- להאזנה ב-תת אות בית צורתה ומהותה–בלבביפדיה מחשבה
ב-תת אות בית צורתה ומהותה–בלבביפדיה מחשבה
- 807 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
בס"ד אחרי שזכינו ללמוד את רוב ככל התיבות המתחילות באות ב', נסכם את הסוגיא על האות ב' עצמה, לא צירוף של תיבה אלא האות ב' עצמה.
התורה מתחילה באות ב' - "בראשית ברא אלקים". שתי התיבות הראשונות בתורה מתחילות בב', בראשית ברא, ומבארים רבותינו שיש כמה יחסיות באות ב', במילה בראשית האות ב' מופיעה ללמד שבה נברא העולם, כלומר הבורא הוא בבחינת א', אלופו של עולם, והבריאה שנבראה היא בבחינת ב'. התיבה השניה שהיא תיבת ברא גם כן מתחילה באות ב', לפי שהאות ב' היא אות שניה ולכן גם התיבה השניה שבתורה מתחילה באות ב'.
כמו שהוזכר התיבה הראשונה שהיא תיבת בראשית מרמזת לנו שבב' נברא העולם. מחדדים רבותינו באותיות דרבי עקיבא ועוד, צורת העולם היא בצורה של אות ב', כך אומרת הגמ' (בבא בתרא דף כ"ה) תניא ר' אליעזר אומר עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת, כיון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. א"כ לשיטת ר' אליעזר העולם הוא בצורת אכסדרה וצורה של ב', יש מחיצות במזרח, דרום ומערב, ואין מחיצה בצד צפון. ושיטת ר' יהושע, עולם לקובה הוא דומה שמוקף מכל ד' צדדיו, ורוח צפונית סובבת וכיון שחמה מגיעה לקרן מערבית צפונית מקפת וחוזרת לאחורי כיפה שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון וגו'. אז הבריאה בנויה באופן של צורה - או של ב', או מכל צדדיו כפי שהוזכר כאן שהחמה סובבת. השורש של המילה סובבת זה ס' ב', למ"ד שהעולם כאכסדרה אז זה מג' צדדים כצורתה של ב', ולמ"ד עולם כקובה הוא דומה אז העולם דומה לס'.
בעצם במה שהחמה סובבת אז מונח שתי ההבחנות במה שהיא סובבת, או שהיא סובבת את העולם בבחינת ב', או שהיא סובבת את העולם בבחינת ס' כמו שהוזכר. מכל מקום עיקר סוגייתנו דידן הוא למ"ד שעולם לאכסדרה הוא דומה שמוקף מג' צדדים וזו היא צורתה של ב'. כל הבריאה כולה בכללותה היא בית לבורא יתברך שמו, כלומר, עיקר הבית כמובן הוא בית המקדש בבית ראשון ובית שני ולכן זה אות ב' מלשון שתי בתים (במאמר המוסגר יש עשרות מקומות שרבותינו מגדירים שאות ב' היא ביחס הזה של דבר שנחלק לשתים, דוגמה שורשית היא שתי לוחות הברית, וכן על זה הדרך, לסוגיא שהזכרנו עכשיו זה שתי בתי מקדשות, וא"כ בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני ת"כ שנים, והמילוי של האות ב' היא ת'י' כשנותיו של בית ראשון), והם עיקר ביתו של הקב"ה, זה מהלך אחד. אבל בהרחבה יותר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" אז כל העולם כולו הוא מקום השראת השכינה, והיא מקום ביתו של הקב"ה בהרחבה. לכן באופן כללי העולם כולו נברא בב' בבחינת בית, בית היא בבחינה שצורת הבריאה היא באופן של ב'.
שני מהלכים בצורת האות ב'
באופן רחב יותר רבותינו הרחיבו מאוד בנושא שורשי האותיות, כל אות ואות מורכבת מכמה חלקים. נתחיל לדוגמה עם האות הקטנה ביותר שהיא אות י', היא מורכבת משלשה חלקים, בלשון חז"ל זה נקרא קוצו ושלישו, שליש עליון ושליש אמצעי ושליש תחתון. אבל ישנן אותיות גדולות יותר, והם מתחלקות לאותיות גמורות לעצמם. בדוגמה שאנחנו עוסקים עכשיו בסוגיא של האות ב', מאיזה אותיות מורכבת האות ב'? אז יש שתי מהלכים יסודיים בדברי רבותינו, במהלך אחד צורת האות ב' היא באופן של ד' ו', וצורה של הד' נכנסת בלשון רבותינו בתוך הגרון של ו'. צורת ד' למעלה והקו התחתון הוא בצורת ו' והוא הבולט מעבר לקו של הד', אז הד' נכנסת לתוך גרון של ו', זהו מהלך ראשון של אות ב' - ד' ו'.
מהלך נוסף הוא שהאות ב' מורכבת מג' ווים, ו' למעלה, ו' בצד, ו' תחתון. ו' אחד כנגד מזרחית, ו' שני כנגד דרומית, ו' שלישי כנגד מערבית. אלו הם שתי המהלכים שהוזכרו בדברי רבותינו מה הוא הצורה שמרכיבה את האות ב'.
ב' בבחינת ד' ו'
נתחיל בס"ד עם המהלך הראשון ד' בתוך ו'. מבואר ברבותינו שאותיות ד' ו' כידוע עולים לאותיות דו מלשון שנים. איפה רמוז שהאות ב' הינה שניים? בעצם היותה ב' אחרי הא', ב' זה שנים כמו שהזכרנו, שתי בתי מקדש ושתי לוחות הברית ועוד. כאן אנחנו מחדשים שבצורת הב' עצמה גם כן מוזכר המהלך של שתים, ד' ו' שעולים דו שנים, וזהו רמז לשניים בצורת האות ב' עצמה.
ישנם שני מהלכים יסודיים בדברי רבותינו בשורש של כל האותיות, מהלך אחד שהאותיות כולם מתחילים מהאות א', ומהלך שני שכל האותיות כולם מתחילות באות י'. מצד כתיבה כאשר האדם מתחיל לכתוב הוא מתחיל בנקודה, נקודה אורך ורוחב שטח ועומק אלו הצורות שישנם, י' אמנם נחלקת אף היא לשלש חלקים כפי שהוזכר קודם לכן, אבל בכללות הי' עצמה היא בבחינת נקודה והנקודה הזו היא שורש כל האותיות כולם.
ולענייננו דידן לשורש אות ב', י' במילואה י'ו'ד' נמצא שהמילוי של י' הוא ו' ד', ו' ד' הופכים להיות ב' כמו שהזכרנו לעיל. בהגדרה נוספת ויסודית מאוד והרחיבו בה רבותינו (הגר"א) האות ב' היא האות הראשונה שהוזכרה בתורה, כידוע ב' היא אות דגושה, אותיות בג"ד כפ"ת בלשון רבותינו פעמים דגושות ופעמים רפויות, והב' של "בראשית" דגושה, ובהיותה אות דגושה הדגש שבה הוא סוד הי' כי הי' היא בסוד נקודה, כך בדברי חז"ל להדיא. נמצא שהאות ב' שורשה בי', ואיפה היא מתגלה? בב' ראשונה שבתורה שהיא ב' דגושה, הנקודה שנמצא בתוך הב' של בראשית. זהו שורש הב' באות י'.
מאידך כמו שהוזכר שורש כל האותיות הוא א' וי', ונבאר עכשיו מהו שורש הב' בא'. הזכרנו קודם את הי' במדרגה של כתיבה, אבל כאשר אדם הוגה דברים אז אומרים רבותינו שתחילת הגייתו בא' - אה [U1] וכן על זה הדרך, זה שורש האות א'. נמצא שמדין תורה שבכתב שורש כל האותיות כולם הוא י', ומדין תורה שבע"פ שורש כל האותיות כולם הוא אות א'. וביחס הזה ששורש הב' הוא בא', כתוב באותיות דר' עקיבא מפני מה בב' יש קו שנוטה לא' שהיא אומרת ששואלים אותה מי בראך והיא מביטה לא' שהוא יחידו של עולם הוא זה שברא אותי. מצד כך, ההבדל בין הבורא לנברא הוא שהבורא הוא אחד והנבראים יסודם שנים "זכר ונקבה בראם", כלשון הגמ' הידועה במסכת בבא בתרא כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, הוא אחד ויחיד ואת הבריאה הוא ברא שנים, ולכן הב' מורה לא' לומר שהשניים שורשם באחד ביחידו של עולם.
א"כ הסברנו שורש הב' בי' ושורש הב' בא', מצד הבחינה שהב' צורתה היא צורה של ד' ו' שורשה הוא י', כמו שהוזכר קודם לכן שהוא בכתיבה של הי'; אבל מצד תורה שבע"פ שורשה בא' ביחידו של עולם. אבל אלופו של עולם בעשרה מאמרות ברא העולם, אז גם מדין תורה שבעל פה אמנם תחילת ההגיה היא הגיה של א', אבל מה הוא אמר עשרת המאמרות, נמצא שהאות ב' שצורתה ד' ו' רומזת על כל הבריאה כולה שנבראה בעשרה מאמרות.
האות י' מילויה הוא ו' ד', ו' ד' בגימטריא עשרה והי' עצמה בגימטריא עשרה, והרי שזה שורש כל הבריאה כולה שהיא מדרגה של ב' ונבראה בעשרה מאמרות. אז זה מדין שהגימטריא של ד' ו' היא עשרה, ועוד שזה שורש מציאות הבריאה כולה שהתחילה בב' בסוד נקודה שבתוך הב' שהיא מדרגת הי'. יתר על כן מכוח הא' שהוא אלופו של עולם בבחינת אאלפך חכמה אאלפך בינה, שורש הב' הוא בינה, מכוח כך נעשה בבריאה עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
זה הוא המהלך הראשון שאנחנו עוסקים בו שהב' הוא ד' תוך ו', תוך גרון של ו', שהוא בבחינת עשרה כפי שהוזכר, וא"כ שורש הב' הוא שורש כל הנבראים כולם שבורא העולם ברא את הבריאה בעשרה מאמרות.
בלשון אחרת והיינו הך, כמו שהוזכר ב' הוא בבחינת בינה והשורש של המילה בינה הוא מלשון בין לבין, דברים שבינו לבינה, בינה יתירה ניתנה באשה כלשון הגמ' הידועה במסכת נדה, הבין נמצא בין הדבר הזה לבין הדבר הזה.
כל הבריאה כולה נבראה בחלל כדברי רבותינו, בתחילה היה העולם כולו מלא באורו יתברך שמו וכשעלה ברצונו לברוא נבראים הוא סילק את עצמו ואורו לצדדים. אז איפה כל הבריאה נמצאת? בין האור הזה לבין האור הזה, האור אין סוף מקיפו, שם מקום כל הבריאה כולה, ולכן הבריאה נבראה בב' ביחס דידן השתא כי היא נבראה ממקום של הבין בינה, בין האור א"ס שנמצא בצד הזה ובין האור א"ס שנמצא בצד האחר, בין זה לבין זה במקום החלל, שם מקום כל הבריאה כולה.
ב' בבחינת ג' ווים
האופן השני שהזכרנו בצורת האות ב' היא מורכבת מג' ווים: ו' עליון, ו' אמצעי וו' תחתון, זה צורתה של האות ב' וזה הוא מהות כל הבריאה כולה. אם כן שורש כל הבריאה כולה היא במדרגת ווים, כי כל הבריאה נבראה באות ב' "בראשית ברא" ששם תחילת הבריאה כולה, וצורתה של הב' אינו אלא ג' ווים, הרי שזה מהות כל הבריאה כולה.
בלשון ברורה ופשוטה כידוע ו' הוא מלשון המשכה, דבר הנמשך, צורתו של ו' הוא כמין שפופרת שממשיכה את הדבר, מבואר בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", הו' תמיד בא להוסיף. אלה פוסל על הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וכן על זה הדרך, ו' היא ו' התוספת. יש פעמים שו' מבדלת, מצד היחס לדבר הקודם זה ו' המבדלת בבחינת בינה בין לבין, מצד היחס דידן השתא מדרגת הו' היא מדרגת 'ואלה' תוספת, וביחס הזה כל הבריאה כולה היא המשכה מהבורא יתברך שמו. בלשון רבותינו שהוזכר קודם לכן מתחילה היה העולם מלא באורו יתברך שמו וסילק את עצמו לצדדים ונעשה מקום שבין לבין חלל, וחזר והמשיך מאורו יתברך שמו לתוך הנבראים, זה בדיוק שני המהלכים שהוזכרו עכשיו, מצד המהלך הראשון זה בבחינת בית, בינה, בבחינת בין לבין חלל פנוי, מצד ההבחנה השניה זה ב' בבחינת ווים, זהו היחס של ו', של המשכת אמיתתו לתוך הנבראים כולם. מפורש בחז"ל וברבותינו בעשרות מקומות שב' זה בחינת הברכה וההמשכה, האותיות השניות - הממשיכות - של יחידות ועשרות ומאות זה ב' כ' ר' שהם שורש המילה ברכה.
אמרנו עד עכשיו שני מהלכים בב'. מהלך אחד שב' מלשון בינה במקום החלל, מהלך שני שב' מלשון ג' ווים שזהו בבחינת ברכה והמשכה, ו' הוא מקום ההמשכה, מקום הנבראים כולם הוא מקום החלל, וקיומם הוא מכוח ההמשכה מאמיתתו שנמשך מאורו לתוך כל הבריאה כולה, וזהו הב' בבחינת הווים שיש המשכה לתוך הנבראים.
א"כ היחס הראשון שהזכרנו זהו היחס של ב' בבחינת שנים, היחס השני שהוזכר השתא הוא צורת האות ב' שזה צורתו. הוזכר קודם לכן שהמהלך השלישי של האות ב' היא בבחינת בית זה צורתו של האות ב' בשלימותה, לא בחלוקה לאותיות אלא בצורתה השלימה בבחינה של בית.
אם כן אלו הם שורשי האות ב' בשתי צורותיה של האות ב'. הצורה הראשונה של הד' ו' בבחינת עשרה, ההבחנה השניה בצורת הב' של שלושה ווים בבחינת המשכה.
חיבור והבדלה במדרגה של שלוש
נחדד לפי זה מה ההבדל בין אם האות מורכבת משתי אותיות של ד' ו' לבין אם צורתה בית שהיא ג' ווים, כאן מונח העומק של ההגדרה האם ב' היא מדרגה של שנים או מדרגה של שלש. אם הצירוף של הב' מורכבת מד'ו' אז הם שנים, ומצד כך ב' היא במדרגה של שנים, אבל מצד המהלך שב' יש בו ג' קוים וצורתה היא צורת בית, עולם לאכסדרה הוא דומה ויש בו שלש מחיצות אז ביחס הזה הב' הופכת להיות מדרגה של שלש.
כמובן שהדבר צריך ביאור, הרי בכל הסברות הראשונות שאמרנו הב' היא שתים, איך היא הופכת להיות שלש? הזכרנו קודם לכן שיש מהלך ששורש הב' נמצא בי', ויש מהלך ששורש הב' בא' שאומרים לב' מי בראך והוא מסתכל לצד הא'. ההבחנה הנוספת שיש בב', מה שנקרא בלשון רבותינו ריבוע, שנכנסים לכל אות מהאותיות שקדמו לה, ב' כותבים א' ב', ג' - א' ב' ג', וכן על זה הדרך, וביחס הזה ב' היא שניה, אבל בעומק היא ג'. מדוע היא ג'? כי היא א' ב' ואז היא הופכת להיות ג'. א"כ זה עומק שתי היחסיות שהוזכר, אם יש יחס לב' מצד עצמה היא באמת במדרגה של שנים, היא אות שניה ואותיות דו הוא שנים; אבל מצד היחס שהיא מצטרפת לא' וא"כ היחס הוא של א' וב', היחס של א' וב' זה הוא יחס שהופך את האות ב' לג'. (בעז"ה כשנגיע לג' נעסוק בהרחבה בזה. הג' עצמה הופכת להיות ו', זה הוא ההבחנה של רבותינו שבעצם כל שלש שיש בבריאה הוא שש, כי כל דבר נספר עם היפוכו, מעלה - מטה, צפון - דרום, מזרח - ומערב, רק הג' השורשיים נבנים מהא' ומהב'.)
א"כ פתחנו יסודות בהירים בהגדרת מהות האות ב' הן במדרגת השנים והן במדרגת השלש שבה, ונחזור עכשיו לסוגיא של שלוש. הזכרנו שני מהלכים במדרגת השלוש באות ב', מהלך אחד מדין הג' ווים שבונים את הצורה של האות ב', ובמהלך נוסף הזכרנו את דברי הגמ' עולם לאכסדרה הוא דומה שיש לו שלש מחיצות. יש כאן שני הגדרות בתפיסה של השלש, מצד המהלך הראשון שהוזכר שהוא בבחינת השלש ווים יש כאן יחס של ו' המצרפת ומחברת. ומצד המהלך השני שעולם לאכסדרה הוא דומה, כלומר יש לו ג' מחיצות, אז מה היא ב'? שלש מחיצות, שלש ווים של מחיצות. והווים עצמם יש להם יחס של מחיצות כמו שהוזכר קודם לכן בבחינת ו' שפעמים מבדלת ופעמים מחברת.
וא"כ מונח כאן שתי הבחנות של מדרגה של שלש, הבחנה ראשונה שהמדרגה של שלש זה חיבור של שלש. הבחנה השניה של שלש זה בבחינת ג' מחיצות, מחיצות מלשון חציצה, זה חוצה את הדבר ומחלק ומבדיל אותו. כל כוח המבדיל נקרא בלשון רבותינו מוות "כי המוות יפריד ביני ובינך", הדבר מצורף על ידי חיים ונבדל על ידי מוות. בעומק, החיים זה עצם הגדרת הצירוף, והמוות זה עצם הגדרת הפירוד. ג' פעמים ו' עולה בגימטריא ח"י, נמצא שג' ווים שבבחינת ו' המצרפת זה גימטריא של ח"י, "כל אשר יצורף לחיים", החיים הם מקום של צירוף, מדרגה של צירוף. אז ביחס הזה הב' הופכת להיות ב' של ברכה ושל המשכה, כל ברכה והמשכה זה מקום החיים, החיים הם המשכיות. לעומת זאת ב' במדרגה הנוספת היא במדרגת מחיצה המבדלת. כל מחיצה מבדילה את הדבר, לא מצרפת, וזה עומק המדרגה שנקראת בית שנעשה מציאות של מחיצה המבדלת.
ניתן דוגמה בהירה ושורשית. לשון הגמ' בכמה מקומות קורא לאשה בית, "מעולם לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי", "וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו היא אשתו" ועוד כהנה וכהנה. לשון הגמ' כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה, זהו היחס שהוזכר בב', שהב' שייכת לאשה. הא' שייכת לאדם, אדם א', ואשה בינה יתירה ב', ועוד אומרת הגמ' כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה שנאמר "ונקבה תסובב גבר". נמצא שהאשה היא שמסובבת ומקיפה את האדם ויוצרת מחיצה מסביבותיו. כל מחיצה שנמצא מסביבות הדבר באה לשמור את הדבר, היפך הו' הממשיכה שמצרפת אותו לזולתו. הגמ' אומרת לגבי נשים "דיינו שמצילות אותנו מן החטא" ומצילות אותנו מן החטא הוא שהן עושות מציאות של הצלה, כלומר מציאות של שמירה שמכוחה הוא שמור, זה נקבה תסובב גבר שהיא שומרת אותו ומקיפתו.
הגמ' דנה האם עולם לאכסדרה הוא דומה או לקובה הוא דומה, הולך אל דרום וסובב אל צפון, כלומר השמש סובבת ומקיפה את העולם. זה גופא מדרגת האשה שמשמרת את האדם, שהיא סובבת סביבו וכלשון הפסוק נקבה תסובב גבר שזה מדרגה של שמירה שמשמרת את האיש. א"כ ביחס הזה מדרגת הב' היא מדרגה שמקפת, בית בבחינת סובב ושומר ומציל את הדבר. בעומק כוח השמירה שמונח בבית הוא גם הכוח שגורם קלקול, מי ששומר זה דבר והיפוכו שהוא גם מי שמביא את הקלקול. כך רואים באשה שהיא בבחינת נקבה תסובב גבר, ומאידך ידועים דברי חז"ל האשה הביאה מיתה לעולם, כלומר היא הביאה את הכוח של ההיפך של הברכה, ההיפך של המשכה שהוא בבחינת ג' ווים שזה גימטריא ח"י, היא הביאה מיתה לעולם. נחש פורץ גדרו של עולם, ומי סייע לנחש לפרוץ גדרו של עולם? הנקבה.
נח העלה את הב' למדרגת הס'
וזה דבר שצריך להבין, ידועים דברי חז"ל "ויסגור בשר תחתנה" כשנבראה האשה נברא שטן עמה, אומרת הגמ' שטן זה ס' ויסגור בשר תחתנה. אז מצד התיקון האשה היא ס' של תסובב גבר, אבל כאשר היא פוגמת בס' נברא שטן עמה ואז השטן הופך את הס' לב', והיינו שרוח רביעית פרוצה. הזכרנו שהרוח הפרוצה היא הצפון, וזה היצר הרע שנקרא הצפוני כמו שדורשת הגמ' בסוכה "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם, ומצפון תפתח הרעה. וא"כ נמצא בעומק שהאשה הפכה את הדבר ממדרגה של ס' למדרגה של ב', כאן שורש מהלך הקלקול, כאשר יורדים ממדרגה של ס' שתסובב שהדבר שמור מכוח שמירה שמקיפה את כולו, אבל כאשר זה רק לאכסדרה הוא דומה ואין כאן שמירה כוללת, אזי הדבר נפל למדרגה של ב'.
ההבדל בין ס' לב' בגימטריא זה נ"ח, עשרה דורות מאדם עד נח וכולם הכעיסו ובא הקב"ה והחריב את כל העולם כולו, ולאיפה נכנס נח כדי להנצל? לתיבה. תיבה אותיות בית, ב' ששרשם אחד, והאות ה' נופלת אז זה אותו שורש. כאשר נח נכנס לתיבה הוא בעצם נכנס לבית, אבל לאיזה בית הוא נכנס? הוא נכנס לב' שהיא בבחינת רוח צפונית פתוחה, אז הרי כתוב "ויסגור את התיבה" כל סגר מתחיל עם האות ס' מלשון שהוא סגור באופן של ס' ולא באופן של ב'. זה מה שנח בא לתקן, להחזיר מהמצב של ב' לס' שהגימטריא ביניהם היא נ"ח. אם מצרפים את המילה נח עם המילה ב' זה הופך להיות ס' כמו שהוזכר, זה עומק מדרגתו של נח.
נח בא להחזיר חזרה את מדרגת הקלקול שנפלה לב' דקלקול. כאשר נח יוצא מן התיבה הקב"ה מברך את נח. מה כוונת הדבר שהקב"ה מברך את נח? הב' נפלה למדרגה של קלקול, של נפילה, שבמקום שהיא תהיה ס' סגורה ויסגור בשר תחתנה במדרגת נקבה תסובב גבר, זה הפך להיות ב' פרוצה בצד הצפוני, ונח תיקן את אותה מדרגה ע"י שצירף את הב' עם נח ועשאה ס' כמו שהוזכר. עכשיו כשהוא יוצא חוזר הקב"ה ומגלה אצל נח מדרגה של ב', אבל איזה ב' מתגלה אצל נח? היא כבר הב' המתוקנת בבחינת ב' דתיקון ולא ב' של נפרדות, ואז חוזר הקב"ה ומצרף את נח לברכה, שהיא בשורש מדרגת ב' דתיקון
הדברים ברורים, הב' שנפרדה מה היא פועלת כשהיא נפרדה לפי מהלך הדברים שנתבאר לעיל? הסברנו ביחס השני בצורתה של ב' שהוא בבחינת דו שזה שנים, מהו השורש של השנים הראשונים? זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, אבל על ידי החטא נעשתה הבדלה בין הזכר לנקבה. ידוע לשון הגמ' במסכת עירובין לאחר שחטא אדם הראשון פירש מאשתו ק"ל שנה, זו תפיסת הפירוד שהתגלה על ידי החטא. רבותינו הרחיבו בעומק מהות הפירוד אבל זה לשון הש"ס דידן. ומ"מ נעשה הפרדה גמורה בין הזכר לנקבה, וזה גופא נקרא שהב' במקום להיות שר מלשון שרשרת, חיבור, מפרידה את הש' מהר' וזה הופך להיות שבר, שבירה.
בעומק נפילת המדרגה של הב' הוא מכוח כך שלא מתגלה בה מדרגת השלש אלא רק מדרגת השנים, כי נחסר הא' שהב' יונקת את חיותה ממנה ואז אינה אלא שנים, ושנים לעצמם זה איש ואשה לא זכו שאין שכינה ביניהם, ואז אש אוכלתם, אז נעשה מציאות של פירוד, זה מציאות השבירה. ואם כן אצל חוה ואדם הראשון שהם היו שנים, אבל חל בהם קלקול על ידי פיתוי דנחש, אז זה הפך להיות ב' דקלקול ונעשה בהם שורש של הפרדה, שהב' נפלה למדרגה של השבר של פירוד והבדלה. כוח הצירוף כמו שהוזכר הוא בבחינת שר, שרשרת, והב' הפרידה בין הש' והר' וזה הופך להיות מציאות נפרדת, מציאות של שבירה.
כאשר נח נכנס לתיבה היה מהלך דתיקון כמו שהוזכר קודם לכן. אצל נח נאמר "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", הרי נח ניצל כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ואם כן מעיקר הדין לא היה צריך להנצל רק נח, אבל למעשה כאשר הוא ניצל נצלו עימו גם בניו ונשותיהם, לא רק נח ואשתו שהיא בבחינת ביתו שהוא תיקן את הבית שזה מדרגת התיבה, אלא גם זרעו שם חם ויפת ניצלו יחד עמו, "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", כל מי שנמצא בתוך הבית ניצל. מה עומק הדבר שכל מי שנמצא בתוך הבית של נח ניצל? הדבר ברור לכל בר דעת, הוא בנה תיבה שלימה של שמירה שבבחינת בית, אז מי שהיה בבית שלו נכנס לתוך התיבה וניצול. זה לא שהוא בנה תיבה לעצמו, אלא הוא ניצול במדרגת הב', נח תיקן את הב' כפי שהוזכר צירוף של נח וב' גימטריא ס', עכשיו הוא נכנס לתיבה שהיא בית שלם, אז כל מי שהיה אצלו בבית ניצול. הם לא ניצלו רק כפשוטו מדין שהם בניו על אף שגם זה מהלך מסוים, אבל למהלך דידן השתא עומק ההצלה הייתה מכוח זה שהם היו בני ביתו, הם היו בתוך מדרגת הבית שלו, אז כל מי שהיה בתוך הבית של נח מונח בו אופן של הצלה.
לשון חז"ל שהזכרנו, במה נשים יש להם שכר כי דיינו שהם מצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו, עומק הדבר לפי זה יותר בדקות, מצילות אותנו מן החטא כי "נקבה תסובב גבר" כלומר הם מצילות אותם בבית, משמרות את פתחיהן לבעליהן, כלומר בבחינת בית שיש בו פתח, אבל יתר על כן מגדלות את בנינו בבחינת המציאות שאשה נקראת ביתו של האדם, ובתוך ביתו של האדם יש את בניו, אז זה גופא הגדרת הדבר שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ה'דיינו' נאמר על שהיא במדרגה של בית, וממה מורכב הבית? בית מורכב מהילדים, זה מה שהתגלה אצל נח. והמדרגה הנוספת של השמירה שנמצאים מסביב "נקבה תסובב גבר", גם זה היה אצל נח שנעשה מציאות שהתיבה שומרת על כל מה שנמצא מסביב.
ואם כן נח הוא עומק תיקון מדרגת הב' ממדרגת השבירה ומדרגת הקלקול, ששם כתוב והארץ היתה תהו ובהו, היה שורש דקלקול של תהו ובהו, תהו מלשון תהום, שמתגלה ריבוי של מים. אצל נח נעשה הצלה על ידי התיבה, יש את הב' של התיבה שהיא משמרתו ומצילתו, וזה עומק מדרגת התיקון של הב' שמתגלה אצל נח.
עד עכשיו הזכרנו מהלך ראשון של מדרגת תיקון הב' על ידי נח כמו שנתבאר, עשרה דורות מאדה"ר עד נח, אצל אדה"ר התחיל הא', נעשה הב' של האשה והב' חל בו קלקול, ובא נח ומתקן את הב'. אבל התיקון עדיין אינו שלם, הברכה שנח קיבל כאשר יצא מן התיבה לא נתקיימה בשלמותה, כי כאשר נח יוצא מן התיבה "ויטע כרם וישכר בתוך אהלה" וכל מה שנאמר שם, אז הברכה של נח לא נתקיימה בשלימותו, ובמקום הברכה וההולדה בא חם וסרסו. לא היה תיקון שלם של נח במדרגת הב'. אחר כך היה עוד עשרה דורות מנח עד אברהם, כאן חוזר עוד פעם מהלך תיקון הב', אבל איזה תיקון הב'? לא במדרגה של שנים דו של פירוד, אלא במדרגה של שלש וחוזר ומחברם בשלימותו.
נחדד את העניין. אצל נח היה תיקון שהב' מצטרף אליו והופכת להיות ס' והיא צריכה לתקן את מדרגת הסובב, אבל מדוע נח היה לו ג' בנים ולא ארבעה בנים? באמת היה ראוי שיהיה לו ארבעה בנים רק בא חם וסרסו, אז כשהיה לו ג' בנים הם נשארו במדרגה של ב'. אם היה נולד לו בן רביעי באיזה מדרגה הוא היה? של ס', זה עומק הדבר שסרסו חם לאביו נח, על ידי שהוא מסרס אותו הוא גורם שהב' לא יכול לתקן לגמרי של השלש ולהפוך להיות לארבע שהוא במדרגה של הס'. וא"כ על אף שהיה תיקון אבל התיקון איננו שלם.
שורש התיקון של הב' באבות הקדושים
עשרה דורות מנח ועד אברהם, בא אברהם ותיקן. באיזה אופן אברהם חוזר עכשיו ומתקן? אברהם היה לו אהל שהיה פתוח לארבע צדדים, הגילוי הוא לא שצד רביעי פתוח אלא שיש פתח בכל הצדדים. הוזכר קודם לכן במהלך אחד שהב' הוא בבחינה של ג', כי מצרפים את הא' והב' וזה הופך להיות ג', וזוהי המדרגה של אברהם, וכמו שאומרת הגמ' במסכת שבת אב המון גויים נתתיך מלך נתתיך לגויים וכו'. וא"כ אברהם בא ותיקן את הב' מכוח מדרגה של אב, ומהי מדרגת תיקון של אב, אב אותיות א'ב', והתיקון הוא מדין הב' שחוזרת ומצטרפת עם הא' ואז היא הופכת להיות שלש מדין צירופה לא'.
ונחזור שוב, א"כ אדה"ר היה בו שורש דקלקול, מכוח עצמו הוא היה מחובר לא', מכוח חוה הוא בבחינת ב', "בינה יתירה ניתנה לאשה" ובמקום ב' של ברכה שנאמר לאדה"ר פרו ורבו, נעשה הקלקול והס' נופלת למדרגת הב' דקלקול בבחינת שבר, דו, כמו שהוזכר ולכן אדה"ר פירש מאשתו ק"ל שנה. עשרה דורות מאדה"ר עד נח, שאז מגיע נח ומצרף את הב' בחזרה לס' על ידי הנ"ח שהוזכר וזה תיקון של ארבעה צדדים, אבל התיקון הזה איננו שלם כי היה ראוי שילד ארבע בנים ובסוף היה לו רק שלש כי חם בא וסרסו, חוזר אברהם אבינו ובא לתקן את מדרגת הב', והתיקון של אברהם הינו במדרגה שהוא אב, א'ב' הב' חוזרת ומצטרפת עם הא', ועל ידי שהב' חוזרת ומצטרפת עם הא' אז נעשה מדרגה של הג' וזה העומק של הג' אבות.
כלומר, מדרגתו של אברהם היא במדרגה של אב הצירוף של הב' והא', ועל ידי כן מתגלה שהאב הופך להיות ג' פעמים של אב. נחדד, א' לעצמה היא אחד, ב' זה שנים, וכשצירפנו את הב' והא' זה הפך להיות שלש, אז זה הפך להיות אב, אבל השלש האלה מתגלה בהם ג' פעמים אב עצמו, זה שורש מדרגת קומת כנסת ישראל שחזרו ותיקנו את מדרגת הב' שהיא שורש מציאות הבריאה.
א"כ מצד היחס הזה מתגלה שאברהם עצמו הוא אב, ומתגלה ג' פעמים אב שזה כנגד אברהם, יצחק ויעקב, ובדקות באב עצמו שהוא האב הראשון, אברהם, זו ההבחנה של הא' ב' ג'. אז כאשר מצרפים את הא' והב' היא הופכת להיות אות שלישית והיא מצורפת לג', וזה בבחינת גומל חסדים טובים שזו מדרגתו של אברהם אבינו גמילות חסד. אז כוח מדרגת התיקון שמתגלה מכח מדרגתו של אברהם אבינו הוא, שהוא מחזיר את הב' לא' והיא הופכת להיות מדרגה של שלש שזה שלימות ההארה, אבל לא מדין שהיא שלש בעצמה, שזו המדרגה הנוספת שזה הופך להיות ג' בבחינת גומל חסדים טובים, אלא מדין ב' שמצטרפת לא' שהיא מצורפת לאלופו של עולם, ביחס הזה הא' עצמה הופכת להיות שנים בבחינת אאלפך חכמה ואאלפך בינה. אז יש שתי הבחנות בא' עצמה, אאלפך חכמה ואאלפך בינה, וזה מדרגת בריאת העולם שהתיבה הראשונה התחילה בב', וכך כתוב בתרגום הירושלמי בחכמתא זה אאלפך חכמה, והמילה השניה היא ברא שמתחילה גם בב' זה האאלפך בינה.
ואם כן יש יחס שהב' מצטרף לא' ואז הב' הופכת להיות שלש, ויש יחס שהב' מצטרפת לא' והיא מגלה בא' את הב', וזה במדרגת אאלפך חכמה ואאלפך בינה, בא' עצמה מתגלים שני החלקים. א"כ שורש התיקון שמתגלה באברהם אבינו שהוא בבחינת האב כמו שחודד, הוא מגלה הן בב' מדרגה של ג' והן בא' מדרגה של ב', ועל ידי כן הוא מצרף את האותיות בצירופם. ונסביר עוד מהו התיקון של אברהם, שורש השבירה שהתגלה בב' זה ביחס לאות ב' עצמה המורכבת משתי האותיות ד' ו' דו, אז היא הופכת להיות נפרדת, האותיות מתפרדות זה מזה, אבל כאשר מתגלה הב' מצד מהלך התיקון חוזר אברהם ומצרפם.
ובעומק הקלקול הוא לא רק שהב' הופכת להיות ד' ו' שהדו הופכים להיות נפרדים זה מזה, אלא שהב' נפרדת מהא' - שם שורש הקלקול, שם שורש מציאות השבירה, ואברהם חוזר ומצרף את הב' לא' ובזה הוא מתקן את הב' עצמה במדרגת הדו שחוזר ומצטרף יחד אהדדי, וזה בבחינת "בחייהם ובמותם לא נפרדו", שזה גילוי שמתגלה אצל האבות הקדושים, באברהם ושרה שנקברו יחד במערת המכפלה. במוות רגיל הלשון הוא כי המוות יפריד, אבל אצל האבות הקדושים המוות לא מפריד, הם שוכבים יחד, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
זו הסיבה שהאבות הקדושים לא נקראים מתים אלא ישני חברון. עכשיו נסביר את העומק לפי המהלך שהוזכר השתא מה ביאור המילים ישני חברון. המילה ישן בחילוף אותיות היא אותיות של תיבת שני, כידוע יש ער ויש ישן, כאשר האדם בעומק ער הוא במדרגה של חי, אז הוא במדרגה של א', וכאשר הוא ישן הוא במדרגה של ב', זה נקרא ער וישן דתיקון. כאשר הוא ער והוא דבק במדרגה העליונה בבחינת רצוא הוא דבק בא', כאשר הוא ישן במדרגת השוב, אז הוא במדרגת השוב שהיא ב', זה מדרגת הישן שנים, זה נקרא בעומק ישני חברון.
עכשיו נבין את העניין בצורה נפלאה מאוד, הרי כמו שהוזכר בתחילת הדברים התיבה ב' היא מלשון בית, והשורש של זה הוא בית המקדש. בהרחבה כל העולם כולו הוא במדרגה של בית, אבל השורש הוא בית המקדש, אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה ויעקב קראו בית. איך התגלה אצל יעקב קדושת בית המקדש? וישכב במקום ההוא וילן שם כי בא השמש, כלומר הוא ישן שם. בלשון הנביא מקום שינה נקרא חדר המטות. כלומר כל קדושת הב' שעיקרה היא בית המקדש מתגלה באופן של שינה, ישן-שני ב', לכן בעומק זה נקרא בית המקדש, ב' וש' מתחלפים אהדדי בא"ת ב"ש אז מצד הב' זה שנים ומצד הש' זה המילה שני שזה ישן, כל קדושת בית המקדש בעומק היא קדושה של שנים (וזה עומק העניין של שני בתי מקדשות כמו שהוזכר למעלה).[U2]
"וזה שער השמים", שער השמים זה מקום שעולים ממנו לאחד, אבל בית המקדש מה הוא? שנים, זה מה שהגדרנו רצוא ושוב, בשער השמים זה רצוא שעולים למעלה והוא במדרגת הער - מדרגת הא' - מדרגת האחד. אבל כאשר מתגלה השוב שזה מדרגת השוב שכינה בתחתונים למטה, זה מדרגת הבית - מדרגת הב' - מדרגת הישן, זה הוא המדרגה של וישכב במקום ההוא וילן שם כי בא השמש.
ההבדל בין התיקון דאברהם לתיקון דיעקב
להבין את עומק הדבר, יש את מה שהב' חוזרת לא', ויש את מה שהב' חוזרת לי' כמו שפתחנו בראשית הדברים, כי הרי השורש של הב' שהוא שנים יש לו שורש באות הראשונה. מה היא האות הראשונה? או מדרגת הא' או מדרגת הי', מדין תורה שבכתב זה י', מדין תורה שבע"פ א', כך פתחנו בראשית הדברים. ולפי זה בערכין דידן השתא כאשר יעקב אבינו ישן בבית המקדש אז מדין יעקב עצמו הוא האב השלישי, הוא מגלה את הב' שמצטרפת לא' שהוא שלש, אבל לא שלש מדין הב' שפונה לג' שזה גילוי גומל חסדים של אצל אברהם אבינו שהוא אב לשלשת האבות, אלא מדין יעקב שהוא בחיר שבאבות, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא עולה למעלה משני האבות הנוספים אברהם ויצחק, אז מה מתגלה? שהוא ב' שחוזר לא' של האחד. זה מדרגתו של יעקב אבינו, שהב' חוזר לא' בשלימות.
אבל האופן הנוסף הוא שהב' חוזר לי'. איפה השורש שהב' חוזר לי'? ידועים דברי חז"ל ויקח את האבן וישם מראשותיו שהיו האבנים מריבות זו עם זו, ונתקבצו האבנים והפכו לאחד, וי"ב האבנים מקבילים לי"ב השבטים וחזרו והתחברו כדברי חז"ל. מה העומק של י"ב שבטים? זה י' שהיא שורש לב', וכשהיא חוזרת ומתאחדת מה מתגלה, שכל הי"ב שבטים הופכים להיות אחד. זה שני מהלכי התיקון שהתגלו במדרגת הבית, בית המקדש, "אין זה כי אם בית אלקים". אז מדין יעקב מתגלה החזרה מהב' לא', ומדין השבטים זה חזרה של הב' לי', אבל זה י' בסוד נקודה שהיא אחד, וב' שחוזר לי' מצרפת את כל הי"ב שבטים והופכם לאחד, זה עומק התיקון שמתגלה במדרגת הב' במדרגתו של יעקב אבינו.
הזכרנו שמדין מדרגתו של אברהם היה פתח מארבעה צדדים, אהלו של אברהם פתוח מארבעה צדדים. כלומר הוא חוזר ושומר את המדרגה של הס' של ד' צדדיו, והוא מצרף אותה למדרגת הב' שהיא פרוצה. אבל הב' פרוצה מצד אחד, אברהם אבינו מגלה באהלו שהוא פרוץ בכל צד. אבל לא פרוץ מצד נקודת הקלקול כמובן, אלא פרוץ באופן של פתח של הכנסת אורחים. הדוגמה הבהירה לזה, בית שאין בו מזוזה נקרא פרוץ, בית שיש בו מזוזה (מזוזות זה זז מות כלשון חז"ל) אז זה פתח שאינו פרוץ.
לפי זה נבין את עומק הדבר, אצל אברהם מתגלה שהיה לו אשה אחת, אמנם היה גם את הגר וקטורה וזה מחלוקת בדברי חז"ל אם הגר היא קטורה או לא, אבל ודאי שהגר וקטורה אינם עיקרו של בית, אלא שרה בלבד. לעומת זאת אצל יעקב אבינו מה מתגלה? הוא נשא ד' נשים, מעולם לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי, כל אשה היא בבחינת צד אחד של הבית, ולכל אחד מהצדדים יש פתח, והנשים שומרות פתחיהם לבעליהם, זה עומק מדרגת הבית שמתגלה אצל יעקב אבינו.
אצל יעקב אבינו מתגלה המדרגה של בית, אבל לא באופן שהצפוני פרוץ ומה שנמצא שם יש בו חשש של סכנה ולכן הוא צריך הצפנה, אלא מדין מדרגתו של יעקב אבינו שנשא ארבעה נשים שמכוחם נולדו הי"ב שבטים וכולם נתאחדו, כמו שהוזכר במדרגת הי"ב אבנים שחזרו להיות אבן אחד. אז בעומק מתגלה אצל יעקב אבינו שזה בית שהוא בבחינת העולם דומה לקובה ובכל הד' צדדים יש בהם מחיצות, אבל המחיצות האלה הם מחיצות באופן שיש בהם פתח.
אצל אברהם אבינו הגילוי היה אהל שיש בו ארבעה צדדים אבל הוא פתוח בכל צד, הוא פתוח לצורך הג' של הגמילות חסדים, זה הב' שפונה לג', ב' שהיא ג' וא' ב' שהיא ג' פונה לג' לגמילות חסדים, כלשון הגמ' ג' ד' גמול דלים, וזה התגלה אצל אברהם אבינו שהב' הצטרפה לא' זה ג', ואז היא פונה לג' ד' גמול דלים זה הכנסת אורחים שהיה בארבעת צדדיו של אברהם אבינו. אבל מדין מדרגתו של יעקב אבינו זוהי מדרגה שהב' פונה לא', והב' שפונה לא' הופכת להיות במדרגת הג' ומתגלה בעומק הכוח הרביעי, אבל לא רביעי במדרגה שזה גמול דלים, אלא מדרגת הרביעי שמתגלה מכחו של יעקב אבינו שהג' היא כלי ליחידו של עולם, ואז מתגלה שבעצם זה ארבעה נשים שזה בית אחד, בית אחד ולו ארבעה פתחים.
כידוע השבטים עמדו מסביב למיטתו של יעקב אבינו באותה צורה שבה הם הלכו במדבר סביב המשכן, ששורשם חד כמו שאומרים רבותינו להדיא. כל השבטים מסתובבים מסביב לנקודת האור שגנוז בנקודת המרכז שנמצא בתוכה, וכל זה הוא מכוחו של יעקב שהב' חוזרת לא' ומגלה שלימות של תיקון של ברכה, ומתגלה ההיקף השלם שהוא במדרגה של ד', במדרגה של ד' שחוזר לאחד. זהו ההבדל בין האהל של אברהם אבינו למיטתו של יעקב ולמשכן. האהל של אברהם אבינו פתוח לד' צדדים להיות גומל דלים, לעומת כך במיטתו של יעקב אבינו וכן במשכן מתגלה העומק שכל הארבעה מסתובבים מסביב לנקודת המרכז שנמצאת בתוכו. זה עומק מדרגתו של יעקב אבינו במדרגת הבית, לא רק במדרגה של ג' באופן של אכסדרה אלא באופן שדומה לקובה, שמוקף מכל ד' צדדיו. י"ב שבטים שהב' חוזר לי' ומתאחד ונעשה אחד, זה עומק מדרגתו של יעקב אבינו.
וא"כ שלימות מדרגת הב' שהיא חוזרת ונתקנת בשלימותה בפשוטו הוזכר בראשית הדברים שחוזרת למדרגת התיקון שבה שהיא בבחינת ברכה מלשון הברכה והמשכה, בעומק, ברכה והמשכה זה מדרגתו של אברהם אבינו שנאמר בו "ונברכו בך". אבל במדרגה השלימה העליונה יותר שהיא מדרגתו של יעקב אבינו, מדרגת בית המקדש והמשכן, מיטתו של יעקב וצורת מסעם כפי שנתבאר, זהו בעצם ההיקף השלם שהב' חוזרת ומצטרפת, נעשה בה ההיקף השלם. ההיקף השלם מתגלה באות ס' ובאות מ'.
מדרגת ודברת בם ביעקב אבינו
יעקב אבינו מדתו איש תם יושב אהלים, אז כפשוטו הוא יושב אהלים אצל שם ועבר כמו שאמרו רבותינו. אבל בפרטות "יושב אהלים" היה לו ארבעה נשים שהם ארבעה אהלים, אבל זה ארבעה אוהלים שהם אחד, איש תם יושב אהלים. המילה תם עצמה, ת' ומ' זה אותיות של ארבע, ד' מ' ת' זה האותיות הרביעיות ביחידות ועשרות ומאות, יעקב אבינו שהיה במדרגת איש תם מצד הנשים נשא ד' נשים, ובנוסף הוא היה איש תם, אז מתגלה אצלו ההיקף של הד' מ' ות'.
האות ת' היא אות של ארבע מאות, אבל באיזה אופן היא מתגלה? יש בה גם שלשה צדדים מעין ב', אבל הכוח הרביעי שמתגלה הוא שהיא איננה סוגרת את הדבר, והיא פונה לצד שמאל. גם באות ב' עצמה יש שלש צדדים ועוד נקודה, בעומק האות ב' והאות ת' דומות זה לזה מאוד, ההבדל הוא רק היכן נמצאים הקוים: באות ב' הצד הפתוח נמצא בצידה השמאלי ולעומתה בת' הצד הפתוח נמצא למטה, ונקודת הבליטה באות ב' נמצאת בצד ימין, ובאות ת' היא נמצאת בצד שמאל. האות מ' אם היא פתוחה היא לא שלימה, אבל ם' סופית היא שלמה, וכשמ' פתוחה מתחברת לת' היא הופכת להיות מ' סופית. יש הבחנה בלשון 'סופית', איך המ' חוזרת להיות מ' סופית, מנצפ"ך הם אותיות סופיות, אבל איזה אות כפשוטו היא אות סופית? האות ת' היא אות סופית כי היא האות האחרונה, היא לא סופית מדין המנצפ"ך אלא היא אחרית כל האותיות כולם. וא"כ אצל יעקב אבינו שהוא במדרגת איש תם המ' מצטרפת לת' ואז היא הופכת למ' של אות סופית וסוגרת את כל הדברים מכל הצדדים.
שורש דקלקול בהתחלה היה במדרגתה של חוה, ויסגור בשר תחתנה, שזה ס' ושם נעשה נברא שטן עמה. כלומר, מעיקרא זה היה במדרגת ס' דתיקון, אבל הס' מצד הקלקול הופך להיות נברא שטן עמה, ושטן הוא מקום הפירצה, פורץ גדרו של עולם, והוא הופך אותה לב' דקלקול כמו שנתבאר. ומשם כוח יניקתו של עשו שארבע מאות איש עמו הם בבחינת ת' דקלקול, כי הוא לוקח את האות ב' דקלקול והופך אותה לצורת ת', כי הרי זה אותה צורה של קוים רק באופן שונה כמו שהוזכר קודם לכן. זה כוח הקלקול של מדרגתו של עשו, שמצד כך שהכל פרוץ הוא נקרא איש שדה.
אבל יעקב אבינו שהוא איש תם יושב אהלים, ומכחו נאמר אין זה כי אם בית אלקים שזה ב' דתיקון, הוא מגלה שהמ' הופכת להיות אות סופית, בסוד "למרבה המשרה" כידוע מאוד בדברי חז"ל, זה נקרא איש תם כי המ' הצטרפה למדרגת הת', לכן זה ת' מ', והמ' הופכת להיות סופית כי הצטרפה לת' דתיקון[U3] . כלומר הב' דתיקון נתקן במדרגת אין זה כי אם בית אלקים, ועל ידי כן נתגלה במדרגתו של יעקב אבינו שהצירוף השלם מכל הצדדים הוא במדרגת המ' דתיקון, לא ס' שנופלת לנברא שטן עמה, אלא מדרגת התיקון שהוא במדרגת המ' שחוזרת ומקפת את כל הצדדים כולם, זה המדרגה השלמה.
לפי"ז נבין, יעקב אבינו הוא איש תם יושב אהלים, ומה הוא עשה בהיותו יושב אהלים? הוא עסק בתורה שעליה נאמר ודברת בם. לפי זה מהלך הדברים ברור, הסברנו את כל מהלך הקלקול בב' שמצד הקלקול יונק משם עשו באות ת' דקלקול שהוא בבחינת תיו מיתה כלשון הגמ', אבל יעקב אבינו שהוא בבחינת תיו חיים כלשון הגמ' מצרף את הב' למ' ומתקן אותה, והיא הופכת להיות מ' כמו שנתבאר, ועל ידי כן מתגלה בבחינת ודברת בם. יעקב אבינו הרי עסק בתורה כדברי חז"ל וישכב במקום ההוא וילן שם, ועד השתא לא לן? אלא ישב ועסק בתורה אצל שם ועבר, כלומר, עיקר המדרגה שהוא עסק בתורה הוא עסק התורה בין ביום ובין בלילה. מה מתגלה בתורה בלילה? דברי הגמ' הידועים, בחצות לילה רוח צפונית מנשבת וכינור של דוד היה מנגן מאליו, אז עיקר מדרגת רוח צפונית מתגלה מחצות ואילך.
יעקב אבינו לא ישן י"ד שנה כדוד המלך, בחצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, דוד הוא הד' דתיקון וכך התגלה אצל יעקב אבינו שי"ד שנה הוא לא לן, י"ד ד' דייקא, והתגלה שהוא בא לתקן את הרוח צפונית שמנשבת בחצות לילה. יעקב אבינו שלא ישן כל הי"ד שנה בא לתקן את המדרגה של הרוח צפונית הפרוצה, ואיך הוא תיקן את הרוח צפונית הפרוצה, על ידי עסקו בתורה, הוא קיים ודברת בם, כלומר הב' הפכה להיות מציאות של מ'. ולכן כאשר הוא לוקח את האבנים ושם אותם מראשותיו הוא לא מניח אותם באופן של צורת ס' אלא באופן של צורת מ' סופית, מכל ארבעה צדדיו, כי הרי ההכנה לכך שהוא הגיע לבית המקדש הייתה י"ד שנה שהוא עסק בתורה בבית שם ועבר שהוא קיים את הודברת בם, הב' חוזר ומצטרף למדרגת המ' ולא לס' שהיא שורש דקלקול כמו שנתבאר בהרחבה לעיל. אז כשהוא מגיע לבית המקדש וישכב במקום ההוא, וישם את האבן מראשותיו, הי"ב אבנים נעשו מארבעה צדדים, אם בכל אחד מארבעת הצדדים היה שלשה שבטים אז זה לא היה בצורה של ס' אלא באופן של מ'. זה השורש של המדרגה הזו של יעקב אבינו.
ומכוח כך מאיר האור העליון סביב מיטתו של יעקב. לאחר מכן הולכים כל השבטים במדרגה של אותה מ', כך הם נושאים את המשכן, כך הם יוצאים בעומק ממצרים, וכך הם מגיעים למדרגת מתן תורה, ומשה רבינו עולה לקבל את התורה ארבעים יום, ארבעים יום זה עומק המדרגה. בפרטות יותר ידועים דברי חז"ל שמשה רבינו היה עוסק ביום בתורה שבכתב, ובלילה היה עוסק בתורה שבע"פ, כלומר כאשר הוא עוסק בלילה הוא בא לתקן את הרוח צפונית שמנשבת שהיא לא תהיה פרוצה. הרי כל זמן שהלכו ישראל במדבר לא נשבה רוח צפונית כי היכי דלא ליבדר, שהעננים לא יתפזרו, אז זה לא היה פרוץ. זה היה המהלך שהם הלכו במדבר ארבעים שנה בארץ לא זרועה, הם הלכו במדרגה שהב' הפך להיות במדרגה של מ', זה הוא דור דעה שקיבל את התורה. הוא היה במדרגה של ודברת בם, הם הלכו מסביב למשכן, משכן איקרי מקדש במדרגה של הב', אבל לא ב' פרוצה, אלא ב' מוקפת. ולא במדרגה של ס', אלא היא הופכת להיות במדרגה של מ', זה עומק התיקון.
בעומק זה מדרגת ריח ניחוח בסוד הבושם, אז בושם בדרך כלל נכתב עם ש', אבל ש' מתחלף עם סמך וזה אותיות ב' ס' ומ', זה סוד כל המהלך של ריח ניחוח לפניו יתברך שמו, הריח ניחוח שעולה ממציאות הבריאה השלמה כאשר הב' נתקנת והופכת להיות היקף שלם שאין בו פירצה, אלא הפתח נעתק מהצפון שכולו פתוח לכל אחד מארבעה פתחים. וזהו מעין אהל של אברהם אבינו, זה במדרגת גומל חסדים, אבל בשלימות יותר זה בבחינת יעקב שנתבאר ד' פתחים של ד' נשותיו, וההיקף נתקן שגם הס' עולה ונתקן יחד עמו, זה הופך להיות במדרגה של מ' שזו מדרגת התורה, זו היא המדרגה של ודברת בם. לפי זה כאשר אנחנו עוסקים בדברי תורה ודברת בם, העבודה היא לעסוק בתורה שמתחילה באות ב' במדרגת ודברת בם, אבל לא באופן שיתגלה מדרגת הפירצה של הרוח צפונית שהיא שורש כל הקלקול כולו. ולכן אין אדם קונה את רוב חכמתו אלא בלילה שהוא זמן הפירצה של הרוח צפונית, ומשם עיקר עסקו של האדם ב"ודברת בם", לתקן את הפירצה של רוח צפון ולהביאה למדרגת השלמות של הב'[U4] . א"כ שלמות מדרגת הב' שהיא מדרגת הבריאה היא לגלות את יחידו של עולם והתורה וישראל, תלת קשרים מתקשרים דא בדא, זה הב' שמצטרפת לא' בבחינת השלש. ויתר על כן - שלושה אלה האור אין סוף שורה בתוכם בבחינת חד שלמעלה מהשלשה קשרים שהוזכר פעמים הרבה, שהחד שורה בתוך השלש קשרים שזה עומק מדרגת הד'. זו היא תכלית כל הבריאה כולה, ודברת בם, דביקות שלימה בו יתברך שמו.