מדי תקופה לבדיקות רפואיות, אילו היה מביט על סכנת המוות המרחפת עליו מנקודת מבט בתפיסה של תהליך. אזי, אף אמנם כי ישנו כאן מצב לכאורה שאינו פשוט בכלל - הוא עלול לעזוב את העולם בגיל צעיר מאוד יחסית, ולכאורה חבל מאוד כי מבחינתו יש לו עוד הרבה מה לעשות פה בעולם הזה. ויש מקום לרחמנות רבה על אשתו, שעלולה להיעשות אלמנה בודדה בגיל מוקדם. ורחמנות עליה שתצטרך להתמודד לבד עם מספר לא קטן של יתומים על כל המשתמע. מעבר לכך ישנו כאן מקום רב לרחמנות עצומה על כל היתומים האומללים, שהולכים לעבור תקופת יתמות לא קלה. ישנם בחורים ובחורות שהאב לא ילווה אותם בדרך החשובה לחיי זוגיות ונישואין משלהם. ועוד יותר גרוע מכך, ישנם עוללים רכים קטנים שלא יזכו לגדול באהבתו בהדרכתו בדמותו ובתמיכתו של האב. לכאורה ישנו כאן מקום רב לפחד וחששות: מיגון, הפסד, נפילות, הידרדרויות, צער סבל וכו׳. כל זה נכון. אולם מנקודת מבט של תהליך, ישנה כאן מערכת שלימה של נפשות שכרוכות בעניין, וכל הנפשות הללו עומדים בפני אחד מהשלבים החשובים והמשמעותיים בתהליך חיי הנפש שלהם. גם אם הסיכון לנסיגה גדול, אך התהליך ימשיך ויארך. ומי יודע, אולי דווקא ההתמודדות עם הנסיגות והקשיים בשלב זה, יתנו להם כלים להתמודד עם יעדים חשובים אחרים העומדים בפניהם בשלבים היותר מאוחרים בחייהם.
עד כמה שהמבט זה על העתיד לבוא כתהליך, מובנה בתפיסת הנפש. ממילא ברור, שאין מקום למערכת הפחד לזעזע את הנפש ולהפריעה יתר על המידה. כי מוות בתפיסת מקרה שתוצאתו העדר ותו לא, אכן מפחיד. אך אם קולטים בנפש את המוות כשלב בתהליך חיי הנפש שימשיך גם אחריו, כאן המוות כבר אינו מפחיד.
אחרי הכל, לא באנו לומר כי מי שחי בתפיסת תהליך אין לו פחד ממוות בכלל. כי ודאי שגם לאדם שקנויה ובנויה בו תפיסת התהליכים, אין זה אומר שהמוות לא יעורר בו כל פחד. גם אדם שישמע את הדברים ויישׂם אותם כראוי, ברור לכל בר דעת שהפחדים שלו לא יעלמו במהרה. כי כל עוד שאדם הוא נשמה בתוך גוף, ותפיסת הגוף היא תפיסת מקריות, אם כן תפיסת המקריות נשארת במידה מסויימת, וממילא גם הפחד ממקרי העולם נשאר. אולם ככל שתפיסת התהליכים הולכת ומעמיקה ומושרשת בנפש, ממילא הפחד נותר בחיצוניות ולא חודר פנימה לזעזע את סדרי כוחות הנפש.
הגוף תופס מקריות - הנשמה תופסת תהליך
ביסוד הדברים יש לדעת כי השורש לתפיסת המקריות הוא תכונת הגוף. כיוון שהגוף נבדל ומבטו נפרדות, ממילא כך הוא מביט על קורותיו - אסופת מקרים נבדלים כל אחד לעצמו. ובעומק מי שמאיר את תפיסת התהליך היא הנשמה שמהותה אחדות. לאחדות ישנם מספר פנים כאשר אחת מהם היא תפיסת תהליך, תפיסה שמאחדת את המקרים לתהליך אחד.
כוח ההתבוננות מוציא מהכוח אל הפועל את אור הנשמה שכולו תופס אחדות - תהליך. על כן, הדרכנו לשבת ולהתבונן על תקופות בחיים, להתרגל להאיר את אור האחדות בקורות באותם הזמנים, ולראות את התהליך שבהם. כך האדם יוצא מתפיסת הנבדלות של הגוף, ואזי אט אט הוא מבחין ורואה את כל ימות העולם כמציאות של תהליך אחד.
מקריות אינה יציבה - תהליך הוא בנין יציב
כבר הגדרנו ויסדנו כי כאשר אדם פוגש בדבר מה שהולך לחולל שינוי הדבר מוליד פחד בנפשו. ובפרק זה התחדד כי הקליטה של דבר כשינוי נובעת מחמת תפיסת מקריות. ואם כן, הרי שתפיסה זו מעמידה את הנפש על מצע שאינו יציב. ואם אין יציבות, אזי אין ביטחון ויש פחד. כאשר ישנו מקרה שמערער את היציבות, הנפש מחפשת נקודה יציבה להיאחז בה.
אדם שחי בתפיסת מקריות, הוא בעצם חי בתפיסת גוף, ממילא הוא מחפש דבר מה שנתפס לגוף כביטוי ליציבות. ממילא הוא ירוץ למקלט מתחת לאדמה. הוא יברח לחדר האטום, למרחב מוגן. הוא יתמגן בחליפת מגן מפני וירוסים יחד עם כפפות סטריליות. ויתר על כן, הוא יוסיף ויעטה מסכה איכותית וצפופה במיוחד על האף והפה.
לעומת זאת, גם אדם שאור האמונה לא בקע להאיר בו, ועדיין הוא חי במדרגת נפשו הבהמית. אך אם על כל פנים הוא קנה את תפיסת התהליך בנפשו. אזי, בעיתות מצוקה, כאשר מקרה מסוים נראה כהולך לחולל שינוי, וגם הוא כקודמו מחפש נקודת עוגן ויציבות. אצלו הנקודה הכי חזקה ויציבה בחיים היא - תהליך! מקרה הוא דבר שאינו יציב, להיפך מכך - תהליך הוא דבר יציב. ממילא אדם שחי בתפיסת תהליך, שם גופא בתהליך הוא מוצא את היציבות שמעניקה לו ביטחון אמת.
תפיסת תהליך מעניקה מבט גדלותי על כל מישורי החיים
עד כה דיברנו על היחס בין תפיסת המקריות לתפיסת החיים כתהליך בהקשר לנושא התמודדות עם פחדים, כיוון שזהו הנידון העיקרי בספר זה. לכאורה, הקורא עלול לחשוב שכאשר דובר שראוי לשנות צורת מבט על החיים ולהביט עליהם במבט של תהליך, אנו מדברים כאן רק על עצה מעשית כיצד להתגבר על פחדים. אך יש לדעת כי הנידון בהפרש בין תפיסות הנפש הללו רחב ועמוק הרבה מעבר לעיסוק בהתמודדות מול פחדים. זהו עניין מהותי שנוגע לכלל תפיסת מציאות החיים כולם.
כמו שבהבדל התפיסתי בין ילד למבוגר ישנם הבדלים מהותיים כדלהלן: ילד בקטנותו רואה את השניה הזו ואת הרגע הנוכחי ותו לא, ולעומתו אדם בוגר כבר רואה את החיים ממבט יותר רחב, הוא לומד מהעבר וחושב על העתיד ומתכנן אותו, העתיד הקרוב השבוע, החודש, השנה, ולפעמים גם על עתיד רחוק יותר. כמו כן, ילד ממבטו הקטן והמצומצם אינו רואה שום דבר מעבר לנקודה הנוכחית בה הוא מתעסק. מה שאין כן מבוגר, מבטו כבר יותר היקפי, יש לו כמה וכמה מערכות בחיים, יש לו אחריות על מספר תחומים, יש לו קשרים וכו׳. כך גם בין הבוגרים עצמם ישנו הפרש מהותי עמוק בין מי שתופס מקריות שזוהי תפיסה הנובעת מקטנות, למי שתופס תהליך שזוהי תפיסה כבר יותר גדלותית.
אדם שיעבוד כפי שנתבאר ויקנה את תפיסת התהליך, צורת המבט שלו על כל תחומי החיים תשתנה. המבט שלו על התורה, על אנשים, על חוויית החיים כולם מקבלת צורת הסתכלות שונה לחלוטין, ונבאר.
מבט על התורה:
הרבה אנשים קובעים לעצמם ללמוד מסכת מסוימת בש״ס, הם רוצים ללמוד ולהקיף מסכת שלימה. מי שיתבונן יראה כי ישנם שתי תפיסות שונות איך לימוד המסכת נקלט אצל אותם אנשים שלומדים את כל המסכת.
מי שרגיל בלימוד הש״ס יודע, ישנן משניות שמיד נגשות לפרוט חידושי דינים ביחס למצוות ולסוגיות בהם המסכת עוסקת. הגמרא מבארת את הדינים במשנה, פורטת את הדינים עוד על כל הצדדים וצידי הצדדים, מוסיפה עוד חידושי דינים, דנה במחלוקות, מה הסברות של כל צד במחלוקת, חוקרת אחר שורשי הדינים מהיכן יצאו וכו׳, מיישבת את כל הסתירות בהצלבות בין משניות וברייתות אחרות למשנה בה היא דנה. מעבר לכך מרחיבה את הנידונים בדרשות באגדתות וכו׳.
יש אדם שלומד דף אחרי דף מרישא ועד גמירא והוא רואה פרטי דינים ועוד פרטי דינים, ודיונים על כל פרט ופרט לעמקו. בסיום הלימוד הוא עושה סעודת סיום מסכת כסגולה שלא ישכח את המסכת. אבל צריך להבין שגם אם הוא השתדל מאוד ללמוד טוב ובעיון כל פרט ופרט, אבל אם בסוף הוא רואה רק ריבוי של פרטים, אזי ההבנה שלו את הסוגיה השורשית שהמסכת באה למסור לוקה וחסרה למאוד.
לעומת זאת, אדם שחי בתפיסת תהליך, אף אם גם הוא ניגש כקודמו ללמוד את המסכת דף אחר דף, אך בשונה ממנו הוא כל הזמן מחפש להבין מהו הסדר. מהיכן התחלנו, מהו הפרט הראשון בו עוסקת המסכת, לאיזו מצווה היא שייכת, האם זו מצוה מהתורה או מדברי סופרים. אם היא מהתורה, האם זו מצות עשה או לא תעשה, ואם היא מדברי חכמים האם זו גזירה, תקנה כלשהי או גדר בפני עבירה. לאחר מכן באה התבוננות מה הקשר בין הסוגיות השונות בהם עוסקת הגמרא בהקשר למשנה, ומהו הקשר בין הסוגיות האחת לשניה.
אחרי שישנו מיקום באיזה מצווה עוסקים, ומה הנידון הראשון, ומה הקשר בין הנידונים בגמ׳ עוברים לעסוק במשנה הבאה. ושוב הוא מביט על אותן שאלות, מה עוסקת המשנה השניה בפרק הראשון, במה היא קשורה ואיך למשנה הקודמת. וכן במשנה השלישית בפרק הראשון. מהו התהליך מראשית הפרק ועד לסופו, באילו סוגיות עסק הפרק כולו, אילו פרטים במצוה בה עוסקת המסכת הוא כיסה. לאחר מכן ניגשים לפרק השני, ושוב בודקים במה עוסקת המשנה הראשונה כנ״ל, מה הקשר בין המשניות הבאות, הסוגיות בגמרות ביחס למשניות. אחרי שסוגרים את הפרק שני בודקים - מה הקשר והיחס בין שני הפרקים, האם הם עדיין שייכים לאותה מצוה, אם כן אלו חלקים במצוה נידונו בפרק הראשון ואלו בשני, ומנסים להבין למה הפרטים הללו נכללו בפרק ראשון, ולמה אלו נכללו בפרק שני. לא נלאה הלאה בתאור הלימוד, כי העיקרון כבר ברור. אך הנקודה שעולה, כי עצם התפיסה של החיים כתהליך מולידה גם מבט של תהליך על לימוד התורה בתפיסת הסדר. ברור לכל בר דעת, כי ישנו הפרש עצום בין שתי גישות הלימוד, בקליטה ובהבנה של המסכת הנלמדת בין שתי התפיסות שתארנו.
מבט על בני אדם:
כל אחד מאיתנו פוגש אנשים ורואה בני אדם בכל מיני מצבים: אחד רואים אותו עובד ה׳ בחמימות מופלאה: תפילות, לימוד וכו׳, ויש אחד נראה שוקט על שמריו, פועל כמו השני אך בקרירות משהו. רואים אדם שלא עלינו משותק בכל גופו, יש לו רק יד אחת מתפקדת, וזו דווקא יד שמאל. רואים אדם מבוגר מדדה ברחוב לוקח לו חצי שעה מהבית לבית הכנסת שבמרחק מאתיים מטר מביתו, לאדם קצת לחוץ נראה שכל תנועה של הזקן לוקחת נצח. לפעמים רואים עיוור מגשש, ולא מבינים איך הוא יכול להסתדר ככה כל החיים שלו עם חסרון בכוח הראיה.
מי שאין לו תפיסת תהליך הוא מביט על כל אחד ואחד במבט - מה שרואים זה מה שיש! היחס אליו הוא כפי הערכת מצבו כפי שהוא נראה במצבו כעת. רואים אדם במצב מעורר רחמים, חושבים - ׳אוי איזו מסכנות, כל החיים הוא סבל ועד סוף ימיו כך יהיה גורלו׳. רואים אדם שנראה כרגע במצב תפקודי מעולה, מתעוררת קנאת סופרים כאילו מאז ומעולם הוא רק עולה ומתעלה. כאשר מי מיקיריהם נפטר לעת זקנותו, והם מעוניינים להניח איזושהי תמונת מזכרת במזנון, הם לא רוצים לזכור אותו מהתקופה האחרונה שלו, בה הוא נראה ישיש חלוש תשוש כחוש, אלא הם מחפשים איזושהי תמונה בה הוא נראה יותר צעיר רענן דשן וחי.
אולם אדם שחי בתפיסת תהליך, גם המבט שלו על אנשים הוא בתפיסה זו - מה שאני רואה זה שלב אחד בתהליך שלם שעובר על האדם שניצב לפני. קצת בירור והכרה עם האדם והוא מבין כי החמימות בעבודת ה׳ של אדם זה נובעת מסיבות נסיבתיות, ועל כן אין ערובה שעלייתו תמשיך להתמיד לאורך ימים ושנים רבות. שהרי אדם זה עד לפני כשנתיים שלוש היה רחוק, ורק עקב פטירת אביו הוא עבר תהליך קירוב, וכעת הוא ׳מגלה עולם׳, כל דבר ביהדות הוא התחדשות בשבילו. הלוואי וההתחדשות והחיות שמלוה אותו כעת, תישמר ואף תגאה גם בעוד עשׂור שנים ומעבר לכך.
רואים את האדם הנכה הנ״ל, ומתעוררים רחמים - מה הוא כבר יכול לעשות בחיים שלו... אבל מה שלא יודעים שדווקא אותו אדם נכה מלא תושיה, הוא עבר עשרות הדרכות להשיל מעליו כל צורך בתמיכת הסובבים אותו, ודווקא עם היד השמאלית הוא עושה פשוט הכל! אדם זה נוהג ברכב ייחודי, יודע לתפעל מחשב בידו השמאלית, והוא מתפרנס בכבוד, בזכות ולא בחסד, בצורה תפוקתית אף יותר מבריאים בגופם. הוא מתלבש לבד, מכין אוכל לבד. הוא מסוגל להתעטף בציצית ואף להניח לעצמו תפילין, והכל ללא עזרת אחרים. הוא בכלל נשוי לאשה בריאה בכללות רק כבדת שמיעה קימעא, ויש לו ילדים בריאים לחלוטין. כל ההשגות שהוא השיג בתפקוד הם כמובן תהליכים שהוא בחר להעיז ולהיכנס אליהם, להתנסות ולהצליח.
הזיקנה והאיטיות של אותו מופלג בגילו אינה מסתירה ממבט התהליכים את העובדה שאדם זה הוא בשלב הזיקנה אך עומד מאחריו תהליך חיים שלם. וכמו שאני הייתי ילד גם הוא היה, וכמו שאני עכשיו פועל ועושה גם הוא בעברו היה דשן ורענן להגיד כי ישר ה׳, גם הוא פעל ועשה גדולות ונצורות כיד ה׳ הטובה עליו. וכמו שהוא עכשיו מדדה אך ממשיך לפעול באיטיות, יבוא זמן שגם אני אצטרך לעבוד את עבודתי מתוך כובד הזקנה. ועל כן, הוא לא מביט על כבדותו בחמלה ורחמים, אלא הוא רואה בכבדותו את הודו וכבודו הלא הוא כל התהליך שמאחריו המצורף אליו.
חווית חיים שונה בתכלית:
אמנם נקודות ההפרש שציינו עד כה חשובות, ראוי וצריך לתת את הלב והדעת עליהן. אולם גולת הכותרת היא ההפרש התהומי בחווית החיים בין שתי תפיסות החיים הללו.
האמת העלובה הינה כי בתפיסת המקריות אין הבחנה מובנית של חווית חיים, היא יותר מוגדרת חווית מוות. אדם שחי בתפיסה זו הוא חווה כל דבר כמקרה. אמנם ישנם מקרים שאפשר לשאוב מהם חיות, אך לעומתם בחלק גדול מהמקרים לא ניתן לקבל מהם כל חיות. אך זוהי צורת החיים שלהם, מגיע מקרה שאפשר לחיות ממנו, אזי הם מקבלים חיות כלשהי, נגמר המקרה - זהו המקרה שעבר מת, הוא לא מצטרף הלאה למקרה הבא שהיא נקודה חדשה לעצמה. וכאשר הנקודה החדשה חלפה התיישנה, גם היא מתה. נמצא כי כל החיים נתפסים כריבוי פרטים שאין בהם כלום!
כך אדם כזה מגיעה סמוך ונראה לגיל שבעים (כבר מתכננים לו יום-הולדת מיוחדת, זה יהיה עוד מקרה שאפשר לקבל ממנו קצת חיות), הוא נבעת ונבהל - ׳אוי, איך עברו להם שבעים שנה כל כך מהר׳. הבהלה וההכרזה ׳אוי׳ נובעת מכך שהוא מבין שהחיים נגמרו לו. ואף אמנם שעברו עליו ריבוי עצום של מקרים, אך הוא לא חווה מהם חיות, הוא לא הרגיש שהוא חי כל כך הרבה שנים.
מאידך גיסא, מצד תפיסת החיים כתהליך, הרי כל עניינם של חיים הם בעצם תהליך. ממילא כל מי שחי את חייו בתפיסה של תהליך, ובפועל הוא בוחר יוזם יוצר בונה תהליכים בתוך עצמו, אזי כל עתיו ורגעיו שכביכול עברו, הם אינם מתים וכַלִים, אלא להיפך הם מצטרפים לאבני היסוד ולאבני הבניין שכבר נוסדו והונחו, ויחד הם מרכיבים בניין של נפש חיה. הוא חווה חיים מכל נקודה ומכל שלב בחייו, כי כי כל נקודה היא עוד התקדמות במסלול אל היעד, וכל שלב הוא עוד נדבך בבניין השלמות. תהליך חייו הם בבחינה של - [16]תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. הם [17]הולכים מחיל אל חיל, הולכים מלשון תהליך. הם חיי תהליך בעולם הזה, וממילא על גבי זה הם ממשיכים ללכת בתהליך גם בעולם הבא עוד ועוד. על זה גופא נאמר - צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים[18]. מה שאין כן בתפיסת המקריות זוהי הבחנה של רשעים גם בחייהם קרויים מתים, כי גם פה בעולם הזה שהם כביכול חיים, אך הם לא חווים חיים אלא מוות.
אדם שחי בתפיסת תהליך אינו פולט אנחת ׳אוי[19], איך עברו כל כך הרבה שנים׳, כי מבחינתו הם לא עברו אלא הם מצורפים בתוכו. כי כאשר אדם נוסע מבני ברק לירושלים, כאשר עוברת שעה הוא לא אומר - ׳אוי, עברה שעה׳, אלא הוא מבין - עברה שעה ועברתי את כל הדרך שרצית על מנת להגיע ליעד שיעדתי לעצמי כשיצאתי לדרך. אדם זה חי בבחינה של - ׳היום מלאו ימי ושנותי, מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר את מספר ימיך אמלא׳[20], בא בימים[21], הוא חווה את החיים, הוא מילא אותם, מיצה אותם. הוא הלך בהם והגיע אל יעדו, אל מחוז חפצו. השׂיג את יעדיו, השלים את חסרונותיו, בנה את בניינו.
[1] כמובן זהו המבט ברבדים הפשוטים והחיצוניים בהם אנו עוסקים, מבלי להתייחס למבט הפנימי האמיתי - לאמונה שהכל בשליטתו ית״ש.
[2] כמובן, הוא לא משתמש בתוכנות ניווט במכשירים טכנולוגיים פוגעניים, שאמנם יכולים להורות לפניו את דרך הנסיעה בכביש, אך מאידך הם יאבדו ממנו את דרך ה׳, ויובילו אותו בדרך המהירה לשאול תחתיות.
[3] יומא יז ע״ב
[4] ב״ב כה ע״ב
[5] רות א, יז
[6] על פי תהלים כד
[7] נדגיש - בתהליך זה של העיון בזכרונות העבר אין עניין לחפש ליקויים, לעשות חשבון נפש ותשובה על עבירות או מעשים שאינם מתוקנים. כל המהלך הוא בניין מודעות לתהליכים שעברו עלי.
[8] מעבר לכך, ברור כי תהליך שכזה מפתח בנפש מודעות עצמית גבוהה, מביא לחשבון נפש, מלמד את האדם להסתכל על עצמו ממבט מבחוץ. כל אלו הן מעלות נוספות לעצמן, אך אין התכונות הללו מענייננו כעת, לכן לא נגענו בהם.
[9] אבות ד, כב
[10] ועל פי דברי רבותינו ז״ל - רוב רובם של בני האדם גם עברו אותה מספר פעמים.
[11] על פי - נידה ל ע״ב - ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד ד): ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוק עלי אהלי.
[12] ירמיהו לא, יט
[13] על פי נידה ל ע״ב - אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר (איוב כט, ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוק ישמרני. ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה.
[14] על פי נידה ל ע״ב - דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ.
[15] בבבא קמא סא ע״א
[16] ברכות סד ע״א
[17] תהלים פד, ח
[18] כתובות יז
[19] אמנם עדיין שייך לומר ׳אוי׳ מצד אי מיצוי וניצול מוחלט בשלמות. ברם זוהי כבר מידה אחרת לגמרי. כי גם אם אדם לא ניצל עד תום את יכולתו, מכל מקום הוא חי בתפיסה הנכונה, ויש לו בידו את מה שהוא כן בנה יצר ועשה בתוך עצמו.
[20] קידושין לח, א
[21] על פי זוהר - ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל" -- רבי יהודה פתח (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, האי קרא אתמר, אבל זכאה הוא בר נש דאורחוי אתכשרן קמי קב"ה, ואיהו אתרעי ביה לקרבא ליה לגביה, תא חזי אברהם אתקריב לגביה, ותיאובתיה דיליה הוה כל יומוי בהאי, ולא אתקריב אברהם ביומא חד או בזמנא חדא, אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומוי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי כד הוה סיב, ועאל בדרגין עלאין כדקא חזי, דכתיב ואברהם זקן, וכדין בא בימים, באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן ברזא דמהימנותא, וה׳ ברך את אברהם בכל, דמתמן נפקין כל ברכאן וכל טיבו.
Featured Image Text:
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס