אות אלף צורתה ומהותה–בלבביפדיה מחשבה
- 1177 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
בס"ד זכינו ללמוד בארבע שנים את האות א', נסכם שיעור בקצרה על עצם האות עצמה, לאחר שלמדנו את רוב ככל הצירופים שבא' לפי הסדר שתחלתו א'.
האותיות המרכיבות את צורת האות א'
האות א' יש בה כמה וכמה צורות ממה היא מורכבת. כלומר, בתורה יש אותיות, והאותיות עצמם מורכבות מאותיות אחרות. אות א' ממה היא מורכבת? יש בזה כמה וכמה אופנים. בכללות ממש יש את חלקו העליון של הא' והוא צורתו י', אמנם יש את התגים שנמצאים על גביו שזה סוגיא נוספת, אבל עצם החלק העליון של הא' צורתו צורת י'. אמצעיתו של הא' הוא בצורה של ו'. תחתיתו של הא' יש בו בכללות ג' צורות: צורה הראשונה היא כמו הי' העליונה, כך גם יש י' התחתונה, צורה שניה של חלקו התחתון הוא ד', צורה שלישית הוא בצורה של ר', זו היא ההגדרה הכללית של האות א'.
בפרטות יותר, צורה אחת של אות א' היא י' למעלה, ו' באמצע, י' למטה, זה שורש של שם הוי"ה שעולה כ"ו, י' י' ו'. צורה השניה של האות א' היא י' ו' ד', ומצד כך כל האות א' אינה אלא בעומק י' כי זה י'ו'ד', המילוי של האות י' היא י'ו'ד', והרי שא' בעומק אינו אלא י'. צורה נוספת היא י'ו'ו'י', באופן שהו' עצמה נחלקת לשתי ווים, ומצד כך קיבלנו י'ו'ו'י' וחוזרים למהלך של י'ו'י', רק זה י' ו' ו' י' וזה עולה בידינו ל"ב. צורה זו היא שורש ל"ב אלקים שנאמר במעשה בראשית, וכל ההגבלות של הל"ב שישנם, ל"ב נתיבות חכמה ועוד ועוד.
האופן הנוסף לפי זה הוא י'ו'ו'ד', ובו עושים שוב את הו' לב' פעמים וי' למעלה וד' למטה, אז זה י'ו'ו'ד'. ומצד ההבחנה הזו א"כ י' זה עשרה וביחד עם הו'ו' זהו כ"ב, ועוד פעם ד' עלה בידינו שם הוי"ה, פנים נוספות לשם הוי"ה.
האופן הנוסף הוא י'ו'ו' והד' למטה מחולקת לשניים, כמו שהו' נחלקת לשתים. מצד כך זה עולה ל'. השורש של האופן הזה הינו שם א-ל, מהא' נעשה מציאות של ל', וזה מוזכר בכוונות של יום הכיפורים בבחינת ל' שיניים שנחסר שתים. אבל זה אופן רחוק יחסית שכמעט לא משתמשים אתו.
האופן הנוסף שקיים יותר אבל גם בו פחות משתמשים הוא י'ו'ר', זה סוד ירושלים ירו-שלם. כידוע י'ו'ר' עולה בידינו גבורה, זו היא מדת הגבורה י' למעלה ו' באמצע, ולמטה במקום י' [U1] או במקום ד' יש ר' שזה סוד הגבורה שזה י'ו'ר'. אם נחלק לפי זה את הו' לשנים, במקום י'ו'ר' נקבל י' ו' ו' ר', עלה בידינו רכ"ב שהוא ב' פעמים מילוי של א' - אל"ף, שזה כבר שורש של הרכבה, אבל זה שורש כמעט לא מצוי. כמובן לפי זה אפשר לחלק את הר' לשנים אבל זה לכאורה אינו קיים כלל. בכללות ממש אלו הצורות השורשיות שנתבארו בדברי רבותינו ממה מורכבת האות א'.
שורש האות א' בשמות הקודש
כל דבר שורשו נמצא בשמותיו יתברך, איפה השורש של האות א' בשמות הקודש? אז כמובן שורש כל השמות כולם הוא שם הוי"ה, ושם הוי"ה שורשו בא', כמו שהזכרנו לעיל בבחינת הגימטריא, בב' פנים שונים - י'ו'י' או י'ו'ו'ד' עולה גימטריא שם הוי"ה, שם הושרש שורש של א' בשם הוי"ה. האופן הנוסף שהרחיבו רבותינו הוא שבשם הוי"ה הפשוט אין אות א', אבל במילואם של האותיות בשם הוי"ה יש כמה אופנים של הא'. האות הראשונה של שם הוי"ה הוא י', והזכרנו שאחד האופנים של הצורה של א' הוא י'ו'ד' אז הי' הראשונה היא גופא הא'. הה' שלאחריה, כידוע הה' יכולה להתמלאות בג' אופנים: ה'י', ה'ה', ה'א', ובמילוי זה יש כאן שורש של הא', ו' יכולה להתמלאות בג' אופנים ו'י'ו' ו'א'ו' ו'ו', אז יש כאן א', ובה' האחרונה כמו הה' ראשונה יש גם מילוי א', אז יש בכל הארבע אותיות שורש לאות א'. אבל שורש זה נעלם ולא נמצא בגילוי בשם הוי"ה.
כבר הרחיבו רבותינו שהאות א' היא אות נעלמת, היא איננה גלויה, המקום הכי ברור לכך ידוע דברי הבעש"ט הוא במילה חטא, האות א' כמעט איננה נהגית, היא נעלמת כי כאשר יש חטא נעלם אלופו של עולם, וזה רק מצד הקלקול שנעלם אלופו של עולם. אבל יש בדברי רבותינו בר' יצחק אייזיק חבר וזה כבר נמצא בראשונים, שאות א' היא אות בלתי מתנועעת, בטבע כאשר האדם רוצה לומר משהו והוא עדיין לא מוציא את זה ברור מה הוא אומר? אה אה! הוא פותח את הפה אבל עדיין אין כאן צורה של הגיה מסודרת של אות, כי הא' היא השורש המכוסה והשורש הנסתר. ולכן בשם הוי"ה שהוא עיקר שורש הגילוי ושם העצם נעלם בו הא', הא' נמצא בו בנעלמות, הזכרנו בד' האותיות איפה השורש בשם הוי"ה לאות א', אבל זה נמצא באיתכסיא ולא בגילוי.
שם נוסף שבו יש גילוי לאות א' בצורה בהירה זהו שם אקיה. והוא מה שנאמר בתורה אקיה אשר אקיה שלחני עליכם. אקיה בנוי מאותיות א' היה. ולפי חילוק זה מבואר להדיא בדברי רבותינו שם אקיה מה הוא, א' במילוי י'ו'ד' גימטריא עשרים, והעשרים זה גימטריא של היה, ושם אקיה הרי בנוי מא', רק הגימטריא של הא' מוסיפה והופכת להיות היה. ובעומק הוי"ה זה מה שקיים, אקיה זה מה שעתיד להיות, ומצד כך הוי"ה היא שורש לאקי"ה כידוע, בדקות כמו שידוע הוי"ה אקי"ה הוי"ה הוי"ה קיימת, אקיה מחדש הוי"ה חדשה, אבל מ"מ בהוי"ה הא' נמצאת באיתכסיא ובגניזה, ההתגלות היא בשם אקיה במה שעתיד להיות, שם יש מציאות של גילוי בשם אקיה. על אף שראשית תחילת הבריאה (הוזכר פעמים הרבה באותיות דר"ע ועוד) התורה התחילה באות ב' היא לא התחילה באות א', א' כמו שאומרים חז"ל מפורש האות א' הוא בבחינת אלופו של עולם, השם אחד ואינו בר גילוי הוא ורק מתן תורה התחיל בא' "אנכי ה' אלקיך".
שם נוסף שיש בו גילוי של האות א' הוא שם אלקים שהא' בתחילתו. ובעומק השם אלקים כמו שידוע הוא בגימטריא פ"ה עם הכולל, א' הוא תחילת פתיחת הפה, כמו שמבואר בר' יצחק אייזיק חבר אדם אומר אה כמו שהוזכר, לפי זה שם אלקים הוא א' פה, ההמשך של אלקים - להי"ם גימטריא פ"ה, וא"כ, שם אלקים הוא גילוי של הא' הפותחת של הפה. יתר על כן הזכרנו אופן נוסף של א' שהוא בבחינת י'ו'ו'י' ועלה בידינו ל"ב, שזה שורש לל"ב אלקים דמעשה בראשית, וזה מה שנאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". ובדרך רמז בראשית כידוע ברא-שית, והברא שית הוא שית אלפי שנין, ששה במדרגת צורה וששה במדרגת נפש, אבל מ"מ זהו ברא-שית. כמה פעמים יש א' בפסוק ראשון של התורה? "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", שש פעמים א', זה נקרא ו' שהוא שית אלפין. זה בראשית, הוא ברא-שית, מכוח שש אלפין הוא ברא את הדבר. זהו ששה אלפין שנמצאים בפסוק הראשון של התורה.
אבל מ"מ "ברא אלקים", אלקים כמו שהוזכר "א' פה", הקב"ה ברא את העולם במאמר פיו, זהו ל"ב אלקים של מעשה בראשית, הגילוי של מה שהוא ברא זה גילוי של מאמר. המאמרות האלה הם מאמר של א', זה עומק נקודת הא' של ל"ב אלקים. לפי זה המילה הראשונה של התורה בראשית יש בה את האות א', מה הוא המאמר הראשון המפורש בתורה? הגמ' בראש השנה הרי אומרת "בראשית נמי מאמר הוא", אבל הוא איננו מאמר שלם. המאמר הראשון לפי שיטות כמה מהראשונים ומפורש להדיא בתורה זהו "ויאמר אלקים יהי" אמר דבר שיש בו א', מה הוא אמר? יהי אור, אז הדבר הראשון שנברא הוא אור, כלומר תחילת ההגיה שהיא הוגה את האות א' זה יהי "אור". זה גילוי של הא' ומשם התפשט מציאות האור. ולכן הדבר הראשון שנברא בעולם הוא מכוח הא'.
רבותינו מגדירים את הדבר כך: יש את האנכי שזה הבורא, ויש את האות ב' שבה מתלבש הא' ופועל, ולכן בראשית מה הוא ברא? את התגלות הא' בתוך הב', אז הדבר הראשון שמתגלה הוא יהי אור, כלומר הא' שמתלבשת במציאות הב' היא שורש המציאות של הגילוי של תחילת הבריאה, זה אב התחלה, כשהא' מתלבשת בב' זה עומק המושג שנקרא אב.
מה הוא אב? אדם לא יכול להוליד בעצמו, באיזה אופן הוא מוליד? זה מתלבש בנקבה, הוא מצטרף לנקבה. נקבה נקראת ב'-בית, מעולם לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי, אז האיש הא' מתלבש בב' בבית, ומכוח כך נברא העולם. זה בראשית, כידוע ראש-בית אותיות בראשית כדברי חז"ל, אז נעשה התלבשות של הא' בב', וזה צורת הבריאה וזה הוא שם אלקים כמו שחודד א'פה וזה ל"ב אלקים דמעשה בראשית. זהו שורש שיש רמז בשם אלקים לאות א' כפי שחודד.
שם נוסף שיש בו הגילוי לאות א' הוא שם א-ל, "וחסד קל כל היום". הזכרנו זאת קודם, אחד מהאופנים של חלקי האות א' י'ו'ו'ד' עולה ל' ומצד כך כל שם קל אינו אלא א' ל'. בעומק זהו השם אלקים, שהרי השם אלקים מורכב מקל-הים וזה היינו הך, אבל יש חילוק ביניהם. שם אלקים הוא הבחנה של פתיחת הפה, וזה גימטריא פה וזה ל"ב אלקים דמעשה בראשית. בשם קל מה הגדרת הדבר? אלף, ובעומק זה נמצא במילה א' עצמה, א' אותיות א'ל'ף' ובתוכם יש אותיות א'ל', לפי"ז הקל והאלקים שניהם רמוזים בא', קל הוא בבחינת מהא' נעשה ל'; גימטריא של אלקים א' פ"ה, זה בדיוק מהלך הדבר שבאות א' עצמה רמוז הקל ורמוז האלקים כפי שנתחדד.
ביחס למציאות של הוי"ה זה הופך להיות מציאות של דבר שנעלם ונסתר כמו שהוזכר כבר לעיל, מצד כך א' הופך להיות אפל כי ההיגוי של הא' הוא נסתר, וההוי"ה שהיא שורש הכל היא בבחינת פלא עליון, אבל בהבחנה של קל ואלקים זה מתפשט לזולתו, כל מילת קל הוא מלשון א-ל הוא פונה אל הדבר "ויאמר אל", "הלך אל" וכן על זה הדרך, לפנות אל הדבר, זה צורת הקל והאלקים כמו שחודד.
שם נוסף שיש בו את האות א' הוא שם צבקות, רבותינו אומרים שהמילה צבקות מורכבת מב' תיבות, אות הוא בצבא שלו. מפורש בדברי רבותינו, המילה צבקות לפי"ז מה היא? צבא-אות, אות א' עולה לכאן ולכאן היא מורכבת משתיהם. מה עומק הדבר שהיא מורכבת משניהם, הרי מה זה צבקות, צבאותיו של הקב"ה, זה נבראיו של הקב"ה. שם הוי"ה זה הוא עצמו; אקיה זה הוא ביחס ל-, אבל זה הוא עצמו; קל אלקים זה ביחס לאחרים אבל זה הוא עצמו כביכול; שם צבקות מה ההגדרה? יחס של צבאות הוא כשכבר יש מי שהוא זולתו, זה שם שביסודו מדבר על מציאות של אחרים.
בדברי רבותינו הדבר כתוב בלשון אחרת והיינו הך: יש אב ויש בן, וחלק מהאב הוא הבן בבחינת ברא כרעא דאבוה, הוא רגליו של אביו. נמצא שחלק מעצמותו של האב שהוא הרגליים, הוא הבן. זה מגביל ששם צבקות הוא ברגליים, כלומר, מצד אחד זה שמו של הקב"ה, אבל מצד שני זה ביחס לבנים אתם לה' אלוקיכם. אות הוא בצבא שלו, האות הזו מתגלה בבחינת גילוי של אות, ואיזה אות הוא בצבא שלו? יש בזה כמה בחינות, אבל בחינה אחת לענייננו דידן הוא שא' עולה לכאן ולכאן, ולפי"ז האות א' עצמה הוא גופא האות הוא בצבא שלו. מתגלה שבני ישראל הם כרעא כביכול של הקב"ה שבראם, כביכול הם חלק ממנו יתברך שמו, שמו שלו חל על הוויתם שלהם. אבל הוא לא חל במובן של שם שמים שחל על הסוכה מבחוץ ואין השם חלק מעצמות הדבר, אלא כל השם הוא הגדרת מהות הצבקות מציאות בניו ומלאכיו במרום. אבל מ"מ זהו שם שחל על מציאות הנבראים כפי שחודד.
נחזור א"כ לפרט. בשם אלקים יש את ההבחנה של הא' פ', וישנה הבחנה של ל"ב אלקים דמעשה בראשית. ההבחנה הנוספת שהזכרנו היא שהרי האות א' יש לה הבחנה של י'ו'ור' מצד כך וזה גימטריא גבורה, הבחנה זו שייכת לשם אלקים כי אלקים הוא תקיף ובעל היכולת שזה יחס של גבורה.
היחס לצבקות הוא במהלך נוסף שהזכרנו, שאם מוסיפים לי'ו'ר' ו' זה עולה לחשבון רכ"ב, רכ"ב הוא הרוכב על הדבר, מעשה מרכבה - האבות הן הן המרכבה, זה נקרא צבאות שלו. מי הם הצבאות שלו? ישראל, ושורשם הוא האבות הקדושים, הם המרכבה של הבורא יתברך שמו. כאשר האדם רוצה ללכת ממקום למקום הוא הולך ברגליו או שהוא נוסע במרכבתו, הרי שהמרכבה והרגליים הם יחד, מצד כך זה עומק ההגדרה של מרכבה. כידוע הרגליים נקראים תרין פלגי דגופא, כמו זכר ונקבה כל אחד לעצמו פלגא דגופא, מעין כך גם הרגליים של האדם הם תרין פלגי דגופא, זה ההגדרה של רכ"ב שעולה לפעמיים אל"פ. זה נקרא רכ"ב, כלומר ההתחלה של הא' זה שם צבקות. לוקחים ב' דברים ומחברים אותם יחד אהדדי כמו סוס ורכב שמחבר את הסוס והרוכב יחד. זה נקרא צבקות.
לפי זה עומק ההגדרה של אות הוא בצבא שלו קאי על האות א', הא' משמשת לצבא והיא משמשת לאות, ובעומק היא משמשת לבורא והיא משמשת לנבראים, ומצד כך זה הא' שמתגלה בשם ישראל. (ישראל כידוע הוא מלשון ישר א-ל, מהצד התחתון זה נקרא ישורון, ישר אבל בהקטנה של הישרות. מהצד העליון זה נקרא ישראל ישר-א-ל חזרנו לקל בחזרה קל אלקים שחודד בבחינת הא' כפי שחודד). אבל מ"מ זה עומק ההגדרה של השם צבקות, האות א' משמשת לכאן ולכאן, היא משמשת לבורא והיא משמשת לנבראים לישראל, זה אות הוא בצבא שלו.
השם הנוסף שיש בו אות א' הוא שם אדנות. שם אדנות בעומק אינו אלא אות א'. כלומר, כל ההתפשטות של האדנות הוא ד'נ'י' - דין, א'-דין זה הרי שם אדנות. השורש של שם אדנות אינה אלא א', אלא שממציאות הא' נעשה התפשטות והיא שם אדנות כפי שחודד. ובעומק כאשר אנחנו מצרפים שני ההבחנות של א'ל' [U2] והל"ב עלה בידינו ס"ג ועם התיבות והכולל זהו גילוי של שם אדנות. הגדרת אדנות הוא "אין מלך בלא עם". יש הבדל עצום בין צבאות לשם אדנות. מה ההבדל העצמי ביניהם? בשם צבקות זה "ברא כרעא דאבוה", הוא חלק מאביו, בשם אדנות ההגדרה היא שהוא חל עליהם מבחוץ, כמו ששם שמים חל על הסוכה, וכידוע סוכה בגימטריא שילוב הויה ואדנות, והרי שחל על הדבר. זה לא חלק מעצמות הדבר, אלא הוא חל על הדבר, זה נקרא בעומק שם אדנות.
החיבור של הא' דרך האות ב'
שם אדנות הגדרתו איך הא' חל על מציאות הנבראים. הא' שחל על מציאות הנבראים זה כוח של אלופו של עולם שמתגלה בתחתונים באופן של אדנות. בלשון אחרת כמו שהוזכר שם, בהוי"ה הא' נעלמת בתוכה כהגיית הא' שהיא נעלמת. בשם אדנות הא' יוצא מהעלם לגילוי. עיקר הגילוי של שם אדנות הוא שהקב"ה מתגלה בעולם. עיקר מקום הגילוי הוא בית המקדש שזה נקרא תבנה בית, בית המקדש זה ההגדרה שהא' מתלבשת בב', זה עומק הגילוי של שם אדנות, לא כשם שאני נכתב אני נקרא, נכתב בהוי"ה ונקרא באדנות. אז מה כתוב כאן בעומק לפי מה שהוזכר השתא? שם הקודש נכתב בהוי"ה באופן של א' נעלמת, נקרא באדנות באופן שהא' גלויה על ידי מדרגת האדנות שהיא בבחינת השראת השכינה. בית המקדש, הב' שבדבר הוא מקום ההשראה, אז הא' מתלבשת במציאות הב', והתלבשותה במציאות הב' זה גופא הגדר של גילוי הא' שיש כאן בעולם דידן.
הזכרנו א"כ את שם הוי"ה ושם אקי"ה, שם קל ואלקים, שם צבקות ושם אדנות. הא' שמתגלה אצלנו בעיקר היא הא' שבבחינת שם אדנות. זה יסוד מוסד בדברי רבותינו, אבל בפרטות לענייננו דידן כל א' שאנחנו עוסקים בה, אנחנו עוסקים בה מכוח שם האדנות שבדבר. לדוגמה, אם אנו רוצים לעסוק בשם אלקים שכמו שהזכרנו א'פה התחלת ההגיה היא פה, אם אנו רוצים לדבק עצמנו באותה מדריגה אנחנו מצטרפים מכוח אדנות, "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". אנחנו לא מצטרפים לאלקים, לא'פה' מכוח האלקים עצמו, זה שייך רק במדרגת משה רבינו שבו נאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול זה שכינה מדברת מתוך גרונו. אבל אצלנו כאשר אנחנו באים להצטרף לכוח הא'-פה אנחנו מצטרפים למדרגת אדנות ומכוח האדנות חל הדבר.
נחדד את מה שאמרנו עכשיו. יש מדרגת מתן תורה ויש את המדרגה אחר שנפלו ממדרגת מתן תורה, שאז זה גילוי של שכינה באופן של משכן. כשהיינו בגילוי של מתן תורה זה היה בגילוי של א' פה, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, גבורה זה הגימטריא של י'ו'ר', אז כביכול כאשר הקב"ה מדבר מה האות הראשון שהוא אומר ההגיה הראשונה שיוצא מאותו פה כביכול פה של מעלה? א', זה הא' של אנכי ה' אלקיך. אבל כאשר נופלים ממדרגת מתן תורה, אז נעשה כיסוי לאותה א', ואז מתגלה השראת השכינה לא במדרגת מתן תורה אלא במדרגת משכן. משכן כידוע זה לתקן את המשכא דחויא, אז מתגלה שבאיזה אופן הא' חלה? היא חלה רק באופן של ב', זה גופא נקרא בית המקדש.
הדבר ברור, יש בית מקדש ראשון ויש בית מקדש שני. השורש שיש שני בתי מקדשות הוא כי בית המקדש נבנה מאות ב', אם היה גילוי של הא' זה היה הארה של בית המקדש השלישי. אבל כשמתגלה שהא' מתלבש במציאות הב', כשזה עומק ההשגה שמשיגים מצד כך אין גילוי של הא' לעצמו אלא בב'. זה ב' בתי המקדש. ראיה נוספת לדבר יש ממה שהזכרנו בדבר הראשון שנאמר כביכול במאמר פיו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. הגמ' בב"ב אומרת ללשון אחד שבית המקדש נקרא אורו של עולם, איפה האור מתגלה? בב', אין גילוי לאור אלא במציאות של הבית. גילוי האור של בית המקדש לא מתגלה כמציאות מופשטת לעצמה, אלא כל עומק גילויו הוא בהלבשה של הב', זה בית המקדש שנקרא אורו של עולם, שם מקום הלבשתו.
במדרגת מתן תורה לעומת זאת שהוא במדרגת קודם החטא, שאז היינו במדרגת "חרות על הלוחות" חירות ממלאך המות, שם היה גילוי של הא' כמות שהוא, א' אנכי האור היה כמו שהוא. מצד כך נאמר פתח פיך ויאירו דבריך, זה העומק של מדרגת מתן תורה שהיו רואים את הקולות, למה רואים את הקולות כי היה את האור בדיבור, הא' של אנכי מתגלה בו האור, אז הדבור הזה לא מתגלה כמציאות של הדבר, אלא בראיה ממש.
ידוע בדברי חז"ל שכל דיבור שהקב"ה דיבר התפשט בכל העולם כולו ולאחר מכן נחקק בלוחות, איפה השורש שיש שני בתי מקדשות? שורש דקלקול שאמרנו שמתלבש בב', איפה השורש שהוא מתלבש בב' מצד נקודת הקלקול, שורש דחטא העגל, מה השורש דחטא העגל נשתברו הלוחות, והשורש הדק לפי זה מה הוא? הרי שני לוחות אבנים הוריד בידו, אז הא' של הדיבור מתלבש בשני לוחות אבנים, ובעומק אבן אותיות א'ב' כמו שהוזכר, כלומר האבן הוא ההלבשה של הא' בב', שזה השורש של האב והבן, שהבן הוא הב' ביחס לאב שהוא הא'.
אבל מ"מ עומק הגילוי שמתגלה במדרגת מתן תורה עצמו, מצד הדיבור עצמו הוא היה א', אבל כשהוא התלבש בלוחות הוא התלבש בב'. ההלבשה הזאת בלוחות קרויה תורה שבכתב, והדיבור קרוי תורה שבע"פ. כידוע תורה שבע"פ מתחילה בא', "אנכי ה' אלקיך", ותורה שבכתב מתחיל בב' של "בראשית ברא", והשורש של זה הוא בתורה שבע"פ עצמה שנחקקה בלוחות שהם שנים, אז היא הפכה להיות מתורה שבע"פ לתורה שבכתב, וכשהיא הופכת להיות תורה שבכתב אז זה בבחינת ב', זה עומק נקודת הדבר כפי שנחדד.
לפי"ז נבין את הגילוי של הא' שיש בידינו, כפי שחודד אין לנו גילוי עצמי של מציאות הא', אלא זה הופך להיות מציאות של הלבשה בב', אז זה גורם שהא' הופך להיות נסתר, נעלם ומכוסה, הוא מתלבש בב'. אבל יש אופן שהב' מכסה לגמרי את הדבר, ויש אופן שהבית יש בו נקודה של גילוי. לדוגמה בעלמא, בית שאין בו חלונות נקרא בית אפל ואינו מקבל טומאת נגעים, כי כתוב "כנגע נראה לי בבית" וצריך שזה יהיה בית שיש בו ראיה. מה הוא עומק ההגדרה של בית אפל? בית צריך שיהיה בו אור, אז אם אין בבית חלונות לא נכנס אור לבית, ואז הא' מתהפכת מאותיות אל"ף לאותיות אפל, זה נקרא בית אפל. מה הוא בית אפל? בפשטות אין בו אור אז הוא אפל, אבל בעומק הא' מתגלה בכל בית, או שהיא תתגלה בצד הנכון והשלם שהוא בבחינת אור ויש בבית אור, אבל אם אין בבית מציאות של אור הא' מתגלה בבית בבחינת אפל.
ניתן עוד דוגמה לדבר. בתיבת נח כתוב "צהר תעשה לתיבה" ולפירוש אחד ברש"י צהר הוא חלון, והאור נכנס דרך החלון. על אף שזה דקות לעצמה כי הרי י"ב חודשים לא שימשו המאורות, אבל כהגדרה כוללת חלון זה מקום שדרכו נכנס האור; ללשון שני אומר רש"י שהצוהר לא היה חלון אלא אבן טובה, מה זה האבן טובה? כמו שהזכרנו אבן אותיות א'ב'. תיבה הוא אותיות הבית כמו שהוזכר פעמים רבות, אז מאיר בה ההארה של הא' בתוך מציאות הב', לפי הלשון הראשון הא' האיר דרך החלון על התיבה, ולפי הלשון השני יש אבן טובה ומכוח כך מאיר האור בתוך מציאות הבית, וזה הוא מדרגתו של הגילוי שמתגלה בתוך מציאות התיבה. שם כמובן זה לא היה שלם לפי שהיה צד דקלקול י"ב חודש.
עניין האותיות א' וה' באברהם אבינו
מנח ועד אברהם, אברהם אותיות בהבראם, באברהם נברא העולם. אומרת הגמ' אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, הרי על אברהם אבינו דורשים חז"ל מי העיר ממזרח צדק זה אברהם אבינו שהזריח שמו של הקב"ה בעולם. מה כוונת הדבר שאברהם הזריח שמו של הקב"ה בעולם? אברהם יש בו שורש א' של האור, ויש בו שורש ב' של הבנין, אז מצד הא' ההגדרה של אברהם היא "מי העיר ממזרח צדק", הוא מאיר את עומק ההארה, ומצד הב' שזה שורש בונה עולמות מה מתגלה באברהם? בהבראם- באברהם נברא העולם. מה זה באברהם נברא העולם? אברהם אמנם מתחיל באות א', אבל כשאומרים באברהם נברא העולם נקודת הגילוי היא הב' שבדבר, זה הלבשה של הא' בב', זה הוא באברהם נברא העולם. באברהם מאיר עומק נקודת האור ויש בו את השלימות שמתלבשת בב', זה הוא מדרגתו של אברהם אבינו. אב בבחינת אור, הלבשה של הא' בב', הלבשה של האור במציאות הבית, זה הוא עומק נקודת ההארה שמתגלה באברהם אבינו בשורש בנין דתיקון.
בכל בית ובית יש לו מחיצות ויש לו גג, למחיצות יש פתח או חלון, הפתח הוא על מנת שיהיו נכנסים ויוצאים, וחלון משמש לאור ומשמש לאויר, ואם יש דופן אחד בלי חלון או פתח אז דרך הדופן הזה לא נכנס אור אבל עדיין יש אור משאר דפנות. אבל אצל אברהם אבינו אהלו של אברהם היה פתוח מארבע צדדים, אז ודאי כפשוטו זה היה בשביל האורחים שיוכלו להיכנס בקלות מכל צד ושלא יצטרכו לטרוח ועוד דקויות מהסגנון הזה, אבל למהלך דידן עומק הדבר הוא פתח באופן שמכל צד נכנס אור, הרי בפשטות "מי העיר ממזרח צדק" האור מגיע מצד מזרח שם עיקר תחילתה של חמה והוא מתפשט לדרום שם חמה דרה, ובמערב היא שוקעת, אבל בצד צפון אין חמה כלל. אז כמו שאומרת הגמ' צפון מלשון שזה צפון כי אין שם אור, אבל בעומק כבר הוזכר פעמים רבות מאוד צפון נקרא צפון משני צדדים, מהצד התחתון נקרא צפון מלשון ששם אין אור והדבר צפון ונסתר. אבל מהצד העליון צפון נקרא צפון מלשון אור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, אז כשאברהם אבינו פותח את האהל שלו מכל ארבעת הצדדים אז גם בצד צפון יש פתח, אם גם בצד צפון יש פתח איזה אור מאיר שם? האור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא.
האור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא נמצא עכשיו בהלבשה, הוא נמצא בנקודת כיסוי, ומצד כך זה נראה שהצפון הופך להיות צד אפל וחשוך, ומצד כך מצפון תפתח הרעה, "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" כמו שדורשת הגמ' בסוף מסכת סוכה זה יצר הרע שעומד וצפון בלבו של האדם, הוא מסתיר את מציאות האור כאילו זה מקום אפל שאין בו מציאות של הארה, ועל ידי כן הוא הופך להיות א'-פל כמו שהוזכר ששורש הנפילה בבחינת אמרפל. אבל מצד התיקון פתח אהלו של אברהם אבינו יש בו ד' פתחים, ובפרט יש בו את הצד הפתוח שהוא צד צפון, מכוח כך מתגלה הדבר שעומק ההארה מאירה דווקא ממקום הצפון.
לפי זה נבין את עומק הדבר שהיא מאירה ממקום הצפון. אברהם מעיקרא נקרא אברם ולאחר מכן התווסף לו האות ה', הרי כמו שאומרת הגמ' במנחות צורת האות ה' היא פתוחה מלמטה, ח"ו הקב"ה השאיר פתח למי שנופל, והכרעיה של הצד שמאל פתוח שישוב בתשובה. שואלת הגמ', מהיכן שהוא יצא משם יכנס? לא מסתייעא מילתא. נמצא א"כ שיש מציאות של פתח בצד התיקון שהוא מקום ההארה. אבל מצד דקלקול זה בבחינת "לפתח חטאת רובץ" וכמו שהזכרנו במילה חטא הא' שבחטא נעלם, שם מקום ההסתרה של הא', על ידי כן יש פתח שיוצר מציאות דצד הקלקול.
כאשר התווסף לאברהם האות ה' זה היה מצד "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" הבטיחו הקב"ה שעתידים תרח וישמעאל לעשות תשובה. ומכוח מה זכה אברהם אבינו שיבשרו לו את אותו דבר, כי הוא נקרא אברהם, התווסף לו האות ה' בבחינת תשובה, כידוע תשוב-ה', הה' היא זו ששבה. מאותו ה' שהוסיפו לאברהם אבינו בשמו הוא נתבשר שהם שבים בתשובה. באיזה אופן הם שבים בתשובה? מכוח הה' עצמה, מדברי הגמ' שהזכרנו, יורדים בצד התחתון של הה' ועולים בצד העליון. מאיפה יש כוח לעלות מהצד העליון? אז ודאי כביכול בעל תשובה זה גופא חילא סגי, תוקף חזק והוא עולה ומתעלה, אבל בעומק ההגדרה היא יותר דקה, הזכרנו צפון מצד התחתון שם יש הסתרה צפון ונסתר. מהצד העליון שם זה עומד וצפון לצדיקים, אור שצפון לצדיקים לעתיד לבוא אבל איך בסוף הוא מתגלה? כל צפון נקרא צפון מלשון צף ועולה, זה הכוח של בעלי תשובה לשוב ולעלות.
ונרחיב בעניין, האור של חנוכה הוא ששם מאיר האור הצפון לצדיקים. מדליקים את הנר לכתחילה בשמן שטבע השמן לצוף. זה עומק ההארה שמאירה, צפון הוא, איך מתגלה מה שצפון, יש את מה שמטמינים את הצפון בפסח ואז מחפשים את הצפון, זה בבחינת ילפינן נר מנר וחיפוש מחיפוש כמו שאומרת הגמ' בפסחים. אבל במדרגת שמן לא מחפשים בנר אלא השמן מעצמו צף ועולה, אז מה יוצר הצפון? הוא גופא גורם שהוא צף ועולה. לפי"ז ה' שחוזרים בתשובה מהצד השמאלי העליון של הה', מכוח מה חוזרים בתשובה? כי הדבר צף ועולה, מה שצף ועולה זה גופא שורש נקודת העליה של עומק נקודת התיקון, שמתגלה מכוח אברהם אבינו, מהה' שהתווספה לאברהם אבינו.
לפי זה ברור הדבר במהלך דידן, אברהם מתחיל באות א', הוא מגלה את האור, אבל הוא מגלה שמכוח הה' יש שורש לעליה נוספת, איך הוא מגלה שמכוח הה' יש עליה נוספת? הוא ממלא את האות ה' באות א', ואז הה' מתגלה בה הא', ואז מכוח הה' הוא חוזר לא' של האור, של אברהם "מי העיר ממזרח צדק". זה עומק התשובה שמתגלה מכוח מדרגת אברהם אבינו שהוא בעל תשובה. הוא מאיר את הה' עצמה שהיא מאירה את נקודת הדבר, היא מתקנת את הא' שהיא שורש הכל.
הזכרנו לעיל, הא' שורשו אור, אבל כאשר הא' נופלת מאור, נעשית הכפלה של הר' שזה שורש הר' של הרע, והא' הופכת להיות ארור, מציאות של ארור. אברהם אבינו הוא היפך של ארור, הוא מציאות של ברוך "ואברכה מברכיך". יתר על כן, עבדו יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, אמנם נאמר עליו שאין ארור מידבק בברוך, אבל לאחר מכן "בא ברוך ה'". ברוך אותיות ב' ר' ך' עולה לב' פעמים א', וזהו י' ו' ו' ר' שעולה בגימטריא רכ"ב. זה שורש נקודת התיקון, ובזה מתגלה עומק ההארה מכחו של אברהם אבינו, שאברהם אבינו הוא במדרגת האבות והן הן המרכבה - שורש רכ"ב, הוא מתקן את מדרגת המרכבה ומאיר את האור במדרגת הה' שנעשה העומק של העליה, ואז הה' מתגלה באופן שהיא חוזרת למציאות של הא'.
הזכרנו שבשם הוי"ה הא' נעלמת, ובשם אלקים יש את הא' שמתגלה באלקים, א'-להים. ויתר על כן מכוח התיקון אז הה' שבאלקים מתגלה בה א', הה' מחזירה את הדבר לתחילת הא' של האלקים, זה גופא גילוי של תיקון של מדרגתו של אברהם אבינו. באברהם נברא העולם, בהבראם באברהם, ויש גם ל"ב אלקים דמעשה בראשית. אברהם מתקן את האות ה' ומגלה שהה' הופכת להיות א', היא מחזירה את הדבר למציאות של הא', זה עומק מדרגתו של אברהם אבינו. ואז גם הגבורה נתקנת, בבחינת אלקים נתקן שהה' חוזרת למציאות הא' ומתגלה הכל בחזרה במדרגת האור של מדרגת הא'.
יש עוד גילוי שמתגלה מכחו של אברהם אבינו. הרי כמו שהזכרנו יש את שם הוי"ה, והוא מורכב מהאותיות הבאות: י' שהמילוי שלה י'ו'ד' עולה בגימטריא עשרים וזה אחת הצורות של הא' י'ו'ד' כפי שחודד; אחריו בא ה' שהמילוי שלה הוא ה'א'; אחרי זה ו' שמילויה הוא ו'א'ו', ובסוף עוד ה'. לפי"ז אברהם אבינו שנתווסף לו האות ה' בבחינת תשוב-ה, לאיפה הוא משיב את הה'? יש אופן שזה הה' האחרונה של שם הוי"ה והוא ממלא אותה בה' א', ואז היא חוזרת לו' שיש במילויו א', זה הו' אלפין שנאמרו בפסוק ראשון של התורה כמו שהוזכר. בעומק זה מצד מדרגתו של אברהם אבינו שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים וזהו האות ברית קודש, כידוע האות ברית קודש היא במדרגת ו', היא בצורת ו', התהלך לפני והיה תמים, ועל ידי כן מתגלה אות אמת שזה אות ברית קודש, תמים תם מצטרף לאות א', אז הוא מחזיר את הה' למדרגת הו', זה מהלך אחד שמתגלה באברהם אבינו מצד הה'.
בעומק נאמר בו אברם אינו מוליד ואברהם מוליד, אז איפה היה נקודת השינוי? באות ברית קודש, שם נשתנה מאברם אינו מוליד לאברהם מוליד. ובעומק כאשר ממלאים את האות ה' בא' זה גימטריא ו', זה גופא מדרגת התיקון של האות ו' שהתגלה במדרגתו של אברהם אבינו ביחס הזה. וא"כ מחזירים את האות ה' לה'א' ולאות ו' ו'א'ו', זה עומק מדרגתו של אברהם אבינו. מצד כך ו'א'ו' גימטריא י"ג ואחד, היחס הזה נאמר על אברהם אבינו - "אחד היה אברהם", "אחד קראתיו", מצד מדרגת האחד שהוא מחזיר את הה' לו' זה אחד קראתיו, אחד היה אברהם.
אבל יתר על כן אברהם מחזיר את הה' האחרונה שבשם הוי"ה למדרגת ה' ראשונה, הוא מצרף ה' בתראה ותתאה לה' עילאה, אברהם אבינו מתווסף לו האות ה', כוונת הדבר היא כמו בתשוב-ה, הה' עצמה שבה לה' הקודמת, זה מדרגה נוספת במדרגתו של אברהם אבינו שמשיב את מציאות הה'. ובעומק הדבר ברור, אברהם ושרה נשתנה שמם, אברם ושרי שניהם קיבלו ה', מה כוונת הדבר ששניהם קיבלו ה'? היא קיבלה את הה' התחתונה, והוא קיבל את הה' העליונה, ומכאן ואילך זיווגם יחד אהדדי מצרפת שני הה' בבת אחת. זה אופן נוסף, שהוא משיב את הה' האחרונה לה' העליונה.
א' בבחינת י' בעקידת יצחק
אבל יתר על כן תשוב-ה לאיפה היא תשוב? הה' צריכה לשוב לי' הראשונה, י' נסיונות נתנסה אברהם אבינו, יש עשרה דורות מאדם הראשון עד נח, ומנח עד אברהם זה גילוי של עשרה אחד באברהם, זה מנח עד אברהם אבל באברהם אבינו עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. לענייננו דידן מה הוא השורש שיש עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו? במדרגת הא' שהיא במדרגת י'. אברהם אבינו שהוא הא' באברהם הנסיונות שלו הם במדרגת א', בא' שצורתה י'ו'ד' שזו מדרגת נסיונותיו של אברהם אבינו. אז הנסיון של אברהם אבינו הוא להחזיר את הכל לי' של שם הוי"ה שהיא י'ו'ד' שזה האות א', זה שלימות מדרגתו של אברהם אבינו.
אברהם אבינו מתנסה "קח נא את בנך אשר אהבת והעלהו לעולה". מה העומק של הנסיון? העומק של הנסיון הוא לצאת מהיחס של א-ל מהאלקים, ממה שהוא פונה לזולתו. יש באדם הכוח הולדה, זה כוח של אקיה, מה הוא בורא עולמות אף אתם בוראי עולמות. איפה אנחנו בוראי עולמות? הזכרנו פעמים רבות, בכוח ההולדה אנחנו בוראים עולמות. כאשר הקב"ה אומר לו לקחת את מה שהוא ברא, אז מה הגדרת הדבר, תבטל את היחס של הקל, תבטל את שורש כוח ההולדה. אברם אינו מוליד אברהם מוליד, ועכשיו כאשר הוא אומר לו לעקוד את בנו זה חוזר להיות מעין אברם אינו מוליד. ודאי שהדברים לא כפשוטם, אבל בעומק עיקר תולדתו של אברהם אינו אלא יצחק, ובעקידת יצחק הוא בעצם עוקד את שורש כוח ההולדה, מצד כך הוא חוזר חזרה ומחזיר את הה', לאיפה הוא מחזיר את הה'? הוא מחזיר אותו בחזרה למדרגת הי', כל ה' נקרא ה' מלשון הא לכם, ואם עוקדים את הדבר מחזירים אותו לי'.
כידוע לפי רוב השיטות עקידת יצחק הוא הנסיון העשירי, כלומר זה נסיון לחזור בחזרה לא' במדרגת י'. אחר הדברים האלה ניסה האלקים את אברהם, זה נסיון של עשרה אבל במדרגת הא', אם עוקדים את יצחק ולא נשאר אלא אברהם, במקום שנים בבחינת ב' אלפין זה הופך להיות א' אחד של אברהם אבינו, זה גופא עומק הנסיון של הדבר.
ובעומק, אומרים חז"ל, אמר אברהם אבינו היה לי לשאול אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, והיום אתה אומר לי העלהו לעולה, כאן מתגלה "במופלא ממך" דבר והיפוכו, זה עומק הנסיון של מדרגת הא'. "וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו", הזכרנו כאשר א' נופל למטה הוא הופך להיות אותיות אפל, וישכם אברהם בבוקר הוא יצא מהאפל שבא' והוא מתעלה למדרגה של פלא, כלומר דבר מופלא, אם יצחק היה אז יש לו מצוה ללמד את בנו, "למען אשר יצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" ואז מתגלה הא' ביחס ליצחק בלימוד לאחרים, "אאלפך חכמה אאלפך בינה", אבל כאשר הוא עוקד את יצחק והיה לו לשאול ולא שאל זה סימן שהוא דבק בא' העליונה. זה עומק מדרגת הנסיון שהיה במדרגתו של אברהם אבינו, לחזור בחזרה לי' שבשם הוי"ה שהיא בבחינת הא' כפי שהוזכר.
השורש העליון ביותר שמתגלה בא' כפי שהוזכר זה ב' הבחנות. הבחנה אחת היא להחזיר את הא' למדרגת שם הוי"ה עצמו, י'ו'י' זה גימטריא של כ"ו, וכמו שנתבאר מחזירים את הדבר בחזרה למדרגתו העליונה. אבל בעומק כאשר מחזירים את האור למדרגה העליונה שהיא במדרגת שם הוי"ה, ההחזרה היא החזרה לשורש הנעלם. לא רק לחזור לי' כפשוטו, לצד המילוי של הי' שהוא בבחינת י'ו'ד, אלא לחזור לבחינה עמוקה יותר, שהיא י'ו'י'. כידוע בדברי רבותינו י'ו'ד' זה מדרגה תחתונה יותר, ואילו י'ו'י' זה מדרגה עליונה יותר, ושני כתיבות אלו הם כנגד תפילין דרש"י ותפילין דר"ת, תפילין דרש"י הם מה שאנחנו נוהגים בעיקר לדינא והכתיבה שלהם בצורת הא' הוא י'ו'ד', בתפילין דר"ת כתיבת הא' היא י'ו'י' דזה מוחין דגדלות.
מה הוא מוחין דגדלות ומוחין דקטנות בערכין דידן? כשאנחנו מדברים ביחס לשם הוי"ה, אם נכתוב י'ו'ד' זה שורש לד' של האדנות, אבל כאשר כותבים י'ו'י' נמצא כולו במדרגת הוי"ה. לא כשם שאני נכתב אני נקרא, נכתב הוי"ה ונקרא אדנות, כאשר כותבים י'ו'ד' זה שורש לנקרא שורש לאדנות. כאשר כותבים י'ו'י' שזה גימטריא של שם הוי"ה כפי שהוזכר, זה מוחין דגדלות, ובזה מתגלה שורש העליון של שם הוי"ה, וכמו שנכתב בתפלין של ר"ת. לאותו שורש עליון צריך להחזיר את עומק מדרגת הארת הא' כפי שחודד.
ההארה הזו באברהם אבינו, "באברהם נברא העולם", הוא מגלה את החזרה רק בתוך הנברא בעולם למדרגה של שם הוי"ה כפי שנתחדד בי'ה'ו'ה' - ה' לו' או ה' לי' בבחינת י'ו'ד' שבי'. זוהי הבחנה אחת.
הבחנה שניה והיא המדרגה העליונה יותר שהא' חוזרת מתגלה כפי שהוזכר במדרגת מתן תורה. אצל אברהם מתגלה איסתכל באורייתא אבל בעיקר מתגלה הברא עלמא, "באברהם נברא העולם" בהבראם. במדרגת מתן תורה מתגלה האיסתכל באורייתא שהוא השורש העליון יותר, ומצד ההבחנה הזו מתגלה י' ו' י'. בלשון אחרת בדברי רבותינו והיינו הך, כידוע בשילוב של שם הוי"ה ואדנות נקבל י' בתחלתו וי' בסופו, ב' התיבות הללו לכל אחד יש ד' אותיות וביחד זה ח' אותיות. י' בתחלתו וי' בסופו ובאמצע ו' אותיות, זה י' ו' י'. זה ההבחנה של שורש השם הוי"ה.
באופן עמוק יותר, הזכרנו שם אקיה א-היה, א' עולה בגימטריא (בצורת י'ו'ד') עשרים, והיה בגימטריא עשרים. כידוע אותיות המילה ע'ש'ר'י'ם' בגימטריא כתר. מצד ההבחנה הזו יש אקיה שנקרא על שם מה שעתיד להיות, אבל אם מחלקים את הא' ו'היה' זה הופך להיות על שם העבר, היה-א', פעם היה מציאות של א'. כמובן בעומק זה הווה תמיד, אבל מצד ההתגלות זה היה ונעלם. אבל מ"מ מצד ההבחנה הזו אז העליה של שם הוי"ה עולה לאקיה, למה שהיה, להיה א' שהיה מציאות של א'. כל הארבע אותיות של שם הוי"ה חוזרים ונכללים באות א', להחזיר לא' את האות י' שזה י'ו'ד', ויתר על כן להחזיר את זה לי'ו'י' שעולים בגימטריא שם הוי"ה. הזכרנו נקודת ממוצע שי'ו'ו'ד' גם הוא עולה הוי"ה, אבל הוא הוי"ה ממוצע בין הי'ו'ו' י'ו'י' לי'ו'ד', אבל עיקר שם הוי"ה מתגלה בי'ו'י'.
אבל יתר על כן מחזירים את הדבר לא' עצמו, מצד כך מחזירים את השם אקיה ומתגלה בו העבר שבו. הדוגמה הבהירה לזה, ג' פעמים נאמר בתורה שם אקיה כנגד עבר הווה ועתיד, אקיה אשר אקיה, אקיה שלחני עליכם. אבל עומק השורש של האקיה הוא היה-א', ופירושו מה שבראשיתו, בתחילתו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבדו, הוא ושמו אחד זהו גילוי של עומק הא', שהא' חוזרת בחזרה למדרגה העליונה הראשונה, היה-א, שם החזרה של כל התורה כולה במדרגה של הא' כמו שנתבאר.
חזרת הא' לקדמותו
התורה התחילה בבראשית שהיא בבחינה של ב', אז נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, הסוף הוא "לעיני כל ישראל" כידוע סוף ישראל ל' וחוזר בחזרה לב' שזה סוד ל"ב נתיבות חכמה וחוזר חלילה, אבל במהלך העמוק הנוסף "לעיני כל ישראל", האות לפני הל' היא האות א' ומצד כך התורה בבחינת נעוץ סופן בתחילתן היא לא ל'ב' אלא א'ל'ב', כלומר שמהא' נעשה מציאות של ל"ב אבל כל התורה כולה אינו אלא גילוי של הא' שהתלבש במציאות הל"ב. אבל בעומק יותר מצד ההבחנה הזו אז עומק כל גילוי התורה אינו אלא להחזיר את התורה בחזרה למדרגת הא', ההיה-א' מגלה שהכל חוזר במדרגה לכמות שהיה.
בלשון רבותינו זה מוגדר שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב והקב"ה עתיד להחזיר את העולם בחזרה לחורבן. מהו עומק הדבר? שית אלפי שנין הוי עלמא כמו שהוזכר "בראשית" ברא-שית, בפסוק הראשון יש ששה פעמים אות א', זהו שית אלפי שנין הוי עלמא ששה אלפין, אבל חסר את הא' השביעי בפסוק הראשון, בתיבה אחת לא הוזכר א' כמו שאומרים רבותינו, מה הוא הא' השביעי שחסר, שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. מה הוא חרוב, הוא חוזר למה שהיה, בתחילה בונה עולמות ומחריבם, לאחר מכן חוזר ובונה שית אלפי שנין, לאחר מכן חוזר ומחרבים לכמות שהיו, זה גופא נקרא שם אקיה כמו שהזכרנו היה-אחד.
רבותינו מבארים שישנם שני מהלכים של חורבן, יש חורבן כפשוטו שהוא חורבן מצד נקודת הקלקול, זה מה שנראה כפשוטו בונה עולמות ומחריבם, ויש חורבן שאם אין במה להיתפס כי הכל חרוב אז במה נתפסים? בהוויתו הנעלמת, זהו חורבן בצד התיקון. זה מה שנקרא חד חרוב שעתיד להיות, מה זה חד חרוב, אחד הוא החרוב. יש מה שחרוב בסוד שבירה, כאשר שוברים דבר אחד נעשה ריבוי, זה שורש של הפירוד "עלמא דפירודא", אבל בחד חרוב מה מתגלה? שהחורבן הוא לא ריבוי, אלא מה הוא החורבן? הוא אחדות, זה חד חרוב.
כמובן מצד הנפילה קורים לזה שהחד גופא נחרב. אבל ברור שזה לא כך, אחד חרוב זה עוה"ב. בחד חרוב מתגלה שהחורבן מגלה את מציאות האחד, מה כוונת הדבר חד חרוב, בעולם נעשה מציאות של ריבוי, בהחרבת העולם מחריבים את הריבוי ב' פעמים א' וכמו שהזכרנו שרכ"ב שורש ההרכבה, שורש השניות. מילוי של אל"ף הוא גימטריא קי"א כלומר זה כל האחדים שיש, אי"ק בכ"ר מתגלה האחדים שישנם. בחד חרוב מתגלה שהכל חוזר בחזרה לאחד, זה האקיה, היה-א' שהכל עתיד לחזור בחזרה למציאות של האחד.
זה מה שהזכרנו בשיעורים האחרונים שכל התורה כולה בעומק אינו אלא אות א', ב' אלפין ג' אלפין וכו', אבל כל האותיות כולם אינם אלא ריבוי של מציאות הא', הכל צורות מצורות שונות של הכפלה של הא', אבל אין אלא אות אחת בתורה והיא אינה אלא מציאות הא'. זה היה-א' יש א' ויהיה א' זה כל מציאות הדבר.
בעומק הזכרנו פעם אחת אלף עולה קי"א, פעם שניה א' רכ"ב, ג' פעמים א' עולה של"ג, על זה נאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", שני זה מלשון שנים שנעשה הרכבה, כשלג ילבינו מה מתגלה? ג' פעמים אלפין, אז מתגלה שזה חזקה של אלפין, שכל מה שיש אינו אלא אלפין, זה נקרא כשלג ילבינו. יתר על כן הארבע פעמים אלפין עולה לחשבון תמ"ד וזה שורש ההתמדה. ההבדל בין חזקה להתמדה הוא, שחזקה הוא ג' פעמים, התמדה היא ארבע פעמים, בתמ"ד שזה רביעיות מונח בעומק שזה גופא ההתמדה. אז בעומק אם יהיו חטאיכם כשנים שמתגלה רק שנים שזה הרכבה, אז כשלג ילבינו זה הופך להיות חזקה של הא' ואז כל מה שמתגלה אינו אלא מציאות של הא'.
כוח ההתמדה שהוא ד' פעמים אלפין שהוזכר זה הגילוי של מדרגת הפה, כידוע כל היש הוא מציאות של אלפין, וזה מה שמתמיד, כל מה שיש במציאות הבריאה אינו אלא גילוי של מציאות האלפין. כל ההבחנות שהזכרנו בריבוי האלפין שזה המערכת שפתחנו בס"ד בקצרה, הם הבחנות איך הא' הופכת להיות הרכבה של דברים שונים, אבל בעומק יותר כל ההרכבות של הא' עצמה נקראים מופלא, פלא, כי בחיצוניות זה עוד פעם יוצר מציאות של הרכבה. ב' אלפין רכ"ב וכן על זה הדרך - זה הרכבה בתוך הא' עצמה, הא' עצמה מורכבת משלשה או מארבעה או מחמשה אותיות, כמו שהוזכר למעלה י'ו'ו'ד'ד', והי' עצמה יש בה ג' חלקים, אבל הכל נעשה ממציאות של הרכבה.
בעומק יותר הא' עצמה היא בהבחנה של א'-פלא בבחינת מפליא לעשות, אז הכל בעומק הוא אחד שלם. כל ההבחנות של ההרכבות שדיברנו בא' נובעות מההכפלה של הא' מהרכ"ב וכן על זה הדרך. אבל בעומק מהות הא' עצמה היא אחד קראתיו כמו שאומרים חז"ל להדיא, הקב"ה ברא את עולמו בב' והשאיר את הא' אליו כי הוא אחד, ומצד כך גם הא' עצמה אינה אלא אחד בעצם. זה הפלא העליון שמתגלה בא' שכל הבריאה כולה אינו אלא א' אחד והא' האחד הוא ההוי"ה בעצם פלא עליון אלופו של עולם.
נודה להקב"ה שזכינו לסיים את האות א', יזכה אותנו הבורא להמשיך להתחיל את האות ב' ולסיימה ואת כל שאר האותיות בכל ענפיהם.