- להאזנה דע את דימיונך 001 הקדמה חמש חלקי מדמה באדם
001 Introduction: The Evils of Imagination
- להאזנה דע את דימיונך 001 הקדמה חמש חלקי מדמה באדם
דע את דימיונך 001 הקדמה חמש חלקי מדמה באדם
- 7712 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
החלקים העליונים והתחתונים בכח המדמה שבנפש
כידוע מדברי רבותינו, לכל אדם ישנן מידות שמקורן בנפש הבהמית שבקרבו, וישנן מידות שמקורן בנפש האלוקית שבו. אולם מלבד כך, ישנו כח נוסף משמעותי מאד שמהווה ממוצע בין שני הכוחות הללו, וזהו הכח המדמה שבקומת נפשו של אדם.
בין שבעים כוחות הנפש המצויים באדם שהגר"א מונה [ישעיהו יא, א], נמנו גם כח המחשבה וכח המדמה. [אכן, הגר"א מחלק שם את הכוחות הללו לחלקים נוספים, אולם למרות זאת כללות שני החלקים של המוחין, הם כח המחשבה וכח המדמה].
ביחס לארבעת היסודות אש רוח מים עפר, שורש כח המדמה נמצא באדמה, בעפר. האדמה נקראת אדמה מלשון אַדֲמֶּה, וכדברי המהר"ל, שהאדם נברא מן האדמה, 'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה', כמפורש בקרא (בראשית ב, ז), ועבודתו היא להעפיל לבחינת אַדֲמֶּה לעליון, כמו שאומרים רבותינו.
כלומר, בעצם כך שיצירתו של האדם היתה עפר מן האדמה, הושרש בו כח הדמיון, וניתנה לו האפשרות לדמות את עצמו ולדמות דברים אחרים. ועל שם כך נקרא האדם בשמו, ללמדנו שכוחו זהו כח של אַדֲמֶּה, שמקורו בכך שהוא שנברא מהאדמה.
הבחינה המושלמת של צורת אדם, היא אַדֲמֶּה לעליון, ולא אַדֲמֶּה לאדמה. אלא, שכאשר האדם נופל ממדרגתו, הוא מדמה את עצמו לאדמה, וכאשר הוא עולה במדרגתו, הוא משיג את ההבחנה העליונה ומדמה את עצמו לבוראו, בבחינת אַדֲמֶּה לעליון.
כאמור, בתוך קומת נפשו של אדם מצויות המידות של הנפש הבהמית והמידות של הנפש האלוקית, ועבודת האדם היא להשתמש בכח המדמה כדי לדמות את המידות הטבעיות של הנפש הבהמית שבו, לכח העליון של הנפש האלוקית שבקרבו. זהו כח נוסף של דמיון המצוי בתוך קומת נפשו של אדם.
נמצא, שמצד הנפש הבהמית שבאדם הוא נדמה לאדמה, ומצד הנפש האלוקית הוא בבחינת אַדֲמֶּה לעליון, ובשורש כח המדמה המצוי בקומת נפשו, באפשרותו לדמות את הנפש הבהמית לנפש האלוקית. ובעומק יותר, עבודת האדם היא להשוות את הכל לאַדֲמֶּה לעליון.
כפי שמאריכים רבותינו, כל כח של נבואה, החל ממשה רבינו שהיה אב ואדון לכל הנביאים כולם, יסודו מכח אַדֲמֶּה לעליון, וכמו שמפורש בקרא: ביד הנביאים אַדֲמֶּה (הושע יב, יא).
גדלות כוחם של הנביאים, שהם משוים ומדמים צורה ליוצרה. יסוד הנבואה, בנוי על כח המדמה המצוי בקומת נפשו של אדם. אלא שכמובן זוהי בחינת האַדֲמֶּה העליונה שבכוחה הם משוים צורה ליוצרה, ומדמים את הנפש האלוקית בשלמותה לבורא ית"ש. זהו הכח העליון של המדמה שמתגלה בכח הנבואה.
ה"מדמה" ביחס ל"מידות"
נקודה נוספת, יסודית מאד, שמתגלה באמצעות כח המדמה המצוי בנפשו של האדם, שכח המדמה מחדש לאדם מידות חדשות. 'מדמה' ו'מידה' – שורשם אחד.
בקומת הנפש הבהמית מצויות המידות של הנפש הבהמית, ובקומת הנפש האלוקית שבאדם מצויות המידות של הנפש האלוקית.
כידוע מאד, המושג מידות נאמר גם ביחס לתורה, כגון י"ג המידות שהתורה נדרשת בהם, וכיוצא בזה ישנם פנים רבות של מידות, כגון ברייתא דר' ישמעאל וכו', ויתר על כן י"ג מידותיו של הבורא ית"ש. אבל בכללות זו היא קומת המידות.
ברם, בין המידות של הנפש האלוקית למידות של הנפש הבהמית, מונח כח חדש של מידות, כפי שיבואר לפנינו.
תחילה נתבונן. בדרך כלל, כאשר אדם מצייר לעצמו את כח המדמה, כיצד זה מצטייר בצורת קומת נפשו של אדם?
התפיסה הפשוטה שהאדם מצייר בכח המדמה, שבתוך הגולגולת יש את המח, ובתוך המח יש לו כח של דמיונות; הן כח של דימוי מילתא למילתא, והן כח של ציור דמיוני.
אכן, גילוי הדמיונות המצויים בקומת נפשו של אדם במוחו, זהו פן אחד בלבד של כח המדמה שבקומת נפשו של אדם, אולם ישנם פנים רבות לכח המדמה שבנפש, כפי שיבואר להלן אי"ה.
כפי שכבר בואר, ישנו כח עליון יותר של בחינת המדמה שבאדם, שזוהי בחינת אַדֲמֶּה לעליון, ביד הנביאים אַדֲמֶּה, שעניינה לדמות מידות תחתונות של נפש בהמית למידות של נפש אלוקית, ובעומק יותר, היינו להשוות את עצמו לאדונו, לבורא ית"ש.
ההטעיה בטיפול 'דמיון מודרך'
ע"פ האמור, נבין נקודה יסודית מאד.
הענין שנעסוק בו כעת, לא היה מצוי בכנסת ישראל במשך הדורות כולם, אולם בשנים האחרונות, כדרכם של פורצי גדרים שהכניסו דברים שונים ומשונים לתוך כנסת ישראל, התפשט מהלך [שכמובן התחיל מחוץ למחננו ולאט לאט נכנס פנימה] שכביכול ניתן לבנות תהליך שבני אדם בונים צורה של עבודה בכח הדמיון, מה שמכונה כידוע: 'דמיון מודרך'.
ראשית, כדי להבין היכן היא נקודת הבעיה במהלך זה, עלינו ללמוד כיצד היא צורת העבודה הנכונה בדברי רבותינו, והיכן היא נקודת העיוות של הדברים בדרכים חיצוניות אלו.
הצורה הפנימית של העבודה שהיתה במשך כל הדורות כולם, שהאדם היה לומד על מידות הנפש הבהמית, במטרה להשוותם לנפש האלוקית, להשוותם לתורה, והתכלית היא להשוות את מידותיו לבורא ית"ש. זוהי דרכם של רבותינו מימות עולם.
אולם אלו המערבים דרכים חיצוניות בדרכם של רבותינו, הרי הם מבקשים להמציא, שבעצם במקום לעבוד כראוי על מידותיו של האדם, די לעבוד על כח המדמה בלבד, ולפיכך הם לוקחים את כח המדמה שהוא מפוזר, מדריכים אותו ויוצרים בו סדר, ומכנים זאת 'דמיון מודרך'.
אלא, שכאן מונחת נקודת הטעות, שהרי במקום לעבוד על מידות הנפש הבהמית, הם עובדים על כח הדמיונות שמצויים במוחו של האדם בלבד, ודרך כך רוצים כביכול לתקן את כל קומת נפשו של אדם.
כמובן, שאילו היו משלבים מהלך זה כחלק מכללות כל העבודה כולה, אכן יש לזה מקום, ברם כאשר הם משתמשים בעבודה של כח המדמה לתקן את הדמיונות, ומכח כך כביכול לתקן את כל קומת נפשו של האדם, ומציגים זאת כתחליף לדברי רבותינו שהצריכו את עבודת המידות כפי שהיה מסודר במשך כל הדורות כולם, הרי שזו הפקעה של כלל הקומה כולה, וצמצום כל העבודה לשלב אחד בלבד בקומת נפשו של אדם.
כמובן שאיננו באים לשלול את עצם כך שהדמיון השלילי צריך תיקון, אולם מאידך כאשר סבורים שניתן לתקן את כל קומת נפשו של אדם דרך כח הדמיון, עלינו לדעת כי זו אינה דרך רבותינו.
המתבונן בדברי רבותינו, ימצא מהלכים סדורים כיצד לתקן בדרך הקדושה את הכח המדמה כחלק ממהלך תיקון קומת נפשו של אדם, עד להשגת השלמות העליונה של מדרגת הנבואה, שעליה נאמר 'ביד הנביאים אַדֲמֶּה'.
אולם ברור הדבר, שלא ניתן לבנות ולבסס את כל כח העבודה הפנימית של האדם על כח של מדמה, וכפי שמנסים לצייר, שכאשר מנתבים את הדמיונות לצורה מסויימת, ע"י כן נתקנת כל קומת נפשו של האדם.
ב' שרשי כח המדמה – מח ולב
כדי לשרש דרכים חיצוניות אלו מקרבנו, שומה עלינו לבאר בהרחבה את עומק נקודת ההטעיה שבהן.
אילו מידות האדם היו כמציאות של מידות לעצמם, והיה כח נפרד באדם שנקרא כח של דמיון במוחו של האדם, הרי שאף אחד לא היה מעלה על דעתו שניתן לתקן את כח המידות של האדם באמצעות עבודה על הכח המדמה, שהרי אלו שני נושאים נפרדים לחלוטין.
ברם, כיון שכח הדמיון שבאדם מורכב משני חלקים כפי שהוזכר, ומלבד כח המוחין שיש בו כח של מדמה, הוא נמצא גם בכח של המידות, לפיכך ניתן לסבור שבאמצעות תיקון כח המדמה ניתן לתקן את כל קומת נפשו של אדם מכח הדמיונות שבמוחין.
בלשון חדה וברורה, אחד מהדברים שמצויים הן במוחו והן בלבו של האדם, הינו כח המדמה שמצוי הן במדרגת המוחין שבאדם בבחינת "וידעת היום", והן בלבו של האדם – ששם מקום מידותיו, בבחינת "והשבות אל לבבך".
כמובן, אילו היו מציגים את הדמיון באופן זה של "וידעת היום והשבות אל לבבך", תינח, אלא שבדרך כלל באותם דרכים חיצוניות נשארים בבחינת "וידעת היום" בלבד, ולא עובדים כלל על בחינת "והשבות אל לבבך".
אכן, צריך לדעת שאף מי שינסה לצעוד במהלך זה של המשך העבודה על הדמיון מכח המחשבה, ובאמצעות כך לשרש את המידות של הנפש הבהמית מלבו של האדם, עליו לדעת שזהו מהלך כמעט בלתי אפשרי להשפיע בשלמות באמצעות כח הדמיון שבמוחין על המידות שהן בבחינת המדמה, ועל המידות האמיתיות, כפי שיבואר להלן אי"ה.
עד עתה הזכרנו בקצרה ממש את שורש המהלך המוטעה לחלוטין, שהשתרש אפילו אצל אנשים שהם בני תורה רח"ל, שהם סבורים כי הם מצאו דרך חדשה לפיה ניתן לתקן את כל קומת נפשו של אדם באמצעות כח הדמיון.
שני החלקים שבלב - 'מדות' ו'מדמה'
בדקות יותר, מלבד כח הדמיון הנמצא במוחין, אף בכח הדמיון שנמצא בלב ישנם כמה חלקים, ונבאר.
בלשון קצרה מאד, ישנם שני חלקים בלב, יש את חלק הציור שנמצא בלב, שמוגדר 'חכם לב', ובהגדרה דקה יותר 'ולבבו יבין', שזהו מקום ההבנה שנמצא בלב שמצייר, וישנו כח של מידות המצויות בלב. הציור שנמצא בלב מכח הדמיון הוא חלק אחד, וההרחבה של כח המידות שבאדם מכח המדמה - זהו חלק אחר.
כדי לפשט את הדברים, נתבונן בדברי חז"ל: "יש לו מנה רוצה מאתים". מלבד הרצון הטבעי של האדם להוסיף על ממונו, מה גורם לאדם שיש לו מנה לרצות דוקא להכפיל את ממונו למאתים?
תשובה לדבר, כיון שכח המדמה שלו מכפיל את המנה למאתים, לפיכך התאוה שלו אינה מסתיימת במנה, אלא הוא שואף למאתים. לו יצוייר שלא היה באדם כח ציור של מדמה, הרי שהוא לא היה רוצה דוקא מאתים.
הרי, שהתאוה של האדם מורכבת מרצון לעוד ממון, ומציור של מאתים. הציור של המאתים הינו כח אחד שנמצא בלב, והכח השני הוא הרצון לעוד ממון - שזוהי מידה פשוטה של תאוה, ובשניהם חלה מציאות של דמיון.
נמצא, שהרצון להוסיף על ממונו נובע מכח ההרחבה שבדמיון, והתאוה למאתים מקורה מכח הציור שבדמיון.
זהו מהלך הדברים כהגדרה כללית, ולהלן נבאר זאת ביתר הרחבה.
עבודת האדם על כח המדמה – מתתא לעילא
לאחר שביארנו את כללות כח המדמה בקומת נפשו של אדם, נסדר בקצרה את הגדרת העבודה מתתא לעילא בסדר המדרגות:
אדם-אַדֲמֶּה מכח אדמה, אדם-אַדֲמֶּה מכח נפש בהמית, אדם-אַדֲמֶּה מכח הדמיון שבמידות - הן ככח הרחבה והן ככח ציור, אדם-אַדֲמֶּה שמדמה את המידות של הנפש הבהמית לנפש האלוקית, אדם-אַדֲמֶּה מכח דמיון שבמוחין, אדם-אַדֲמֶּה שמדמה למידותיה של תורה - י"ג מידות, ל"ב מידות וכו', ובדקות, אדם-אַדֲמֶּה בתוך מידותיה של תורה - דימוי מילתא למילתא בסברא, ויתר על כן אדם-אַדֲמֶּה - להידמות לעליון, למידותיו של הקב"ה. זוהי כללות קומת המידות מתתא לעילא בקצרה.
כאשר אנו משתמשים עם כח המדמה, צריך להבין עם איזה חלק של כח המדמה אנו משתמשים, היכן מקומו, היכן גבולו, וממילא נבין כיצד על האדם להשתמש בכח המדמה.
דוגמא לדבר. אדם שעוסק כסדר בהויות דאביי ורבא, או בברייתא דר' ישמעאל, הרי שהוא לומד את מידותיה של התורה וממילא במוחין יש לו כח של מידות ככח של דמיון ציורי או סברתי, אבל אין הכרח שזה ישפיע על כח הדמיון שבמוחו, קל וחומר שאין הכרח שזה ישפיע על כח הדמיון של המידות שנמצאים בלבו, שהרי הוא מתעסק עם חלק אחד בלבד של כח המדמה שקיים אצלו.
נמצא, שבכל כח של מדמה שאנו עוסקים, עלינו לדעת את מקומו, גדרו, והיכן מקום פעולתו. וגם כאשר משתמשים עם הכח המדמה בצורה הנכונה והמועילה, עלינו להבין ברור שמשתמשים עמו כחלק ממהלך של תיקון כלל קומת נפשו של האדם, ולא משתמשים בו כמציאות שעליה בונים את כל העבודה כולה.
עלינו לזכור ולהזכיר שוב ושוב, שהנסיון להציג את הדברים שכביכול ניתן לתקן את כל קומת נפשו של אדם באמצעות תיקון כח המדמה, אין לה כל אחיזה במציאות, ואיננה יכולה להצליח בשום פנים ואופן.
היכן היא נקודת ההטעיה למעשה, מדוע בכל זאת נדמה לאנשים שניתן לתקן באמצעות העבודה על הכח המדמה את כל קומת נפשו של אדם?
כאשר בני אדם משתמשים באותה דרך חיצונית של 'דמיון מודרך', לרגע קט נדמה להם שבאמת חלקים שהיו קשים להם, לפתע נהיו קלים יותר. קודם היו להם כל מיני קשיים בקומת נפשם, ולאחר שהתנסו בכל מיני שיטות של 'דמיונות מודרכים', הם חשים שלכאורה זה הועיל לנפש שלהם.
אולם נקודת ההטעיה היא, שגם אם היתה להם תועלת מסויימת, לא היתה לכך השפעה אלא על הדמיון שבמוחין בחלקו, ואולי אף על המידות של המדמה בחלקם, אולם כמעט לא היתה תועלת ממשית למידות השרשיות שלהם, והמידות של הנפש הבהמית הושפעו במידה מועטת מאד.
תחושת השינוי של אותו אדם, נובעת מכך שלאחר אותו 'דמיון מודרך', הוא חש שזה השפיע על אותו חלק שאולי הוא השתמש אתו [ואף זה לא תמיד משפיע בצורה ניכרת], אולם זה כמעט לא פעל ולא השפיע על נפשו הבהמית, והנפש הבהמית שלו נשארה מקולקלת כמעט כפי שהיא היתה קודם לכן.
הדמיון פורץ את גבולי המידות – דמיון ככח הרחבה
כעת נבאר בס"ד את כח ההרחבה שבדמיון.
ידועים דברי ר' ישראל מסלנט בתחילת איגרת המוסר: 'האדם אסור במושכלו וחופשי בדמיונו, דמיונו מוליכו שובב בדרכי לבב רצונו'.
כלומר, כאשר ר' ישראל מסדר את העבודה על תיקון כלל המידות, שורש העבודה ממנה הוא מתחיל איננה כפי שנראה כפשוטו שזו העבודה על תיקון המידות כשלעצמן, אלא בפתיחת איגרת המוסר כותב ר' ישראל, שמחד האדם אסור במושכלו, אולם מאידך הוא חופשי בדמיונו, דמיונו מוליכו שובב בדרכי לבב רצונו. כלומר, הדמיון גורם לכך שהוא פורץ את גבולות המידות שלו.
נחדד ונבאר. כפי שהסברנו, ישנם שלושה חלקים של מידות: מידות של הנפש האלוקית - העליונים, מידות של הנפש הבהמית - התחתונים, ונקודת הממוצע זהו הכח המדמה שבקומת נפשו של אדם.
ניקח כדוגמא את כח התאוה. לכל אדם ואדם יש כח של תאוה, שמכוחו הוא מתאווה לדברים שונים.
אחד מסוגי התאוות שישנם, הוא כפי שמפורש בפסוק "כי תאוה נפשך לאכול בשר" (דברים יב, כ), ומצווה התורה, שכאשר האדם מתאוה לאכול בשר, עליו להקריבו לבית המקדש.
ברצון לאכול בשר, עצם התאוה הינה חלק אחד, והחלק השני נעוץ בכח המדמה. כח המדמה, מרחיב את התאוה מעבר לגבולותיה הראויים.
כמו כן, כל מידה ומידה שיש לאדם בכלל, מורכבת משני החלקים שהוזכרו השתא, מעצם תכונת מידות הנפש הבהמית כשלעצמה, ומצד כך לכל אדם יש את הגבול והשיעור של המידה שלו, כידוע מדברי חז"ל ש'פרצופיהם שונים, דעותיהם שונות, ומידותיהם שונות', ולכל אדם יש את המידה הפרטית לפי שיעור מידותיו שלו.
אולם מלבד המידות הגבוליות שיש לכל אדם, יש לו כח נוסף שבאמצעותו הוא מרחיב את כל המידות כולם, וכח זה הוא בעצם הכח המדמה. [ובדקות, יש אף את כח הציור שבמדמה, הן במוחין והן בלב].
העצבות שמקורה מכח המדמה
עתה נבאר בס"ד את שורש כח המדמה ביחס לארבעת היסודות: אש רוח מים ועפר.
כללות כח המדמה, שרשו ביסוד העפר – מכח האדמה. ובעומק, שורש מידת העצבות, חלקה הגדול מאד נעוץ במדמה.
עצם כך שהאדם רוצה דברים, פעמים שהדבר נובע מעצם מידותיו לפי גבולות המציאות, אך כשהוא רוצה דברים שיסודם מכח המדמה, א"כ הוא חפץ בדברים שביסודם אינם קיימים במציאות גבולותיו כלל, שהרי כח המדמה הרחיב את הגבולות מעבר לקיים.
עצם הרצון לדבר שאינו, יסודו מכח העצבות ואחריתו עצבות, והוא נובע מכך שאדם רוצה דבר שהוא מעבר לגבול, והרי זה בבחינת 'אמה שוחקת ואמה עצבה' - רצון לצאת מאמה עצבה, עצבות, גבול, וכשהוא רוצה את ה'אמה שוחקת' ואין לו, הרי שזה מוביל אותו למצב של 'אמה עצבה'. כאן הוא שורש מקום העצבות בקומת נפשו של אדם.
ישנו כח של עצבות שהינו כאחת מכל המידות כולם, כגון: גאוה, כעס, דברים בטלים, תאוה, עצלות, וגם עצבות, ששרשם מיסוד העפר, ככל המידות שבקומת נפשו של אדם.
אולם מלבד כח העצבות שהינו אחד מכלל הכוחות כולם, הכח המדמה שבקומת נפשו של אדם - מהווה שורש לעצבות חדשה. המידה היסודית שמתגלה מכח המדמה, היא עצבות. [ולהלן אי"ה נשוב ונרחיב בזה].
כח המדמה מרחיב את גבול המידות
כאמור, בכללות מידות האדם מורכבות משני החלקים שהוזכרו, ממידות הנפש הבהמית ומכח המדמה.
כדי להבחין בין שני החלקים הללו בקומת נפשו של אדם, נצרכת עבודה מאד דקה ומאד עמוקה. בדרך כלל כאשר מתעוררת אצל האדם תאוה לדבר מסויים, קשה מאד להבחין האם שרשו ומקורו של חלק זה של התאוה הוא מכח המידה הטבעית של הנפש הבהמית שמתאווה, וא"כ עליו לעבוד ולתקן חלק זה, או שמקור תאוה זו הינו מכח ההבחנה של המדמה שרוצה את הדבר, ולפיכך עבודתו שונה לחלוטין. וכמובן, זהו הבדל עצום ונורא בכוחות נפשו של אדם.
נשוב ונדגיש, שבכל מידה ומידה שיש לאדם, יש את המידה כשלעצמה בגבולותיה הבסיסיים, ויש את כח המדמה שמרחיב [ובעומק, מחריב] את הרצונות והמידות מעבר לגבולותיהם.
ההבדל בין כח המדמה למידות עצמן
כעת נבאר ביתר חידוד, מהו ההבדל בין כח המדמה שמשתוקק ומרחיב את המידות, לבין המידות כשלעצמן.
המידות כשלעצמן, מקורם בארבעת היסודות: אש רוח מים ועפר. ומצד כך, הרצונות של האדם מסתכמים בגאוה, תאוה, וכן על זה הדרך שאר המידות.
לעומת זאת כח המדמה שבאדם שמרחיב את המידות, גורם שכל דבר ודבר שהאדם רוצה, נובע רק מכח כך שיש לו ציור כיצד הוא מתראה.
ידועים דברי חז"ל (סוטה ח ע"א): 'גמירי, שאין יצר הרע שולט אלא בדבר שעיניו של אדם רואות'.
הבה נתבונן. מדוע ראיית האדם הינה תנאי מוקדם דוקא במידת התאוה?
אכן, אילו מידת התאוה היתה מידה כשלעצמה, הרי שהיא לא היתה צריכה לכאורה הלבשה של ראיה, אלא האדם היה מתאוה לדבר מחמת עצם כח התאוה, כמו שיש לאדם כח של כעס, גאוה וכו', אולם כיון שגילוי מידת התאוה הינו מכח המדמה, לכן בהכרח נצרכת ראיה עבור כך. [וזאת מכיון שעץ הדעת הינו עץ המדמה, כדברי הספורנו והגר"א, ובראיית האשה את העץ ("ותרא האשה"), הורחב כח התאוה ע"י ראיה של מדמה].
כאשר חז"ל מגלים לנו ש'אין יצר הרע שולט אלא בדבר שעיניו של אדם רואות', הרי שכח התאוה נעוץ בעיניו של אדם, מתגלה לנו בזה יסוד עמוק מאד, שאילו לא היה במידות הנפש הבהמית את התוספת של כח התאוה, היינו כח המדמה בקומת נפשו של אדם שמרחיב את אותם מידות של הנפש הבהמית, הרי שגם המידות של הנפש הבהמית היו נתקנות.
ברם, לכאורה הענין טעון ביאור, שמאחר וביארנו שישנם שני מקורות לכח הרע שבאדם, האחד הינו מידת הנפש הבהמית כשלעצמן, והמקור הנוסף הינו כח המדמה שמרחיב את הדברים, א"כ גם אילולא היתה קיימת תוספת ההרחבה של כח המדמה, לכאורה עדיין המידות הבסיסיות עדיין קיימות, וממילא התאוה עדיין קיימת מכח הנפש הבהמית של האדם שמשתוקקת ורוצה את אותו דבר, א"כ כיצד ניתן לקבוע שאילולא הכח המדמה, המידות עצמן היו נתקנות?
תשובה לדבר, אילולא היתה השפעה לכח המדמה דקלקול, היה מתגלה כח המדמה דקדושה, שבכוחו לדמות את המידות של הנפש הבהמית לנפש האלוקית, וכאשר הנפש הבהמית מתדמה לנפש האלוקית שבאדם, ממילא המידות שלו נתקנות.
עלינו להבין את היסוד, שתכונת המדמה קיימת אצל כל אדם ואדם, השאלה היא כיצד הוא משתמש עמה, ולהיכן הוא מנתב אותה.
בדרך כלל, לבו של האדם אינו נוטה להשתמש בכח המדמה כדי לדמות את הנפש הבהמית לנפש האלוקית, וכתוצאה מכך, הכח המדמה פועל בצורה ההפוכה והמנוגדת, ועקב כך מתרחב כח התאוות כדוגמא דלעיל, ובכללות, כל מידות הנפש הבהמית שבקומת נפשו של האדם.
נמצא, שנוצר כאן מצב של תרתי לריעותא, לא די שהכח התחתון אינו נדמה לעליון, היינו שכח המדמה פועל לדמות את הנפש הבהמית לנפש האלוקית, ויתר על כן לתורה ולקוב"ה כפי שהוזכר, אלא יתר על כן התחתון אינו נשאר בגבולותיו שלו, והמידות התחתונות הורחבו ע"י כח המדמה בקומת נפשו של אדם, אַדֲמֶּה - מידות.
נשוב ונחדד את היסוד באופן ברור, כאשר האדם אינו משתמש עם הכח המדמה כדי לדמות את התחתון לעליון, הרי שלא רק שכח המדמה הופך להיות רע מצד עצמו, אלא הדבר פועל לאידך גיסא, שיסוד הרע שבמדמה מרחיב את מידותיה של הנפש הבהמית, כגון תאוה, גאוה וכו', והופך להיות חלק מהמידות המגונות בעצמו.
יסוד ברור ופשוט הוא, שכל מדמה שכלי אינו מתחיל דבר, אלא מרחיב דבר, שהרי החכמה עניינה מה שאדם לומד ומקבל מרבו, ובינה היינו להבין ולדמות דבר לדבר. וממילא המדמה אינו יכול להתחיל דבר חדש, אלא כל עניינו הוא שלב שני ע"ג שלב ראשון, היינו לדמות דבר לדבר.
נמצא, שגם ביחס למידות, המדמה רק מרחיב את מידות הנפש הבהמית, ואיננו מתחיל מידות לעצמן.
נמצינו למדים, שיסוד הרע מצוי בנפש הבהמית כשלעצמה, אולם אילו הנפש הבהמית היתה נשארת בפני עצמה, ולא היה נוסף עליה הקלקול של כח המדמה, הרי שהיה מתגלה התיקון דמדמה, והנפש הבהמית היתה מדמה את עצמה לנפש האלוקית, וממילא המידות היו נתקנות.
אך כשלא מתגלה הכח המדמה שבאדם בצורתו הנכונה, הכח המדמה מרחיב את המידות הרעות שבאדם, ובמקום להעלות אותם לנפש האלוקית שבאדם, הוא מרחיב את אות מידות, ומוריד את האדם למטה ממדרגתו הנוכחית.
כאן מתגלה עומק כח הציור שבקומת האדם, וכדברי חז"ל ש'אין יצה"ר שולט אלא בדבר שעיניו רואות', שהרי אם עיניו אינן רואות, הרי שזו מידה בלא מדמה, ומידה בלא מדמה איננה מתעוררת.
השילוב בין תיקון המידות לתיקון כח המדמה
נמצא א"כ, שכאשר אנו מציירים עבודה של תיקון המידות הרעות בקומת נפשו של אדם בכלל, ובסוגיית העצבות בפרט [שזהו עיקר הקלקול שמתהווה מכח המדמה], ראשית עלינו להבין שיש את כח המידות הרעות כשלעצמן, ויש את ההרחבה שלהן מכח המדמה.
וכאשר נבוא לדון על איזה חלק עלינו לעבוד לצורך תיקון המידות, הרי שנצרכת עבודה על שני החלקים, הן על כח המדמה והן על המידות כשלעצמן.
אכן, ישנה אפשרות כמובן לעבוד על המדמה, ואם אדם יצליח לתקן את המדמה באופן שלם, הרי שהמדמה דקדושה יתגלה, והמידות עצמן יתוקנו. אולם צורת העבודה הנכונה היא לא לעבוד רק על המדמה כשלעצמו, אלא בד בבד כשעובדים על תיקון כח המדמה, עובדים גם על המידות כשלעצמן, ובצירוף העבודה על שניהם, נעשית נקודת התיקון בצורה נכונה.
החילוק בין ציורי המח לציורי הלב
כעת נציין נקודת חידוד נוספת ביחס לכח המדמה.
כאמור, כח המדמה מצוי בחלקים הרעים שבקומת נפשו של האדם, שזהו החלק התחתון שלו בבחינת אדמה, ומכח כך נגרמת לאדם העצבות בחלק התחתון ממש, ולמעלה מכך ישנם שני חלקים אחרים של המדמה שמתגלים בקומת נפשו של האדם, חלק אחד מתגלה במוחין – הן ככח של דימוי מילתא למילתא והן ככח ציור, וחלק נוסף מתגלה במידות האדם שבלב – הן ככח הרחבה והן ככח ציורי הלב.
הדברים באים לידי ביטוי למשל, בדברים שהאדם רואה בחלומו, כדברי הפסוק: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי" (שה"ש ג, א), הרי שכח המדמה מתגלה בבירור בחלום.
מה האדם מדמיין בחלומו?
ישנם חלומות שמקורם בהתגלות כח המדמה, שמראה דברים שהמח שלו צייר במשך היום או שהלב שלו משתוקק אליהם להדיא, ולעומת זאת ישנם חלומות המגיעים לאדם למרות שנראה לו בבירור כי אלו דמיונות שאינו רוצה אותם כלל.
אכן ברור הדבר, שאדם רואה בחלומו רק דברים שיש להם נקודת התקשרות מסויימת לנפשו, ואם אין לאדם קשר לדבר מסויים כלל, הוא לא יחלום עליו, שהרי הדמיון תמיד נבנה על גבי מחשבה קודמת, ומכח כך מגיע החלום.
כמובן, איננו עוסקים בחלומות השייכים לדרגות גבוהות יותר שבהם הרוח יוצאת מן הגוף ומשוטטת במקומות אחרים, ומכח כך מגיעים כוחות אחרים של דמיון, אלא כוונתינו לדמיון היסודי בקומת נפשו של האדם שמתגלה מכוחות עצמו.
כפי שהוזכר, כח המדמה שמתגלה במוחו של אדם בחלום, מתחלק לשני חלקים, חלק אחד של חלומות שהנפש שלו קשורה לדבר מסויים, ומכח כך הוא מדמה וחולם על אותם דברים, וחלק נוסף שהאדם מדמה וחולם על דברים הרחוקים מנפשו, או שאינם קשורים כלל לנפשו.
בדרך כלל בחלומות מהסוג השני, האדם מתעורר מהחלום, וכאשר הוא נזכר בכל מיני דברים שעלו מכח המדמה, הוא איננו מצליח להבין כיצד הגיעו החלומות הללו אליו. ואפילו אם יש שייכות כל שהיא, היא נמצאת מאד בהעלם.
מה ההבדל בין שני סוגי החלומות הללו?
כאשר האדם מצייר דברים באמצעות כח המדמה, ישנם שני מקומות שהאדם מצייר את דמיונותיו, יש דמיונות שהאדם מצייר במוחו, ויש דמיונות שהאדם מצייר בלבו. [בדקות, הציור תמיד קיים בשניהם, וכל ההבדל הוא רק ביחסיות, כמה נמצא במח וכמה נמצא בלב].
היצרים - יצר טוב ויצר הרע - נקראים יצרים - מלשון צורה, מלשון ציור. יצר טוב – המקור לציורי קדושה, יצר הרע - המקור לציורי טומאה. וכדברי חז"ל (סוכה נב ע"א) שהיצר הרע נדמה לצדיקים כהר גבוה, ואותו יצר הרע נדמה לרשעים כחוט השערה, וזאת מכיון שכוחו של היצר הרע הוא דמיון, ציור של דמיון, ואותו ציור מתראה לצדיקים ולרשעים באופן שונה.
הדמיונות הנמצאים במח - זהו ציור אחד, והדמיונות שנמצאים בלבבו של אדם - הינם ציור שונה. מהו ההבדל בין שני הציורים הללו?
ציור שמתגלה במוחו של אדם, זהו ציור ניכר וגלוי יותר, אולם גם במחשבה ישנם ציורים דקים ומהירים שעוברים כהרף עין שהאדם כמעט אינו מודע אליהם. לעומת זאת ציור שמתגלה במציאות לבבו של אדם, זהו ציור שמקושר למידות שלו, לרצונות שלו. וכשם שהרצונות של האדם חלקם גלויים וחלקם כמוסים יותר, כן הדמיונות המתגלים מהרצון הבלתי גלוי, נראה לאדם שאין לו קשר לאותו דמיון, אולם אליבא דאמת זה נובע מהרצון הכמוס שאינו מודע לו.
התיקון המשולב של כח המדמה
לאור האמור, העבודה על תיקון כח המדמה שבאדם, מורכבת משני החלקים גם יחד; הן על כח המדמה שנמצא במוחין על כל חלקיו, והן על כח המדמה המצוי בלבו של האדם על כל חלקיו.
לפיכך נצרכת עבודה על עצם כח המדמה כשלעצמו שמקורו במוחין, אולם בנוסף לכך, כמובן שנצרכת עבודה על הכח המדמה שנמצא בלבבו של אדם, ששם מקום היצר הרע, שכל מהותו הוא 'דומה', מלשון דמיון, ומכח כך הוא משמש הן כיצר הרע, הן כמלאך המות, הן כשטן, ומכוחו האדם אף מגיע לגיהנם, ששרו של גיהנם נקרא 'דומה'.
עיקר יסודה של העבודה על הכח המדמה שמצוי בלבו של האדם, אינו על הציורים כשלעצמם, כי שם הציורים מתמזגים בעומק לבבו עם הרצונות והמידות שלו, ולפיכך שם בהכרח שהעבודה תהיה משולבת, מחד עבודה על הדמיונות, אולם מאידך נצרכת עבודה גם על המידות שבאדם, ובדקות על שורש הרצונות.
הדרך החיצונית שמציגים בעבודה באמצעות 'דמיון מודרך', בדרך כלל היא בנויה על מהלך של התמקדות במח, על כח הדמיון שנמצא במח, ואכן במידה מסויימת ניתן להדריך את המח.
ברם, כפי שנתבאר, כדי לתקן כראוי את מידות האדם, לא די לתקן את כח המדמה השכלי שבקומת נפשו של אדם, כיון שכאמור, כח המדמה מצוי הן במחשבתו של האדם והן בלבו, וכאשר עובדים לתקן את כח המדמה המחשבתי בלבד [ועצם צורת העבודה – אף היא סוגיא לעצמה], יתכן שמצליחים במידת מה לתקן את כח המדמה שמקורו במח, במחשבה, אך מלבד כך נצרכת עבודה נוספת על הדמיונות שמצויים בלב האדם, ששם מקור רצונותיו ומידותיו של האדם, וכאן אם ננסה לעבוד לתקן רק את כח הציור של הדמיון כשלעצמו, כמעט לא תהיה בכך תועלת, כיון ששם מחוברים שני החלקים גם יחד, כח המדמה שבלב, יחד עם המידות והרצונות בקומת נפשו של אדם.
מקור עיקר העצבות
כפי שהזכרנו בתחילת דברינו, עיקר ההשפעה של כח המדמה, הוא בכך שמביא את האדם לידי עצבות, לידי אדמה, עפר.
כעת נתבונן. לאחר שנתבאר שישנם שני מקורות לכח המדמה, כח המדמה שבמוחין, וכח המדמה שבלבו של האדם, איזה מדמה יותר מביא את האדם לידי עצבות, לידי אדמה, האם המדמה שנמצא במוחין, או המדמה שנמצא בלבו של האדם?
אכן בהשקפה ראשונה נראה, שעיקר העצבות נובעת כתוצאה מכח המדמה שבלבו, שהרי העצבות מקורה ב'יש לו מנה רוצה מאתים', וכאשר הוא לא משיג את המאתים, הוא מגיע לעצבות, וכן על זה הדרך בשאר המידות – שמקורן בלב.
אולם בדקות יותר, גם המדמה שבמוחין - מביא את האדם לידי עצבות, ונבאר.
פעמים אדם מרגיש לרגע קט שהוא עצוב. אם הוא ינסה לברר עם עצמו מהו מקור תחושת העצבות שהוא חש, הוא לא ידע להשיב על כך בצורה ברורה.
אולם התשובה האמיתית היא, שבמוחו עבר דמיון קל מאד, דמיון שחולף מאד מהר, ואותו דמיון עורר בו תשוקה לדבר מסויים, ומכח כך הוא נעשה עצוב.
אכן, עצבות זו אינה גלויה, מחמת שאינה מתגלה בלבבו בבירור בצורה של מידות שמצורפות למדמה, אבל כיון שמח האדם אינו נח לרגע, הרי שאם הוא זוכה, מוחו עסוק תדיר בקדושה; בעסק התורה, בדבקות בבורא ית"ש וכו', אך כשאינו זוכה, מוחו משוטט בכל המקומות מכח הדמיונות שבקומת נפשו, ומכח כך הוא מגיע לידי נקודה של עצבות.
חלק זה של הדברים, מהווה הקדמה לסוגיא הכללית של כח המדמה בקומת נפשו של אדם, ומטרתו היא לצייר תמונה כללית של מבנה כח המדמה, היכן הוא מצוי וכיצד הוא פועל.