- להאזנה דרשות 046 ברכת החמה תשסט
דרשות 046 ברכת החמה תשסט
- 5895 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
מתי מברכים ברכת החמה
[א] המקור לברכת החמה נמצא בגמרא (ברכות נ"ט ב'), "תנו רבנן הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה בראשית. ואימת הוי, אמר אביי כל כ"ח שנין, והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע". מבואר אם כן בגמרא שאומרים את ברכת החמה בתקופת ניסן אחת לכ"ח שנים, ונפסק כך באו"ח רכ"ט. אמנם ראה בגליון הש"ס שמביא שהערוך לא גרס את דברי אביי. אלא הערוך הביא שני פירושים לזמן הברכה, הראשון הוא כפירוש אביי, והשני הוא פירוש שמביא הג"מ (ברכות פ"י הי"ח אות ע') והעתיקו הב"י, ולפי הפירוש השני אין מברכים על החמה כפי שאנו נוהגים אחת לכ"ח שנה, אלא לאחר ג' ימות גשמים, ויכול להיות כמה פעמים בשנה אחת (ועי' בירושלמי ברכות פ"ט ה"ב דף ס"ה א' שהביאו פירוש זה על הרקיע בטיהרו ולא על החמה כערוך), ועי' בכנסה"ג סימן רכ"ט שבמקומו לא ברכו על החמה, כנראה כי חששו לערוך. עכ"פ לשאר השיטות שגרסו את אביי בגמרא, מברכים ברכת החמה אחת לכ"ח שנה, שאז חוזרת החמה לאותו מקום שם היתה כביכול בתקופת ניסן תוהו, בתחילת ליל רביעי, כמפורש בגמרא שציטטנו (ועי' שבילי הרקיע לתפא"י באות ל"ד ל"ה לחשבון מפורט יותר), אמנם אנו מברכים רק בבוקר יום רביעי (רמב"ם הלכות ברכות פ"י הי"ח) שאז שייך לראות את החמה.
האם ברכת החמה היא ברכת שבח או ברכת נהנין
[ב] הנה הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"א ה"ד) מחלק את הברכות לשלשה מינים. ברכות הנייה, ברכות המצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודייה ובקשה. האבודרהם (ריש הלכות ברכות) מחלק את הברכות לד' חלקים, ברכות התפילות, ברכות המצוות, ברכות הנהנין, וברכות שבח והודאה, עי"ש. כלומר, את ברכות ההודאה של הרמב"ם שהם דרך שבח והודיה ובקשה, חילק האבודרהם לברכות התפילות וברכות שבח והודאה. ויש לברר להיכן שייכת ברכת החמה. פשוט שאינה ברכת מצוה, שאין כאן מצוה שעליה מברכים. השאלה היא האם זו ברכת הנהנין או ברכת השבח. א"א לומר שזו רק ברכת השבח על הידיעה שחזרה החמה למקומה, דא"כ למה אין מברכין כאשר החמה מכוסה בעננים, וכן אין מברכין בלילה. אע"כ מדיני הברכה שצריך לראות את החמה בשעת הברכה (רמב"ם ברכות פ"י הי"ח), ולכן להרבה פוסקים הסומא אינו מברך (עי' בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן י"ח שהאריך בדעות הפוסקים). מאידך א"א לומר שזה רק ברכת הנהנין, דא"כ למה לא יברכו כל יום (עי' ספר ברכת החמה לר"צ כהן בפרק על מהות הברכה). ונראה שבעיקר זו ברכת השבח, ומ"מ מכיון שזו ברכת הראיה צריך גם הנאה מסוימת. ולכאורה גדרה כגדר ברכת הלבנה (או"ח תכ"ו), ועי' בה"ל (שם ד"ה ונהנין), דמביא שיטות שסומא מברך ברכת הלבנה ולכאורה ה"ה בברכת החמה, ואכ"מ.
ג' שמות שמש חמה חרס
[ג] הנה מצינו ג' שמות לחמה. בתורה שמה שמש (בראשונה בפר' לך לך ט"ו י"ב). הטעם שהיא נקראת שמש כי היא משמשת לכל באי עולם (רבינו בחיי על דברים כ"ח כ"ז). השם השני הוא חמה מלשון חוֹם. חמה הוא השם המופיע במשניות ובגמרא (סנהדרין פ"ה מ"ג, ר"ה כ"ד ב'). וישנו גם שם שלישי באיוב (ט' ז'), "האומר לחרס ולא יזרח", ובתרגום וברש"י שם, חרס הוא שמש (ועי' ברבינו בחיי שם למה שמש נק' חרס). ועי' גם בשופטים (ח י"ג) שיש לשמש שם חרס. ועי' גם בישעיה (י"ט י"ח), "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים וכו' עיר ההרס יאמר לאחת". ורב יוסף תירגם עיר ההרס, קרתא דבית שמש. ולמה נקרא הרס, כי עתיד להיחרב. ולמה שמש, כי הרס קרוב לחרס, וחרס כבר ראינו באיוב שהוא שמש. ועי' בגמרא במנחות (ק"י א') שדורשת כל הנ"ל. ולקמן נלך במהלך שיש לשמש ג' שמות, חמה שמש וחרס, וחרס מלשון הרס. לסיכום, שמש מלשון שמשמש לכל באי עולם, דהרי הבריאה תכליתה להטיב ולעזור לבני אדם. זה צד הטוב שבחמה, וממגד תבואות שמש (וזאת הברכה ל"ג י"ד). הצד ההפכי שבחמה היא נקראת חרס מלשון הרס, זה הצד השלילי שבחמה. נקודת האמצע היא השם חמה. חמה מלשון חום, חום במידה הממוצעת הוא מקור לכל החיים, ובמידה קיצונית הוא הורס את החיים, כדחזינן בקיקיון דיונה. א"כ שמש הוא חיובי, חרס שלילי, וחמה יש בה לכאן ולכאן.
חשבון התקופה לפי שמואל ורב אדא
[ד] והנה הרמב"ם (פ"י בהלכות קידוש החודש) מביא ב' שיטות בחשבון שנת החמה. שיטת שמואל (עירובין נ"ו א') שלפיה שנת החמה שס"ה יום ורביע יום. ושיטת רב אדא שלפיה שנת החמה היא שס"ה יום וחמש שעות ותתקצ"ז חלקים ומ"ח רגעים (ישנם תתר"פ חלקים בשעה, רמב"ם קידוש החודש פ"ו ה"ב, וע"ו רגעים בחלק, רמב"ם קידוש החודש פ"י ה"א), כלומר ד' דקות ול"ה שניות פחות משנת החמה דשמואל (הברייתא המכונה על שמו אינה נמצאת בידינו, אמנם בעל הפירוש על הלכות קדה"ח בפ"י ה"א כותב שראה אותה). בפרק ו' הלכה ד' בהלכות קידוש החדש, נוקט הרמב"ם בסתמא את שיטת שמואל. ובפ"ט ה"א כותב הרמב"ם שגם חכמי פרס ויון נחלקו באורך שנת החמה (לפי חשבון תוכני זמנינו שנת החמה קצרה בי"א דקות וי"ד שניות משנת החמה דרב שמואל, ובאלפיים שנה זה מצטבר ליותר מט"ו יום). והנה השנה מתחלקת לארבע תקופות, תקופת ניסן (אביב), תקופת תמוז (קיץ), תקופת תשרי (סתו), ותקופת טבת (חורף). לפי שמואל כל תקופה אורכה צ"א יום וז' וחצי שעות, שהוא רבע מאורך שנת החמה. וכן לפי רב אדא כל תקופה אורכה רביע השנה לשיטתו. והנה תקופת ניסן ותשרי אמורות ליפול ביום שבו אורך היום והלילה שוים. ותקופת תמוז אמורה ליפול ביום הארוך ביותר בשנה, ותקופת טבת אמורה ליפול ביום הקצר ביותר בשנה. למעשה זה לא קורה, לא לפי תקופת שמואל ולא לפי תקופת רב אדא, ולא רק בגלל שאורך שנת החמה לפי שיטתם אינו מדויק, אלא גם בגלל שכאשר מחלקים את השנה לארבע תקופות שוות, למעשה מניחים שמהירות החמה קבועה לאורך כל השנה, בעוד באמת מהירות החמה משתנית במהלך השנה. לכן הרמב"ם (קדה"ח פ"י ה"ז) הסביר שמהלך החמה לפי שיטת שמואל ורב אדא בתקופות הוא מהלך אמצעי, כלומר ממוצע, ואינו המהלך האמיתי. אין הכוונה שהמהלך הממוצע אינו נכון, אלא ככל ממוצע, הוא אמצעי חשבוני להקל על החשבונות, למרות שאינו משקף בדיוק את המציאות האסטרונומית בכל רגע נתון, ואכמ"ל (עי' גם בספר חזון שמים לר' צקוני). והנה בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סימן קל"ד) כתב שלענין תקופות להלכה נקטינן כשמואל בפרהסיא, וכרב אדא בצנעא. דהיינו, ישנן שלוש הלכות לענין התקופה השייכות לרבים, ובהן פוסקים כשמואל. (א) ברכת החמה (או"ח רכ"ט). (ב) זמן טל ומטר בחו"ל (או"ח קי"ז). (ג) לשפוך מים בשעת התקופה (או"ח תנ"ה, מ"ב סימן ר"ו סקכ"ו). אבל חשבונות שחכמים עשו בינם לבין עצמם בודאי שעשו לפי מיטב ידיעתם, וחשבון רב אדא יותר מדויק מחשבון שמואל (רמב"ם קדה"ח פ"י ה"ו, יד רמ"ה סנהדרין י"ג ב' ד"ה ואיכא דקשיא להו). אמנם בספר שקל הקודש (לר"ח קנייבסקי), על הלכות קדה"ח לרמב"ם (פ"ד ה"ב בה"ל ד"ה על שלשה), כותב שלדעת הרא"ש ורש"י עשו את עיבור השנה לפי תקופת שמואל, וצ"ע בדבריו, ואכ"מ. ויש לדעת שמחלוקת שמואל ורב אדא אינה רק באורך התקופה, אלא גם ממתי מונים את התקופה הראשונה, ויש לכך נפ"מ רבה (עי' בבעל הפירוש להלכות קדה"ח פ"י ה"א).
שנה מלשון שינוי
[ה] והנה צריך להבין למה השתמשו בהלכה לרבים בתקופת שמואל ולא בתקופת רב אדא שהיא יותר מדויקת. וגם צריך להבין למה השתמשו בחשבון ממוצע ולא בחשבון אמיתי. אפשר לתרץ קושיות אלו בפשטות, אולם נלך כאן במהלך עמוק יותר. והנה מאז שהחלה ספירת שנות החמה, לכאורה לא שימשה החמה בלא הפסק. הרי בשלשת ימי בראשית קודם שנתלו המאורות בודאי לא שימשה. יתר על כן, בזמן המבול במשך שנה אחת לא שמשו המאורות (רש"י נח ח' כ"ב בשם בר"ר). בנוסף לכך איתא בתענית (כ' א'), שלשה נקדמה להם החמה בעבורן, משה יהושע ונקדימון בן גוריון. וכן יעקב אבינו הקדימה השמש לשקוע בגללו (רש"י ויצא כ"ח י"א בשם הגמרא בחולין), ובאותו שיעור מיהרה לזרוח עבורו כדי לרפאותו (רש"י וישלח ל"ב ל"ב בשם הגמרא בסנהדרין). גם אצל חזקיה היה שינוי במהלכי החמה (מ"ב כ' ט'-י"א, ועי' סנהדרין צ"ו א'). א"כ אנו רואים ששנת חמה משתנה לעתים, ולכן מילת שנה יש לה שני משמעויות, אחת מלשון שונָה וחוזרת על אותו מהלך, ועוד מלשון שינוי. דהרי עצם זה שלוקח לחמה כ"ח שנה לחזור למקומה, מראה שיש לה שינוי בכל שנה ושנה. יש לנו כאן יסוד גדול מאד, דהיינו ששנת חמה היא שנה של שינויים. שנת חמה אחת אינה כשנה שעברה. עצם השם שנה מעיד על כך שמה שהיה שוב לא יהיה. אולם מאידך הרי הזכרנו במאמר על פרשת החודש מה שכתב האבן עזרא שאין ללבנה שנה ואין לחמה חדש. ובאמת חדש אין, אבל שינוי במהלכיה על בסיס שנתי ואפילו יומי יש. בחז"ל (בר"ר י' ד') מבואר שקודם שחטא אדם הראשון היו המזלות הולכות בדרך קצרה ובמהירות. ומשעה שחטא אדם הראשון היו הולכות בדרך ארוכה ובמתינות. הרי שמבואר לנו כאן עומק נוסף, ששנת החמה משתנית לפי מעשי הנבראים. ועי' גם בגמרא (ע"ז ח' א'), "יום שנברא בו אדם הראשון אמר אוי לי בשביל שסרחתי העולם מתמעט והולך וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עיל, היה יושב ובוכה כל הלילה כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא". חזינן שחשש שלא תזרח השמש שוב. ובאמת היה לו מה לחשוש, לא היה זה דמיון בעלמא, כדמוכח מהמדרש הקודם. וכן עד"ז חטאי דור המבול גרמו לשינוי במהלך החמה. דעל הפסוק (נח ח' כ"ב), "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבותו", פירש הספורנו שקודם המבול לא היו עונות השנה, אלא כל השנה היה היום והלילה שוים, כי מהלך השמש לא נטה מקו המשוה של כדה"א, ולאחר המבול התחדשה נטית החמה מקו המשוה והתחדשו העונות. ולכן גם תנועת החמה בחורף יותר צפונית ובקיץ יותר דרומית. ולעתיד לבוא תהיה ארץ חדשה, ויתוקן קלקול זה, ויחזרו להיות היסודות וצמחים ובעלי חיים מתוקנים ויאריכו ימים כמו לפני המבול. א"כ לא רק שכל שנה אין החמה חוזרת למקומה בשנה שעברה, אלא גם בכל יום ויום אינה עולה באותו מקום. כשאנחנו מבינים את הדברים הללו בעומק, הרי שמתבאר לנו יסוד שמהלכי השנה כולם בנויים על נקודת השינוי.
שורש השינוי הוא בחמה ולא בלבנה
[ו] והנה כתוב במעשה בראשית, "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום את המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים". הסתירה בפסוק ידועה, ועל זה אומרת הגמרא בחולין (ס' ב'), שבתחילה היו שוים ולאחר קטרוג הלבנה התמעטה הלבנה. וכן מבואר בתרגום יונתן על הפסוק. והנה בפשטות הלבנה השתנתה ולא החמה. אבל בפרקי דרבי אליעזר פ"ו כתוב שהקב"ה אמר לחמה לכי והגדילי עצמך וכן אמר ללבנה לכי והקטיני עצמך. א"כ השינוי היה בשניהם. והנה בעל הטורים (בראשית א' י"ד), כותב שלאותות מופיע פעמיים במסורה, חד הכא, וחד בישעיה, "והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים". והילדים היו תלמידים, והתלמידים הלומדים תורה דומים למאורות, כמו שאמרו (ב"ב ע"ה א'), פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. ע"כ. אמנם הגמרא אומרת על כך "אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה", ופרש"י שם שלא היה כבוד יהושע ככבוד משה למרות שגם הוא היה מלך ונביא. כי מצד טבע היצירה היה צריך התלמיד להיות שוה לרב, כפי שהחמה והלבנה בשרש יצירתם היו שוים. אמנם כאשר נעשו החמה והלבנה שונים זה מזה, גם התלמיד שוב לא היה כרב. בפשטות היינו סוברים שהגורם לשינוי הוא הלבנה או התלמיד. אבל הרי הלבנה נענשה על לשון הרע (ת"י שהבאנו כאן), וכתוב בגמרא (ערכין ט"ו ב'), "לשון תליתאי קטיל תליתאי, לאומרו ולמקבלו ולאומרין עליו". ובעומק מי שמספרים עליו - הוא שרש הלשון הרע. ולכן כתוב בישעיה (כ"ד כ"ג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה". כי הבושה היא גם לחמה. וזהו שורש ההבחנה שהשינוי מתחיל בנקודת החמה, ברב.
עצם מציאות החמה היא שינוי מהאור הראשון
[ז] והנה המאורות ניתלו ברקיע השמים רק ביום הרביעי למעשה בראשית. לפי הרמב"ן בשם המדרש עד אז האיר האור הראשון, ואח"כ נגנז, והחלה ההבדלה בין היום ובין הלילה. ברש"י שם ישנו עירוב נוסחאות, ולפי נוסחה אחת (שאינה נוסחת הרמב"ן ברש"י) שמשו האור והחושך ביחד בשלשת הימים קודם שניתלו המאורות. א"כ תלית החמה יצרה שינוי, יצרה הבדלה בין יום ולילה. במקום האור הראשון שנגנז מאיר עתה השמש. הלבנה עיקר תפקידה לקביעת חודשים ומועדים (עי' בת"י). אבל ההארה מיוחסת בעיקר לשמש, אבל זו הבחנה של הרס בערך האור הראשון. כמו שאומרים חז"ל (במד"ר ט"ו ט') שאור של חמה הוא אחד חלקי מאה מאור הראשון. וכן בזוה"ק (ז"ח בראשית דף ט"ו ט"ב, אות תרל"ד בסולם) מבואר שהאור של החמה הוא אחד חלקי ששת אלפים שבעים וחמש מאור הגנוז. כמובן שמספרים הללו צריכים ביאור, אבל אכ"מ. אותו אור שנגנז מבואר בז"ח שם (וכן בזוהר בראשית ל"א ב'), שאדם צופה בו מראש עולם ועד סופו. אור זה אינו שוקע ואינו זורח כי אין בו שינוי. ומכיון שאינו משתנה אין לו מעכב ולכן רואים בו מראש עולם ועד סופו. והנה מבואר ברמב"ן (על בראשית א' י"ד), שהאור שנברא ביום ראשון, שהיה מחומר השמים, האיר ביסודות התחתונים. וכאשר נעשה הרקיע ביום השני, נעשה לחציצה בין אותו אור שהוא למעלה מהרקיע לבין אותם יסודות. וביום הרביעי רצה הקב"ה שיהיו ברקיע מאורות שיאירו לארץ. לכן גזר שיתגשם אותו אור שמחומר השמים ויתהוו ממנו השמש והירח. ושם אותם ברקיע במקומות שמוכנים לקבל אורה, ולצמצם את האור של יום הראשון שיוכל האיר לתחתונים. ובהמשך כותב הרמב"ן מה שכבר הזכרנו לעיל שאותו אור ראשון האיר ג' ימים, עד שניתלו המאורות, ולכאורה אין זה מתאים למה שכתב בתחילה, וצ"ע. עכ"פ, הרמב"ן שם (בשם בר"ר) מגדיר את המאורות כנובלות אורה ביחס לאור הראשון. אין לך שינוי גדול מזה, וא"כ עצם מציאות החמה הוא שינוי. והנה רואים שינוי זה בערכי עש"ן. בעולם, הקב"ה אמר לארץ להוציא עץ שטעמו כטעם פריו, והאדמה שינתה ולא עשתה כן (עי' רש"י בראשית א' י"א). בזמן, זה קיים בחמה, שעיקר גילויה הוא בשנה, ושנה מלשון שינוי. בנפש, מאדה"ר נבראה חוה, והיא אינה שוה לו אלא קטנה ממנו. ובנוסף כל החטאים הם נקודות שינוי, ומצא מין את מינו ונעור, ולכן כל חטא, דהיינו שינוי, במעשה הנבראים, משנה את מהלכי החמה. וכבר הזכרנו זאת בחטא אדה"ר ובחטא המבול. ושורש הדבר שעצם יצירת החמה הוא שינוי מהאור הראשון.
יש לחמה ב' פנים
[ח] איתא בגמרא (ב"ב נ"ח א') שעקבי אדה"ר דומים לשני גלגלי חמה. אבל במדרש (תנחומא אחרי פ"ב), מבואר שעקבו של אדה"ר מכהה את גלגל החמה, ועוד כתוב שם "אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה וגלגל חמה נברא לתשמישן של בריות". אבל כבר ביאר הרמב"ם בהלכות ע"ז, שטעו אנשים טעות אחר טעות עד שהגיעו לעבוד לשמש ולירח. למרות שנבראו לתשמישו של אדם, יש בהם כח להטעות. ולמרות שאורם קטן מאד בערך האור הראשון, מספיק הוא להוות מקור לטעות. הנה הגמרא (נדרים ל"ט ב'), דורשת פסוק (חבקוק ג' י"א) "שמש ירח עמד זבולה, לאור חציך יהלכו, לנוגה ברק חניתך". שואלת הגמרא וכי מקומם בזבול, הרי הגמרא (חגיגה י"ב ב') אומרת שמקומם ברקיע. וזבול למעלה מרקיע. עונה הגמרא שעלו חמה ולבנה לזבול ואמרו לקב"ה, אם אתה עושה דין לבן עמרם (מקרח ועדתו), הרינו מאירים, ואם לאו, אין אנו מאירים. נזף בהם הקב"ה וירה בהם חצים וחניתות, בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בו"ד מחיתם. וביל"ש (יואל רמז תקל"ו) כתוב "אמר הקב"ה כל הרעש הזה שאני מביא לעולם כדי לקדש שמי שנאמר כל הנקרא בשמי, ובמה שאני ראוי לקלס העו"א מכעיסים אותי, זה אומר לכוכבים אני עובד וזה אומר לשמש ולירח אני עובד, לפיכך אני מרעיש אותם שמכעיסין אותי בהם, לפיכך אף הם לוקים עמהם שנאמר השמש יהפך לחשך והירח לדם". א"כ בגמרא ובמדרש שמעינן שיש תביעה על השמש והירח בכך שעובדים אותם, ולכן הם יענשו לעת"ל. בכך אנו חוזרים ליסוד שהעמדנו לעיל שיש בחמה פן חיובי ופן שלילי, הפן החיובי מתואר בשם שמש והשלישי בשם הרס. זהו כוחה של חמה, שיש לה שני פנים. הדו־פרצופיות הזה נובע מכך שעצם המציאות דחמה נולדה מתולדת שינוי.
מדוע חשבון מהלכי החמה אינו מדויק
[ט] והנה לעיל הבאנו ג' חשבונות בתקופות. שיטת שמואל ושיטת רב אדא ושניהם מבוססים על חשבון ממוצע, וגם כחשבון ממוצע אינם מדויקים לחלוטין. והשיטה השלישית שהיא החשבון האמיתי. והזכרנו שלהלכה לרבים נקטינן לתקופות כשמואל, ובצנעא נקטינן כמו רב אדא, אבל כמו החשבון האמיתי אין נוהגין כלל. ולא מסתבר ששמואל ורב אדא לא ידעו את החשבון האמיתי, דהרי שמואל הוא זה שאמר "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא" (ברכות נ"ח ב'), ועכ"פ פשוט ששמואל ידע שחשבון רב אדא מדויק יותר מחשבונו הוא (אמנם עי' בר"ה כ' ב' שמשמע ששמואל לא הכיר את הברייתא דסוד העיבור הנוגעת לראיית הלבנה, וצ"ע). ולמעשה כל הלומד את הסוגיה רואה שהרבה מהחשבונות אינם מדויקים. עי' למשל בתוספות בערובין (נ"ו א' ד"ה ואין) שמקשים מספר קושיות ואינם מתרצים. ועצם קביעת ברכת החמה לפי תקופת שמואל כאשר כל מתבונן יודע שהתקופה האמיתית כבר עברה, וזמן הברכה מתרחק מהתקופה האמיתית יותר ויותר. ויתר על כן, המזלות נעו ממקומם ביחס לשמש במרוצת הדורות, כך שבנקודה שאנו קוראים לה ראש טלה, למעשה נראה מזל דגים (עי' רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ג ה"ז, ועי' במבוא לספר חזון שמים לר"א צקוני). א"כ צריך להבין את העומק בכך שכל הסוגיה הקשורה במהלך החמה אינה מדויקת. לפי כל מה שנתבאר לעיל, הדבר טמון בעצם המושג שנה, שנה מלשון שינוי. פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. זו הבושה וזו הכלימה שהחשבון איננו מדויק, כי התלמיד אינו כרב, וככל שמעשי הנבראים הולכים ומתקלקלים, כך החשבון נעשה פחות ופחות מדויק.
מתי מברכים את ברכת החמה
[י] והנה ישנה מחלוקת בפוסקים מתי לברך את ברכת החמה. בגמרא הדבר אינו מבואר. הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י הי"ח) כותב לברך אותה ביום רביעי בבוקר, והעתיקו השו"ע (או"ח רכ"ט ס"ב). מג"א (סק"ה) הבין שכוונתו שצריך לברך מיד בהנץ החמה. אמנם מביא המג"א שיטה שנהגו לברך ברוב עם לאחר תפילת שחרית, ומסיק המג"א שאם לא בירך עד אחר ג' שעות שוב לא יברך. וצ"ע מנין למג"א שיעור זה שנלקח מהלכות ק"ש. מה ענין ק"ש לברכת החמה. והנה התפארת ישראל בשבילי הרקיע (אות ל"ד) כתב שהמאורות ניתלו בתחילת ליל רביעי, אבל לא הפיצו אורן עד סוף שעה שלישית, משום שאז תוקף זריחת החמה, ומעשי בראשית בקומתן נבראו (ר"ה י"א א'). ולכן פסק הלבוש לברך דוקא אז. משמע שלא קודם לכן, ולא כמג"א. א"כ א"א לצאת לפי כל השיטות. ויש להבין מהו עומק המחלוקת. והנה הזכרנו לעיל את הגמרא דמיעוט הלבנה (חולין ס' ב'). בתחילה כאשר רצה הקב"ה לפייסה, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה. ואמרה לו שרגא בטיהרא מאי אהני. שמעינן מכאן שכאשר החמה בתוקפה, אזי אין ללבנה שום ערך. והנה בברכות השחר האנשים אומרים שלא עשני אשה, והנשים אומרות שעשני כרצונו. ברכת עושה מעשה בראשית שמברכים בברכת החמה, יש לה שני פירושים. מצד פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, א"כ החמה היא בחינת זכר, והלבנה היא בחינת נקבה, לכן פירוש ברכת החמה מצד זה הוא ברוך שלא עשני אשה. ומאידך כיון שהחמה היא שרש נקודת השינוי כפי שנתבאר, וזה גורם לכל הבושה והאי דיוק, וזו בחינת נקבה, אזי פירוש עושה מעשה בראשית מצד זה הוא ברוך שעשני כרצונו. לפ"ז ברור שעל הצד שפירוש ברכת החמה הוא ברוך שלא עשני אשה, מצד פני משה פני החמה, אזי זמן הברכה צ"ל כאשר החמה בתוקפה, דהיינו כלבוש. אבל אם פירוש הברכה הוא ברוך שעשני כרצונו, דהיינו מצד שהחמה היא שורש נקודת השינוי והאי דיוק, אזי ראוי לברך כאשר נבראה בתחילת ליל רביעי. רק שא"א לברך אז, לכן ראוי לברך בשעת הנץ.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס