פרשת השבוע תשסה 048 שופטים

שכליות, ולמעלה מן השכליות

א.

שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נֹתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק.

אומר רש"י, שופטים ושוטרים, שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותם, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט.

הרי שהמצוה לתת, היא- 'בכל שעריך'. כלומר, ה'מקום' של הנתינה- הוא ה'שער', ובשער נותנים- גם את השופטים וגם את השוטרים, 'שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך'.

נקודת החילוק בין השופט לשוטר: השופט- הוא הבחינה השכלית, 'שופטים, דיינים הפוסקים את הדין', הרי שהם דנים בשכליות, מה שאין כן השוטר- זוהי הנקודה המעשית, 'הרודין את העם אחר מצוותם, עד שיקבל עליו את דין השופט', להוציא את הנקודה השכלית, את הבכח- לבפועל, לעולם העשיה. הרי שהשופטים- ענינם שכליות, והשוטרים- ענינם עשיה.

'שַׁעַר': הוא בחינת עולם המעשה כידוע, 'זה השער לה'' (תהלים קיח'), הוא המקום התחתון- בחינת מלכות, בחינת עשיה.

נמצא, שמצד מה שהשוטרים ענינם עולם העשיה, [שענינם, להוציא את השכליות לעשיה, להעמיד את עולם העשיה,] ומקום העשיה הוא ה'שער', הרי שמצד כך- מה שהשוטרים נמצאים בשער, זהו מקומם. אבל נקודת החידוש שמתגלה כאן לפנינו, היא- 'שופטים' ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שלא רק השוטרים נמצאים בשער, אלא גם השופטים נמצאים בשער. והדבר צריך תלמוד: מה מקומם של שופטים בשער? הרי השופטים מקומם בבית דין! א"כ מדוע נכתב בלשון הפסוק- תתן לך בכל 'שעריך', הרי לכאורה מקום השופטים [שענינם שכליות,] אין ענינו לשער!?

ב.

באמת כתיב 'בחכמה יִבָּנֶה בית' (משלי כד,ג), ובלשון הזוהר הקדוש 'אבא יסד ברתא'. החכמה- היא השורש, עד אשר משתלשלת לעשיה. 'יבנה בית', הבָּיִת- מה שכתוב בלשון המקובלים, נקראת חכמה תתאה. השורש של כל דבר- הוא בחכמה, 'כֻּלם בחכמה עשית' (תהלים קד'). שורש החכמה מתפשט- עד הבית, עד עולם העשיה, הבניה בפועל.

הרי, שהן הראשית- נקראת חכמה, חכמה עילאה, שורש החכמה, והן ההתפשטות עד עולם העשיה, יבנה בית- גם היא נקראת חכמה, חכמה תתאה.

נקודת העשיה, הרי שהיא מוגדרת כ'שַׁעַר': היא מקום ההתחלה שמשם נכנסים לעולם העבודה, כלשון החינוך ועוד, 'אחר המעשים נמשכים הלבבות'. כלומר, כאשר האדם רוצה להגיע לנקודה הפנימית של נקודת הלב, הגשר, השביל להגיע לכך, הוא- עולם העשיה, אחר ה'מעשים' נמשכים הלבבות. הרי שהמעשים הם בחינה של שער, מקום הכניסה לעולם הפנימי.

כאשר מתגלה כאן לפנינו 'שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך', הרי שהשופטים, נקודת השכליות- גם היא נמצאת בשער. עומק הגילוי הוא- שהשופטים, נקודת השכליות, גם היא בחינה של שער ותו לא.

מצד התפיסה הפשוטה, הרי, שבחכמה- יבנה בית, כלומר, שורש החכמה, הוא שורש, עד אשר הדבר משתלשל לעולם העשיה, ועולם העשיה, אחר ה'מעשים' נמשכים הלבבות, דייקא הוא הוא השער, אבל חכמה עילאה, שורש החכמה, הוא איננו שער, הוא שורש לכל הקומה כולה. מה שאין כן, כאשר מתגלה כאן שנקודת השכליות, השופטים, נמצאים בשער: הרי, שכשם שעולם העשיה- הוא שער, כך שורש עולם העשיה, שהוא ה'בחכמה יבנה בית'- הוא ג"כ רק שער.

עומק הדברים.

ג.

באמת, יש שלש מדרגות: יש את המדרגה השכלית ה'מושגת', יש את המדרגה ש'איננה מושגת' שנקראת- פלא עליון, ויש את נקודת ה'ממוצע' שנקראת- הַשְׁעָרָה, מה שהאדם מְשָׁעֵר שזה כך וכך.

הנקודה המושגת- הרי היא מושגת לשֶׂכֶל. הנקודה הלא מושגת- הרי היא איננה מושגת. אמנם נקודת הממוצע- היא קיימת בבחינת ההשערה, האדם משער שזה כך וכך. היא לא מושגת, כי אם היא מושגת אין כאן השערה, אלא יש בירור במהות, ולכך, אי אפשר להגדיר שהיא מושגת, כי אם היא מושגת אז לא צריך לשער מה משיגים. הרי שאי אפשר להגיד- שהיא לא מושגת כלל, כי אם היא לא מושגת לא שייך לשער מה יש שם, ומאידך אי אפשר לומר- שהיא מושגת, כי אם היא מושגת זוהי איננה השערה אלא ודאות.

כבר ביארנו כמה פעמים (ע' פי' בלבבי על רחובות הנהר.....), שענין המדרגות, זהו ענין של הסתכלות כעין משקפת, להסתכל על כל הקומה כולה.

כלומר, מצד שטחיות הדברים: הרי שההדרגה ענינה- מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה, וכאשר האדם עולה למדרגה עליונה יותר, הרי שהמדרגה התחתונה אין לה שייכות לנקודתו. אבל בעומק, זה איננו כן: כל המדרגות כולן- הן בחינה של צורת הסתכלות, והרי שכל מדרגה מסתכלת על כל הקומה כולה, לפי ההסתכלות של אותה מדרגה. והרי שכשם שהיא מסתכלת על עצמה בבחינה הזו, כך היא מסתכלת על המדרגה מתחתיה ועל המדרגה מעליה באותה בחינה, באותה הסתכלות.

לעניננו, המדרגה של השכליות רואה כל דבר- בצורה של שכליות, ואף את הפלא עליון הלא מושג, היא תופסת אותו כשכליות לא מושגת, אבל כשכליות, מחמת שהיא מַבֶּטֶת על כל דבר כצורה שכלית, אלא שיש שכל המושג, ויש שכל הלא מושג, ובלשון אחר- דעת הנגלית ודעת הנעלמת. אבל ההסתכלות שלה על כל דבר- היא לראות את הדבר שהוא שכליות, אף שהשכליות לא מושגת, היא איננה מוגדרת כדבר שאיננו שכליות, אלא כשכליות לא מושגת (ע' בלבבי ח"ט...., ובבלבבי ח"ח בהקדמה, ובסוף פרק....).

מאידך, המדרגה העליונה, שהיא המדרגה השלישית שהיא פלא עליון, הרי שמצד הסתכלותה, כל הבריאה כולה נקראת- 'פלא עליון', 'במופלא ממך אל תדרוש, אין לך עסק בנסתרות' (חגיגה יג. בשם בן סירא). וביאור הדבר, שמכיון שיש ניצוץ אלקות בכל דבר, ומצד האלקות הוא לא מושג, הרי שמסתכלים על כל דבר- בתפיסה של פלא עליון.

כידוע שיש שתי נוסחאות בבעל שם: יש נוסח בבעל שם, שבכל דבר יש נשמה- אוכלים נשמות, שותים נשמות, יושנים על נשמות, ויש לשון בבעל שם, שבכל דבר ודבר יש ניצוץ אלקות. מצד הלשון שכל דבר זה נשמה- הנשמה מצד מהותה היא שכליות, והרי שבכל דבר ודבר, צורת ההסתכלות עליו הוא במבט של שכליות, במבט של 'כלם בחכמה עשית'. מה שאין כן מצד הלשון שבכל דבר ודבר יש ניצוץ אלקות- הרי שאלקות הוא לא מושג, לית מחשבה תפיסא ביה. ומצד כך, עומק ההגדרה שבכל דבר יש ניצוץ אלקות: שמכיון שהדבר, חיותו ושורש הויתו, הוא הניצוץ אלקות שמחיהו, הרי- שהדבר אין לו השגה, הוא לא מושג. ומצד שב'כל' דבר יש ניצוץ אלקות, הרי שכל דבר ודבר איננו מושג, כלומר- לא רק שיש מדרגה שנקראת פלא עליון שהיא לא מושגת, שהיא מופלאת, אלא שבכל דבר ודבר יש ניצוץ אלקות וא"כ 'הכל' לא מושג (ע' בלבבי ח"ח פרק ז' אות יב', ובלבבי ח"א בחתימת הספר אות קפג').

הרי לנו א"כ, שמצד הדרגה הראשונה- מסתכלים על כל דבר ודבר בצורה של 'כלם בחכמה עשית', צורה של תפיסה שיש חכמה נגלית וחכמה נעלמת, מה שאין כן מצד המדרגה השלישית- כל דבר הוא מופלא.

נקודת הממוצע, שהיא בחינה של השערה, ענינה- שהאדם תופס שכל דבר הוא במהלכים של הדעת, כי אם לא כן אי אפשר לשער כלום, אבל מאידך, זוהי חכמה נעלמת, והוא 'משער' שהדברים הם כך וכך. הרי שהדבר, מחד- הוא למעלה מהשגתו, הוא פלא בעיניו, אבל מאידך- הוא לא פלא מוחלט, רק בחינה של פלא של דעת הנעלם, ואפילו הכי שהוא דעת הנעלם, הוא רוצה 'לגעת' בדעת הנעלם, על ידי שהוא 'משער' שהדברים הם כך וכך. ומכיון שהזכרנו, שכל מדרגה היא הסתכלות על כל הקומה כולה, מצד כך, הרי שכל הבריאה כולה- היא רק בחינה של השערה בלבד, ולא ידיעה שכלית.

הרי לנו שלש מדרגות: מדרגה ראשונה- להסתכל על כל דבר בצורה של שכליות, 'כלם בחכמה עשית', מדרגה שניה- לראות כל דבר ודבר בבחינה שהאדם משער שהדברים כך וכך (ע' בלבבי ח"ו פי"ג § ג'), והמדרגה השלישית- להסתכל על כל דבר בבחינה של פלא עליון (ע"ש § ב').

ד.

העליה מעולם השכליות לעולם הפלא עליון, היא ע"י נקודת הממוצע, שהיא בחינה של עולם השערה.

שופטים ושוטרים תתן לך בכל 'שעריך', 'שעריך'- לשון שַׁעַר, לשון שְׂעָרָה, לשון הַשְׁעָרָה. כלומר, הגילוי כאן, הוא- שהשופטים, שהם נקודת השכליות, הם הפוסקים את הדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו:) לפי דעתו ושכלו, אבל תפיסת שכלו, היא תפיסה בגדר של השערה בלבד, ולא בגדר של ידיעה שכלית (עעו"ש בסוף § ב'). הרי שהמקום שבו נותנים את השופטים- הוא גילוי על המהות הפנימית של השופטים: שהיא איננה ודאות שכלית, אלא רק בגדר של השערה בעלמא. והרי שמצד כך, זו ההסתכלות על כל הקומה כולה, ודייקא 'שופטים' ו'שוטרים' תתן לך בכל שעריך: שכל הקומה כולה, מרישא של 'בחכמה' עד ההשתלשלות של 'יבנה בית', כל הקומה כולה- היא בבחינה של 'שעריך', בחינה של 'השערה' בעלמא.

הרי שמתגלה כאן לפנינו, העליה מעולם השכליות, בגילוי נקודת הממוצע, להבין שכל דבר ודבר זה רק בגדר של השערה בעלמא.

כידוע, שהשׂערות שנמצאות באדם, שערות הראש הן בחינת מותרות המוחין, שיוצאות כלפי חוץ.

בפשטות, מותרות המוחין, הן נקודת הפסולת שבמוחין, א"כ המוחין עצמם, הם למעלה ממדרגת השערות, שהרי היה לנו כאן טוב ורע, הטוב- נשאר במוחין, והפסולת- יצאה לחוץ. א"כ צריך תלמוד: כיצד יתכן, שמצד ההתגלות רואים שהשערות הן למעלה מן הראש, הרי שהשערות הן למעלה מן המוחין, כיצד יתכן שהמותרות הן למעלה מהמוחין עצמם?

עומק הדבר של מותרות המוחין: מצד שטחיות הדברים- הרי זו הפסולת של המוחין כפי שהזכרנו, אבל מצד עומק הדבר- זוהי אותה בחינה ששמה המוחין כבר לא יכולים להשיג, כל יתר כנטול דמי, הוא בבחינה של אַיִן, שלמעלה מן המוחין ולכן הוא לא מושג. הרי שמותרות המוחין, ענינם- ממקום שהמוחין מסתיימים ואין למוחין השגה בדבר, ולכן, השערות הן למעלה מן המוחין עצמם, כי זו כל מהותן- שהיכן שהמוחין לא משיגים, שמה מתחילות השערות.

הרי לנו, שבחינה של שֵׂעָר ובחינה של השׁערה- חד הם. ענינם- לבאר עולם שלמעלה מן המוחין.

מצד התפיסה הראשונה, הרי שתורה מביאה לידי זהירות, לידי זריזות, וכו', ואיזו תורה? תורה של שכליות. הרי שהתורה- היא השער גופא, בחינת חכמה תתאה.

מצד הקומה היותר פנימית, הרי שאנחנו עולים מעולם של שכליות, של השגה, לעולם של השערה, ומצד כך, הרי שהשַׁעַר, הפֵּתַח לעלות- הוא דייקא להבין שאין שכליות ודאית, אלא שהכל זה בגדר של השערה בעלמא. הרי שההשערה והשַׁער- חד הם, כלומר, לברר שכל השערה היא איננה אלא שַׁער בלבד לאַיִן, לפלא עליון. כלומר, לא לתפוס, שהעליה מעולם של שכליות לעולם של השערה, היא נקודה של תכלית, אלא, ככל מדרגה עליונה אשר ביחס למדרגה שמעליה, היא איננה אלא שער בלבד. והרי, שביחס לעולם השגת השכליות- אז עולם ההשערה הוא בחינה של בתי גוואי, היכל פנימי, מה שאין כן ביחס לפלא עליון- הרי שענין ההשערה, הוא 'בכל שעריך', כלומר זה רק 'שַׁער' בשביל להיכנס לפלא עליון.

העולה מן הדברים, שכל מקום שנמצאת בחינה של שֵׂער, זוהי אותה נקודה דקה שלמעלה מן המוחין.

ה.

חז"ל אומרים, אין בין גן עדן לגיהנם אלא כחוט השערה בלבד.

עומק הדברים.

אילו לא חטא אדם הראשון, הרי שמיד היה נכנס לאלף השביעי, וא"כ לא היתה את ההבדלה בפועל של גן עדן וגיהנם: כי לגיהנם הוא בודאי לא היה נכנס, אלא לאלף השביעי, ולגן עדן על אף שגופו היה שם, אבל מיד הוא היה נכלל באלף השביעי. הרי, שנקודת ההתפרטות של גן עדן וגיהנם באופן החלטי, של קביעא וקיימא- זו תולדה של חטא עץ הדעת טוב ורע: טוב- קו ימין, גן עדן, ורע- קו שמאל, גיהנם. הרי שנקודת החילוק בין הימין והשמאל, היא מכח עץ הדעת טוב רע.

כאשר מתברר שהדעת, המוחין, הם אינם מוחין החלטיים, אלא הם מוחין של השערה בלבד- הרי, שהחילוק בין גן עדן לגיהנם, הוא איננו החלטי, אלא רק השערה בלבד. כלומר, כל זמן שאנחנו תופסים את הדעת, כדעת המוחלטת- א"כ נקודת ההבדלה בין ג"ע לגיהנם, היא החלטית, מה שאין כן, כאשר אנחנו תופסים את העולם שלמעלה מן הדעת, שאינו אלא השערה בלבד- הרי שהחילוק בין ג"ע לגיהנם, הוא רק כחוט השערה בלבד, כי המהות של ההתחלקות היא לא מדעת המבדלת כפשוטו, אלא רק מצד ההשערה שהאדם מחלק את הדברים.

אמנם למעלה מכך, כאשר האדם זוכה להגיע לעולם האחדות, הרי שהוא תופס את ג"ע וגיהנם- כמציאות 'אחת'. מצד עולם האצילות שאיהו וגרמוהי חד איהו וחיוהי חד- האורות והכלים הם חד, ומצד כך, הרי שאין בין ג"ע לגיהנם אפילו חוט השערה.

הרי לנו שהחילוק בין ג"ע לגיהנם, יש בו את שלשת המדרגות שזכרנו מתחילה: מצד התפיסה הפשוטה- הרי שהחילוק בין ג"ע לגיהנם הוא החלטי, דעת המבדלת, מה שאין כן מצד התפיסה השניה- הרי שאין בין ג"ע לגיהנם אלא חוט השׂערה בלבד, נקודת ההשׁערה היא זו גופא שמחלקת בין ג"ע לגיהנם, אולם מצד התפיסה השלישית, המדרגה השלישית- הרי שג"ע וגיהנם הוא 'אחד', סוד 'רזא דאחד'.

ו.

בפסח מביאים שעורים, שהם מאכל בהמה, עד שבועות שמביאים שתי הלחם שזה מאכל אדם, חיטים.

מצד פשוטם של דברים- הרי שיש כאן עליה, ממדרגת בהמה למדרגת אדם. אבל בעומק- 'אדם ובהמה תושיע ה'' (תהלים לו'), אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה (חולין ה:), ומצד כך, הרי שההדרגה היא לא: 'בהמה, אדם', בלבד, אלא צורת ההדרגה היא : 'בהמה, אדם, בהמה'. כלומר, צריך לצאת מלמטה מן הדעת לדעת דקדושה, ומדעת דקדושה ללמעלה מן הדעת, שזה משימים עצמם כבהמה. ומצד כך, הרי שמתחילים- בשעורים, לאחר מכן- חיטים, ולאחר מכן, חוזר חלילה בסוד נעוץ סופו בתחילתן- לשעורים.

ביאור הדברים.

'חטא' ו'חיטה', הם מאותו לשון: הרי שמאכל אדם שהוא חיטה, בעומק- זה מחמת החטא. תינוק אין בו דעת עד שאוכל חיטה, הרי שכח הדעת, הוא בכח החיטה, משם דייקא נקודת החטא, דעת דקליפה כנגד דעת דקדושה.

העליה מִתחילה מבהמה לאדם, מלמטה מן הדעת, משעורים, ענינה- שכאשר אין לאדם שכליות כלל, הרי שכל השגתו היא בבחינה של מגשש באפלה, בחינה של השערה בלבד, והאדם צריך לבנות קומה של מוחין מבוררים, 'אֱמֹר לחכמה אחֹתי את' (משלי ז,ד), ברור לך הדבר כאחותך (סנהדרין ז:), שתהיה ברירות, עולם ברור ראיתי. הברירות, היא נקודת הפיסגה של ההבדלה: מעמידים כל דבר ודבר במקומו.

אבל לאחר מכן, צריך לדעת שהברירות הזו, שזה מאכל חיטים שיוצר דעת, הוא מקום הזה לעומת זה של דעת דקדושה שכנגד דעת דקליפה, חיטים- בחינת חטא, מקום החטא, ההויה ששייך בה חטא. ולכן, העליה צריכה להיות בחזרה למאכל בהמה, לערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ומצד כך, צריך לחזור דייקא למאכל בהמה שהוא בחינה של שעורים. מאכל בהמה שהוא שעורים- הוא בבחינה של משימים עצמם כבהמה, שמבטלים דעתם, ומתברר שכל הדעת היא רק בבחינה של שׂעורים, של שֵׂער, של השׁערה בלבד. זהו גילוי על המהות של המוחין, על כח האדם שהוא חכמה, כח מה, שבאמת משימים עצמם כבהמה, שכל השגת שכלנו זה בגדר של השערה בעלמא (ע"ע נח ס"ה אות ז').

ז.

שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נֹתן לך. מה הדקדוק 'אשר ה' אלקיך נתן לך'? אף שבודאי הדברים אמת, אבל לשם מה, זה הוזכר כאן בפסוק דידן?

עומק הדברים.

אשר 'ה' אלקיך' נתן לך- כח הפועל בנפעל. ומצד ש'ה' אלקיך' נתן לך- הרי שיש כאן גילוי אלקות בשׁער, זהו הגילוי שמוציא ומברר שהדעת היא איננה מוחלטת. מה שאין כן מצד קומת האדם, קומת הנבראים, שם נאמר- 'כלם בחכמה עשית', ביחס לנבראים, הרי שתפיסתם והויתם, זה- 'בחכמה' עשית.

הרי שהגילוי לבנות עולם, ולצאת מהעולם הקדום של 'בחכמה עשית', הוא מצד גילוי האלקות, ודייקא מצד אשר 'ה' אלקיך' נתן לך, שיש כאן גילוי של אלקות דייקא, מצד כך נאמר- 'שופטים' תתן לך בכל שעריך. הגילוי שהכל, אפילו נקודת השכליות היא רק בגדר של השערה בעלמא, הוא דייקא מצד ההתגלות של האלקות. אף שבודאי אין כאן גילוי של אלקות גמור, כי א"כ זה לא היה בחינה של השערה אלא בחינה של פלא עליון, אבל שורש ההארה, הוא מעולם של אלקות, שלמעלה מתפיסת קומת אדם, כי תפיסת קומת אדם- היא שכליות, החלטיות.

ח.

ושפטו את העם משפט צדק.

מהו המשפט צדק ששופטים את העם?

ידועים דברי הבעל שם שמבאר את מה שכתוב בזוה"ק 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם- דא רזא דגלגולא': שאף שכלפי הרואה פעמים נראה שהבית דין טעו, שגו ברואה, זיכו את החייב, וחייבו את הזכאי, מ"מ מצד סוד בגלגולים, הרי שסה"כ יוצא בבפועל דין אמת לאמיתו.

כלומר, הדיין פוסק- כפי נקודת שכלו. אבל, ברזא דגלגולא מתברר- שהפסק לא היה לפי השכל של הדיין, כי הרי מצד השכל של הדיין, נמצאת כאן טעות, אלא שהקב"ה סיבב כך בשביל לחשבן חשבון שלמעלה מהשגת הדיין. הרי שמתגלה כאן לפנינו, שכח הפסק של 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', שמכח כך השופטים שופטים לפי המשפטים, הַמְּכַוֵון, הנקודה הפנימית שמנהֶגֶת, שמנַעַת את הכל, זו לא נקודת השכליות של הדיין. 'ושפטו את העם משפט צדק', זה דייקא מצד אשר 'ה' אלקיך' נתן לך, לברר שנקודת הדין מונהגת ממנו ית'. מה שאין כן כאשר הדיין תופס, 'שופטים ושוטרים תתן לך- לפי דעתך דידך' כהחלטיות, הרי שהוא מנתק את עצמו ממקור ההנהגה.

'אלקים נִצב בעדת קל' (תהלים פב')- במקום שהדיינים דנים (סנהדרין ו:). ועומק הדברים, ש'אלקים נִצב בעדת קל': מצד שטחיות הדברים- הרי שזהו בגדר סייעתא דשמיא לכוון לאמת, אבל מצד עומק הדברים- ה'אלקים ניצב' הוא לברר, שההנהגה כאן היא לא על פי שכליות, אלא האלקות שכאן היא זו שמנהגת. כח ההנהגה בפנימיות מונהגת מצד הפלא עליון, ולא מצד התפיסה החיצונית בלבד שהיא תפיסה של שכליות.

ה'משפט צדק'- צדק בפנימיות, הדיין לא יכול לעשות, מפני שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא"כ, כיון שראיית האדם היא מוגבלת, הרי שנקודת הצדק איננה יכולה להעשות בודאות ע"י הדיין. רק כאשר יש ביטול האדם לנקודת האלקות המנהגת, ומצד שהוא ית' מנהיג את הדברים כרצונו, מצד כך- יש כאן צדק.

הרי ש'ושפטו את העם משפט צדק', זה דייקא עד כמה שהדיין תופס שהנקודה שמנהגת אותו זו לא נקודת השכליות דיליה, אלא האלקות, האלקים שנמצא בעדת קל, הוא זה שמנהיג אותו, ומצד האלקים, בודאי שאין עול במשפט. מה שאין כן מצד הנברא- אפילו אם רצונו לברר את הדין, ולא לקחת שוחד להיות מוטעה בשכלו מחמת השוחד, אבל עצם השכל הוא מוגבל, והוא לא יכול לברר משפט צדק.

ט.

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, מצד השטחיות- הרי שכל דיין צריך לדון לפי שכלו, אבל מצד העומק- לעולם ההנהגה של הדיין היא לא מצד שכלו, אלא הוא רק כלי, אבל האור הוא אחד: 'אלקים ניצב בעדת קל', ומצד כך, מאי נפק"מ איזה דיין, ומה רמת השכליות של הדיין?! כאשר הכלי מתבטל לאור, הרי שאין נפק"מ לנקודת הכלי.

כאשר הכלי כלי לעצמו, הרי שאם הדיין יותר חכם- יש יותר הסתברות שיפסוק דין אמת לאמיתו. מה שאין כן כאשר הדיין, הוא דיין שיודע שהנקודה המנהגת אותו, היא נקודה שלמעלה מנקודת שכלו- הרי שאין לך אלא דיין שבימיך (רש"י יז,ט), מצד ש'אני הוי"ה לא שניתי' (מלאכי ג,ו), אין שום נפק"מ בין דיין שבימיו לדיין שבדורות קודמים.

'אל תאמר מֶה היה, שהימים הראשֹנים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלתָ על זה' (קהלת ז,י). כלומר, בעומק, החילוק בין ימים קדמונים לימים אלה, הוא מצד נקודת החכמה: כי הרי הדורות הולכים ומתמעטים, ודורות קדמונים חלוקים מדורות אחרונים ע"י מעלת תוקף שכלם. מה שאין כן מצד הנקודה הפנימית, מצד הלמעלה מן החכמה, 'כי לא מחכמה', אין נקודת התחלקות בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. מצד החכמה- יש חילוק, מה שאין כן מצד למעלה מן החכמה, שהוא נקודת האלקות ששורה בכל דבר ודבר- אין נקודת חילוק בין דורות ראשונים לדורות אחרונים.

י.

נקודת האלקות, שנמצאת במקומם של דיינים, היא זו שמתגלה בכל שעריך. ומצד שהשער הוא נקודת הסוף, ומתגלה בה נקודת האלקות, הרי שנעוץ סופן בתחילתן, ומצד כך- אין יש, אלא אלקות בלבד.