נושאים בפרשה_024_צו.תשעח
- 4068 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
צו - עולה
קרבן עולה נקרא כן על שם עליתו, שעולה כליל. והנה בכל דבר בבריאה שיש בו דבר והיפוכו, "זה לעומת זה עשה האלקים", "טוב לעומת רע", כן בעליה יש עליה של קלקול ויש עליה של תיקון.
והנה פעם ראשונה שמצינו בתורה לשון עליה - על, (בראשית א, ב) דכתיב 'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ורוח אלקים מרחפת על פני המים'. מצינו בכתוב זה ב' פעמים "על", א. חשך על פני תהום, שורש דקלקול, "חשך". ב. רוח אלקים מרחפת על פני המים, שורש דתיקון, "רוח אלקים". ולפיכך כל העליות דקלקול עולים ל"חשך", וכל העליות דתיקון עולים אל ה"רוח אלקים", בבחינת "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".
ויתר על כן, מתחלה העל והתחת היו מצורפים זה לזה, ולכך העליה היתה במהותה קרובה, אולם ביום שני של מעשה בראשית נשתנה הדבר כמו שכתוב (שם א, ז) "ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים שמעל הרקיע ויהי כן". כאן הושרש הבדלה בין "תחת לרקיע", לבין "מעל הרקיע". והושרש הבדלה בין כל על לכל תחת, בכל מדרגה ומדרגה. אולם לעל שמעל לרקיע הושם רקיע - הבדלה. וזה שכתוב "מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו". ומשה רבינו יש בכחו לעלות מעל הרקיע ל"על" העליון.
ומעתה ואילך עיקר עסקנו במתחת לרקיע, שבו עצמו נעשה על ותחת וזהו שכתוב (בראשית א, טו) במאורות, "והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ". היפך מה שכתוב בתחלה "וחשך על" בקלקול, נתחדש בתיקון "להאיר על".
והנה ביצירת אדם כתיב (שם ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ופרש"י שם, "לענין בריאתו של אדם העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש, אף כאן והשרה ואח"כ ויצר". והרי עולה התהום, ולפיכך עליתו לחשך על פני תהום כנ"ל בחינת עולה - עליה דקלקול, והוא השורש הדק דקלקול ביצירת אדם. ולפיכך כתיב ביצירת האשה (שם ב, כא) "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח את מצלותיו ויסגר בשר תחתנה". צלע, על - צ. וביאורו, שמכיון ששורש יצירת האדם עלית תהום לחשך כנ"ל. ולכך שורש יצירת האשה בויפל על האדם תרדמה "תרדמה", רד - המת, כי שורש עליתו לחשך, ולכן נעשה תרדמה, ירידה. ויתר על כן, לא איברי לילה אלא לשינתא, לילה - חשך. ועי"כ נבראה האשה מן הצלע - על - צ, כנ"ל. נבראה מן הירידה, ולכך היא עצלה לעלות. "נשים עצלניות הם", כמ"ש בירושלמי.
והוא השורש לחטא עץ הדעת, "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל", "נברא שטן עמה", כמ"ש חז"ל. ולכך בתולדת החטא כתיב (שם ג, ז) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת". דייקא הבגד, שעולה על גבי בשרם הוא "עלה תאנה", כי שורש הקלקול הוא עליה דקלקול, כמ"ש לעיל, עלית התהום לחשך. וכן בקלקול בנחש כתיב (שם ג, יד) "על גחנך תלך" שה"על" ירד לגרון, שפל בקרקע. וכך באדם כתיב שם (ג, כב) "ועתה פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם". עלם על - מ. זהו עולם שכולו עליה מעין מ' יום שעלה מרע"ה להר. ולפיכך כתיב ביה (שם ד, יד) "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה". מעל דייקא. וזהו בחינת עליה. וכאשר זוכים לתיקון החטא ותיקון ה"עצבון", שפלות העפר נעשה עלז, עלץ, עליה של שמחה, עולל, "כגמול עלי אמו" וזהו מדרגת עלי הכהן, כולו עליה.