תמצית

בקצרה ממש שני היסודות הברורים שהתבארו עד השתא, היסוד הראשון הוא שכל מציאות בניין העולמות בצורת אדם ואין לך בריאה שקיימת בברואים שהיא לא בצורת אדם, על אף שיש דומם צומח חי ומדבר הכל זה חלקי צורת אדם, ואילו נצרף את כולם ביחד נראה שאין יש אלא צורת אדם, כאשר לקחנו את אותו תמונה וחלקנו אותה לחלקים רבים אז היא נראית צורות אחרות, זה היסוד הראשון. היסוד השני שהאריך בו הנפה"ח שהקב"ה ברא את האדם "בצלמנו כדמותינו" "בצלם אלוקים עשה את האדם" הקב"ה בבחינת צלם אלוקים כביכול בעל בכוחות כולם וכל הכוחות שיש בנו לא שיש בו את כל הכוחות, ודאי שזה אמת אלא יתר על כן כל הכוחות שיש בנו זה כוחותיו שלו, בבחירתנו ח"ו אנחנו יכולים להשתמש באותם כוחות שהם לא שלנו להטות אותם למקום הלא נכון.  זה בקצרה ממש שני היסודות שהתבארו בארוכה עד השתא בשני הפרקים הראשונים.

כל העולמות בצורת אדם

בס"ד אנחנו ממשיכים:

כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם

כשם שהבורא עולם כביכול הוא בעל הכוחות כולם, כלומר כל הכוחות נמצאים בו והוא כולל את כולם, מעין זה ברא הוא ית' את האדם, לכן האדם נקרא "בצלם אלוקים",

והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר. ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם עפ''י כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך ח''ו

הרי שמסביר לנו הנפה"ח שמה שהאדם נברא בצלם אלוקים, הוא כביכול מעין צלם ודמות של מעלה, ובהיות האדם נברא כך אז הקב"ה כביכול מסר לו את כל הכוחות כולם, אז עכשיו בכח האדם לדבר ולהנהיג אותם, ראשית הקב"ה השליטו על עולמות אין מספר, בהגדרה ברורה כוונת הדבר כי כל העולמות האלה יש להם צורת אדם, וכאשר האדם מנענע ידו בקדושה אז הוא מנענע את צורת יד שבעולמות, כאשר הוא מנענע את פיו בקדושה הוא מנענע את הפה של כל העולמות כולם (הני מילי בישראל ולא בגויים, כמו שהוא יסביר לקמן), כאשר אדם עושה מעשה במקביל הוא מנענ את העולמות, וכך גם כאשר הוא מדבר או חושב.

אז ראשית שיהיה ברור דברי הנפה"ח, אילו יצוייר שכל עולם היה לו צורה אחרת אז אם אדם היה פועל כאן איך היא תשפיע על עולם אחר? לא בדרך ישירה יכול להיות כמו שאדם "זורק אבן לגו" למקום אחר היא יכולה להרוג אבל זה לא מחמת שצורת האבן משפיעה על צורת הראש שבה היא נגעה, אבל צורת כל מבנה הבריאה הוא לגמרי שונה האדם פועל כאן, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" כי הפעולה שהוא פעל כאן היא פועלת שם, כוונת הדבר (בוודאי שבהגדרה כללית אנחנו מאמינים בני מאמינים שכל פעולה פועלת שבעולמות עליונים, אמת לאמיתה, אבל מה ההבנה הברורה?) כיוון שכל צורת העולמות הם צורת אדם וכל פעולה שאני פועל אני פועל בצורת אדם שלי אז מאותו מקום שאני פועל שם נפעלים הדברים, אה"נ שאני פועל בעולם התחתון והדברים נפעלים בעולם העליון, אבל איזה חלק נפעל בעולם העליון? אותו חלק במקביל ממש שאני פעלתי בעולם התחתון הוא החלק שנפעלה בעולם העליון, זה לא הגדרה סתמית שכאן פעלתי ושם נפעל, הדוגמא הברורה והפשוטה כל מציאות העולמות בלשון ברורה הם בסה"כ מראה של צורת אדם, וכמו שאם אדם הזיז את היד אז במראה רואים שהזיז את היד.

כשהקב"ה מסר ביד האדם שיהא הוא מדבר ומנהיג אותם עפ"י פרטי תנועות מעשיו דיבוריו ומחשבותיו, אז הכח שנמסר לו זה שבעצם כל העולמות כולם הם שיקוף של צורת האדם, אז מה שהוא פועל נפעל שם, השכר שמקבל לעת"ל, אם אדם הניח תפילין על יד שמאל בקדושה אז השכר שמקבל לעת"ל הוא יד קדושה, זה נקרא שכר לעתיד לבוא, זה לא כדוגמת שכר בעוה"ז שהאדם עבד פעולתו ונאמן בעל מלאכה לשלם שכרו אין שכירות משתלמת אלא לבסוף ומשלמים כאן בעוה"ז, אבל כאשר אדם עבד כאן בבניין הוא לא מקבל בשכר את הבניין שעשה אלא מקבל ממון, לעומת זאת בפעולת האדם בקומת נפש רוחנית הפעולה שהוא פועל הוא מנענ את האבר המקביל בעולמות שבהם הוא פועל. שכר לעת"ל זה לא יש מאין, זה לא המצאה שהקב"ה נותן, כל השכר עניינו מה שבנית במעשיך בדיבורך ובמחשבותך כלשון הנפה"ח שזה קומת האדם, מעשה דיבור ומחשבה, זה בדיוק לשם תיכנס, ואם אדם רח"ל לטוב או להיפך אז הוא עשה עבירה במעשה דיבור או מחשבה אז הוא ברא דירה חדשה בגהינם וכשהוא יעלה לשם הוא יכנס למקום שהוא בנה לעצמו.

כל עסקנו לבנות ולהחריב עולמות

כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור כמ''ש (ישעי' נ''א) ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. וכמאמרם ז''ל אל תקרא בניך אלא בוניך כי המה המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו ונותנים בהם רב כח

אז א"כ כל עסקנו כל ימי חיינו במלאכה שנקראת "בנין", מי שלא זכה אז עוסק רק בבניין של העוה"ז ועל זה נאמר "כל העוסק בבניין מתמסכן", לעומת זאת מי שזוכה הוא לא עוסק רק בניין התחתון אלא הוא עוסק גם בבניין העליון והוא בונה את צורת אדם שבכל עולם וכולם, "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמיים ואץ" כלשון הגמ' כידוע, הוא צירף שם צורת אדם, בצל קל משלון צלם אלוקים, צלם זה מלשון צל שם היה בצלאל. בלי להכנס לדקות מדוע חסר המם. ומכח כך הוא בונה מציאות אחת שזה בניין אדם, כמו שיסביר נפה"ח לקמן צורת ביהמ"ק בהגדרה הפנימית הוא מעין דמות של כל הבריאה כולה שזה צורת אדם, אין לך צורה אחרת בתוך המערכת שקיימת כאן בעולם הזה. זו הצורה שבה האדם בונה פועל ועושה.

ובהיפוך ח''ו ע''י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים. הוא מהרס רחמנא ליצלן כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור. כמ''ש (שם מ''ט) "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם ח''ו. ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה ר''ל:

נסביר עכשיו קצת יותר בהרחבה את דברי הנפה"ח, הוא כלל כאן בלשונו שני חלקים, כל כח האדם הוא לבנות או להחריב עולמות, כאשר הקב"ה בתחילת בריאת העולם כידוע לשון חז"ל היה בונה עולמות ומחריבן, "מה הוא.. אף אתה..." אז גם אנחנו כל ימינו בונים עולמות ומחריבים, אנחנו לא רואים כדוגמת אדם שלחץ על כפתור ומכח כך נשלח חץ והרג מדינה שלימה ולא מבין מה פעל, צריך קודם כל להבין את שורש התפיסה, האדם בונה ומחריב צורת אדם, כל מעשינו או בונים צורת אדם או מחריבים צורת אדם, זו הגדרה ראשונה, הגדרה יותר דקה שמסביר אותה כאן נפה"ח, שהאדם מוסיף החשכה והארה, משל למה הדבר דומה, יש בית אפל ויכול להיות בית מואר, כאשר האדם פועל יש את מה שהוא עושה ויש את הכח הפנימי שמכוחו הוא עושה את הדבר, מה שהוא עושה, הוא בונה ומחריב הכחהפנימי שמכוחו הוא פועל- הוא נותן הארה והחשכה. דוגמא פשוטה, אדם יכול לקיים מצווה בדקדוק אבל בלי חיות, הוא יכול גם רח"ל לעשות עבירה כמעשה אבל בלי טעם, כאשר אדם פועל פעולה יש את מה שהוא פועל ויש את הכח שאיתו הוא פועל, הוא מניח תפילין אז יש את פעולת ההנחה ויש את הכח שאיתו הוא פועל. יש אדם שיש לו בית מפויח אז לא צריך לבנות חדש אלא לסייד אותו, אם חסר שם אור אז צריך לעשות צוהר, כל פעולות האדם הפעולה חיצונית בונה ומחריבה והכח הפנימי יוצר תוקף של הארה או רח"ל החשכה, זה בעצם כל פעולות האדם, בונים או מחריבים, כוחות הנפש נותנין הארה או החשכה, כל המערכת שנקראת בעצם עבודת האדם עניינה לבנות או להרוס רח"ל, לתת הארה או להחשיך.

עבודתינו לבנות ביהמ"ק שתשרה בו השכינה

אם אדם מסתכל בתפיסה חיצונית אז יש לנו תריג מצוות נפזרות אבל כשאדם מסתכל בעיין פנימית הוא עוסק רק בדבר אחד והוא ליצור צורת בית אחד שלם, הרי זה ברור לכל אחד מאיתנו שתכלית הבריאה כפי שהיא מתגלה כאן השתא בעולם המקום הקדוש ביותר בעולם זה ביהמ"ק אז התכלית הוא בניין ביהמ"ק רק אנחנו מסתכלים יש בניין ביהמ"ק שנמצא בירושלים, ויש את החיים שלנו אולי נוכל לבנות את ביהמ"ק אבל כל מה שהאדם עושה כל הזמן זה לבנות את ביהמ"ק. ותכלית ביהמ"ק הוא ושכנתי בתוכם. ענינו של ביהמ"ק ראשית בניין ולאחר מכן הארה בבית המקדש, בניין כלי השראת השכינה בתוכו- הארה, כל עבודתינו א"כ אם אנחנו מבינים שכל עולם כולו הוא רק דמות מאותה תפיסה שנקראת ביהמ"ק.

זהו ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים גו'. כי בצלם אלקים עשה וגו'. שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם. ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות עפ''י כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כאלו הוא ג''כ הבעל כח שלהם כביכול.

לפי זה ראשית נבין ברור, כאשר הקב"ה ברא את האדם בצלמו ובדמותו כביכול של מעלה, זה כמו שהוא ית' כביכול ברא עולמות ויש לו כח להחריב אותם כך נמסר לאדם כל הכוחות לבנות את העולמות ולהחריב אותם. ראשית בהגדרה פשוטה, אילו היה ברור לאדם שכל המדינה עומדת על הראש שלו הוא היה מרגיש קצת אחריות? [יש משפט חמור ששמעתי בשם הרב וולבה זצ"ל, הוא אמר שת"ח אמיתי הולך בהרגשה שעל הראש שלו עומד בניין רב קומות וכל רגע שהוא מתנוענע קצת הצידה אז כל הבניין מתעקם] כל זמן שהאדם לא מבין את הערך של הבריאה אז הוא לא מכיר את הכוחות שנמסרו לו אז ממילא היחס שהוא נותן לפעולותיו נמוך, כאשר האדם מבין שהוא נברא בצלם ודמות של מעלה, עצם ההתבוננות הזאת היא מבהילה לעצמה, לאחר שהוא תופס שהוא נברא בצלם ודמות של מעלה אז הוא תופס שכל פעולה שאני פועל ביד הקטנה שלי היא מנענעת את העולמות במדרגה של צורת יד שלהם, אם אדם היה מרגיש לרגע שבשעה שהוא מנענע את ידו להניח תפילין הוא מכח כך היה מנענע את העולמות בור שהוא לא היה מנענע אותה באותו כח, רק כאשר האדם עושה את הפעולה ולא מכיר את שורשה ומה היא פועלת אז הוא פועל באופן חיצוני יותר, זו הגדרה ראשונה שמי שיתבונן בה בשעת השקט של עצמו, עצם ההתבוננות הזאת יכולה לשנות לו הרבה מאוד בחיים. ברור לכל אחד מאיתנו שאילו היה ברור לו שהפעולה שהוא פועל היא לא פועלת רק הרגע ועכשיו אלא היא מפעילה מערכת שלימה של דברים הוא היה מתיייחס אליה אחרת. זו הגדרה אחת.

אבל הנקודה השניה כמו שהוזכר לעיל, מערכת בניין העולמות מורכבת משני חלקים, מהבניין ומהארה שנמצאת בתוכו, כל זמן (עכשיו אנחנו מדברים בשפה יותר פנימית) כל זמן שאין לאדם תשוקה לאורו ית"ש מה לי ולהאיר את העולם ומה לי ולהחשיך את העולם? ישלמו לי בסוף שכר? אני אקבל רח"ל עונש? זה מה שמעסיק אותי. כהן שעובד בבית המקדש אם אין לו תשוקה בנפש להאיר את אורו ית' בעולם, אז איך ההארה תחול שם? כי הוא עשה מעשה של הקרבה? זה כגוף בלא נשמה. הנשמה של הדבר היא תשוקת הנפש שאורו ית' יתגלה בעולם. בלשון עוד יותר פשוטה, כל מציאות הבריאה נבראה לשם הכרת השי"ת אין זולת זה כלום, מה זה נקרא אור בביהמ"ק? כשאדם היה מגיע לשם היה מרגיש כמו פרוז'קטור שמאיר עליו? לא שזה לא נכון, זה נכון! אבל מה ההגדרה של האור שהיה בביהמ"ק? מבואר להדיא בדברי רבותינו שכאשר אפי' היהודי השוט ביותר (עד כמה שאפשר לבטות כזו הגדרה, ובעומק כמה דפשיט טפי מעליא) כשהיה נכנס לביהמ"ק היה לו הכרה חושית מוחלטת במציאות הבורא ית"ש, בלי עבודה בלי עמל ובלי יגיעה. מה זה "ושכנתי בתוכם" בלשון ברורה ופשוטה בשפה של הנפש הפשוטה המורגשת לנו, זה שהמציאות של הבורא ית"ש היא המציאות שנוכחת בהויה הקיימת שלי.

אז כשנבוא להעמיד עכשיו את דברי הנפה"ח, תכלית כל הבריאה כולה היא רק גילוי ית"ש, ובלשון הברורה והפשוטה זה שהנבראים מכירים אותו בחוש פשוט. כל הבריאה בצורת אדם, זה הבניין, ולתוך זה צריך להכניס הארה, כוונת הדבר בלשונו של דוד המלך "כל עצמותי תאמרנה" כלומר לא רק הידיעה בשכל ובלב (שגם זה דבר עצום ונורא) אלא שכל רמח אבריו של האדם ושסה גידיו של  האדם יכירו מציאות הבורא ית"ש, זה נקרא בצלם אלוקים עשה את האדם. כלומר שכל צורת הצלם של האדם מכיר אלוקות. הבורא ית"ש צמצם את גילויו לצורת אדם, ודאי שראשית הגילוי מתחיל בלב, המשך הגילוי וידעת היום והשבות אל לבבך אבל בסוף שכל הבריאה כולה יודעת את מציאות הבורא ית"ש. לתוה"ק צורת אדם ומכאן יש לנו כח שכל הצורת אדם שלנו תכיר את הבורא ית"ש בשלימות.

כשהקב"ה בראנו בצלם אלוקים, ההבנה הפשוטה שהוא מסר לנו כח לשלוט בכל העולם, למה הוא מסר לנו כח כזה? כי תכלית כל העולמות כולם הוא גילויו ית"ש וכח זה נמסר לנו. בלשון הברורה והפשוטה ביותר (עד כמה שניתן לבטאות) מה זה ביאת משיח ותחיית המתים? שגם החי גם הצומח וגם המדבר כולם יהיו הכרת מציאות הבורא ית"ש. גלות עניינה שאני רואה דומם ואני לא רואה שהוא מגלה את הבורא ית"ש וק"ו חי וצומח וק"ו בן בנו של ק"ו אדם זה נקרא גלות.

תמצית הדברים, בצלם אלוקים עשה את האדם, כל הבריאה הם חלקי צורת אדם, והאדם מגלה בצורת אדם הזו צלם אלוקים, שהוא מגלה איך הצורת אדם מגלה אלוקות בבריאה, זה כל מציאות הבריאה כולה.

להוסיף כח בפמליא של מעלה

ואמרו ז''ל באיכה רבתי (בפסוק וילכו בלא כח גו') ר''ע בשם ריב''ס אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כד''א באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי גו'.

זה אחד מהסוגיות הארוכות שעמדו בהם רבותינו, כאשר אדם עושה מעשה טוב לכאורה נאמר בו "ישראל מוסיפים כח בפמליא של מעלה" נמצא כביכול שאני נותן והקב"ה מקבל, איך זה יכול להיות?. כל העבודה נקראת בלשון רבותינו "צורך גבוה" באמת הקב"ה צריך את זה?, זה אחת מהשאלות הקשות ביותר שעמדו בהן רבותינו. "אם צדקת מה תפעל..מה תתן לו", ברור שלא. אז מה כוונת הדבר?

צריך להקדים הקדמה מאוד פשוטה וברורה בכדי שלא תהיה נקודת טעות. כשאנחנו מדברים על עולמות עליונים "פמליא של מעלה", לא מדובר על הבורא ית"ש אלא על העולמות העליונים. "צורך גבוה" זה היפך מהלמטה, זה לא הבורא ית"ש, "תנו עז לאלוקים" כלומר שאני מגלה את האלוקות כאן. יש כביכול את אלקותו שצריכה להתגלות בבריאה והיא נעלמת כאשר האדם פועל הוא מגלה את מציאותו ית"ש, זה נקרא "תנו עז לאלוקים".

נחזור לדברי חז"ל שהביא הנפה"ח "מוסיפין כח בגבורה של מעלה" כוונת הדבר שהעולמות מכירים יותר את מציאות הבורא ית"ש, כאשר יהודי עושה מעשה טוב ואמיתי אז הוא משפיע כח בגבורה של מעלה כלומר שהמלאך מכיר יותר במציאות הבורא ית"ש. אין לך תכלית אחרת ביצירה אלא גילוי מציאות הבורא ית"ש. אם אצלי גדלה ההכרה רז גם למעלה גדלה ואם אצלי לא גדלה אז גם למעלה לא קרה כלום, צריך להבין שמה שהפעולה פועלת למטה זה מה שנפעל למעלה, אדם לומד תורה ומקיים מצוות ואומר "הו איזה נחת רוח בשמיים", איא אפשר לומר שלא, אבל זה לא פעל למעלה יותר משזה פעל אצלך. כל תורה ומצוות מגלים אצל האדם משהו אבל זה פועל רק כפי העומק שזה גילה.ודאי שהקב"ה משלם שכר על כל פעולה אבל זה לא נקרא לבנות עולמות. אומרים רבותינו שיש נשמות שיושבים בגן עדן חמש מאות שנה והם עוד לא מכירים את הקב"ה, אפי' בגן עדן, למה? הם יושבים בגן עדן כי הם עמלו כאן בתורה וקיימו מצוות אבל כל ההכרה שלהם לא הלכה והתגלתה אבל הקב"ה משלם שכר אז הם מקבלים שכר. כל פעולה שאדם פועל למטה הוא בונה למעלה אבל אם זה לא הוסיף בהכהר אז הוא בונה דבר חשוך. אדם בניין ובתוכו הארה, אדם שאין בתוכו אור נקרא בפסוקים וחז"ל מת. אדם שפעל פעולה הוא בנה אבל בנה דבר שאין בו הארת שכינה אז יש שם אדם מת, אבי אבות הטומאה אין שם מציאות של גילוי, המטרה היא לא לבנות לשם לבנות, כמשה רבינו בנה את המשכן ולא ירשה שכינה אומרים חז"ל שחלשה דעתו, אין מטרה הרי לבנות משכן ומקדש אם לא תהיה שם השראת שכינה. אין מטרה לבנות צורת אדם בלי נשמה שהיא גילוי מציאותו ית"ש.

צריך להבין שכל דבר בבריאה מורכב מאור וכלי (דוגמא פשוטה: מים וכוס), הכלי הוא צורת אדם והאור הוא השראת שכינה שהאדם אמור לגלות אותה.

ובכ''מ בזוה''ק דחובי ב''נ עבדין פגימו לעילא כו'. וכן להיפך כנ''ל.

העוונות של האדם יכולים לפגום למעלה. שני אפשרויות, או שהם מחריבים או שהם מחשיגכים. עבירות בפועל מחריבים, דברים פנימיים מחשיכים. (40:23)

וזש''ה תנו עוז לאלקים. ובזוהר ר''פ בא ויהי היום ויבאו גו' להתיצב על ה' כד בעאן לקיימא על אינון עובדין דישראל על ה' ודאי קיימין. דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקב''ה. וכד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקב''ה. וע''ד כתיב תנו עז לאלקים במה בעובדין דכשרן.

אז איך אנחנו נותנים עוז לאלוקים? שיהיה ברור, הקב"ה לא צריך את פעולתינו, כל מה שאנחנו פועלים זה בגילויו שלו כאן בעולם. עוז לאלוקים הוא גילוי האלוקות אצלנו, ה' עוז לעמו יתן, העוז אצלנו, וצריך להתגלות בכל הברייאה כולה וכולם ידעו את מציאות ה' מקטנם ועד גדולם.

 ולכן אמר לאלקים.

לא מדובר על הבורא ית"ש עצמו אלא על גילויו שלו אצלנו.

וכן באלקים נעשה חיל. שפי' בעל הכחות כולם וכנ''ל:

תמצית הדברים

א"כ ההבנה של הדברים עד השתא. כאשר מציאות הבורא ית"ש מתגלה יש בזה שני מדרגות, ראשית בהגדרה החיצונית הוא בונה כלי לגילויו שזה צורת אדם ושורה בה, גילוי ראשון שכל כוחותיו שיש לי זה כוחותיו שלו ואחרי שגיליתי את הכוחות אני מגלה את בעל הכוחות. זה כל עבודת האדם. אין לך דבר בבריאה שמתגלה בו אלקותו ית"ש אלא בצורת אדם. לכן כל עבודתינו היא לבנות צורת אדם. אבל זה בניין כלים, ובתוך אותו כלי אנחנו צריכים להכניס את הארתו ית"ש, ובלשון ברורה זה ההכרה שהוא בעל הכוחות כולם, ובלשון עמוקה יותר, הכרה בבעל הכוחות עצמו, הכרה חושית בבורא ית"ש, מי שצורת אדם שבו חסירה אז הצלם אלוקים לא יכול לחול בקרבו, האם הוא יכול להכיר את מציאות הבורא ית"ש? לא, על זה נאמר נמשל כבהמות נדמו, בשעה שמסתלק מהאדם צלם אלוקים אז לא נאמר בו כביכול בגילוי יש העלם אז לא יכול להיות שהאור של הבורא ית"ש ישרה בקרבו, א"כ זה כלי בלי אור גוף סלי נשמה, על זה נאמר אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם אבל כשחטאו אכן כאדם תמותון, אלוקים אתם זה צלם אלוקים כלומר שכל הווייתכם הוא גילוי של האלוקים, אכן כאדם תמותון ברגע שמסתלק הצלם אלוקים אז האדם מת, רשעים בחייהם קרויים מתים.