הכל נמצא בתוכך

מקומו האמיתי של כח החיפוש שבאדם

ננסה מעט בעזר ה' להגדיר ולבטא את הדברים בתוך מילים, אך המושגים הם הרבה יותר עמוקים מאשר מה שהפה יכול לדבר.

*

טבע האדם הוא, שאיננו רוצה לעמוד על עומדו, על מקומו, ועל מצבו, אלא הוא משתוקק לחפש ולמצוא ולגלות דבר חדש יותר.

נתבונן, מהיכן בקומת נפשו של האדם נובע אותו כח של 'חיפוש', מה מקומו בצורת המבנה של נפש האדם?

שלושה מניעים של כח החיפוש

כפי שמבואר בדברי רבותינו, כח ה'חיפוש' בנפש האדם, באופן כללי, מתחלק לג' מקומות:

א. 'הנפש הבהמית' – כידוע מדברי רבותינו, האדם מורכב מחמשה חלקים, שהם: א. נפש, ב. רוח, ג. נשמה, ד. חיה ה. יחידה. ולמטה מכל חמשת החלקים הללו, יש חלק תחתון יותר, שנקרא בלשון רבותינו - 'נפש בהמית'. הנפש הבהמית, גם היא מחפשת, גם היא משתוקקת, גם היא רוצה. ההשתוקקות הזו קיימת אצל כל אדם ואדם, שהנפש הבהמית שלו משתוקקת ומחפשת 'חומריות'.

רוב החיפוש שנמצא בעולם שבו אנו חיים, הוא חיפוש של הנפש הבהמית שמחפשת 'בהמיות', 'חומריות', עוד הנאה, עוד גירוי. זהו סוג חיפוש מוכר, ידוע, ומצוי [כמעט] אצל כל בני האדם (אמנם, בנפש הבהמית יש אף כוחות חיוביים, כפי שנתבאר בספר הכרה עצמית (פרק א', חלק ב'), אך אצל רוב בני האדם החיפוש הוא מכח הכוחות הנמוכים והשליליים שבנפש הבהמית, ולא מכח הכוחות החיוביים).

זהו סוג אחד של חיפוש.

ב. 'השכל המשתוקק' - סוג שני של חיפוש הוא, שהאדם מחפש מכח ה'שכל', בלשון רבינו הגר"א[1] זה נקרא: 'החפץ השכלי', ובלשון רבינו הרמח"ל[2] זה נקרא: 'השכל המשתוקק' - הוא מחפש 'לדעת'.

כל אחד מכיר את סוג אנשים הללו, שיש להם תכונה שכלית לדרוש ולתור בחכמה, לעיין, להתבונן, להעמיק, לחקור, לפרק ולהרכיב, כל אחד לפי תכונותיו. הצד השווה של אותם בני אדם, שהכח השכלי, ה'חפץ השכלי' שבהם, משתוקק לדעת. הם מחפשים יותר עומק, הם מחפשים דברים יותר פנימיים, השכל שלהם משתוקק לדעת.

ג. "הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא'' – אמנם, ישנו סוג שלישי של חיפוש. על הסוג השלישי של החיפוש נאמר בפסוק: "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו, ז). נפש האדם[3], יש בה השתוקקות, תשוקה וחיפוש. האדם מרגיש מעין 'חלל ריק' בתוך הנפש (או חלל שלם או חלל למחצה לשליש ולרביע), הוא מרגיש איזשהו מקום 'ריק'. ה'ריק' הזה, מוליד בו תשוקה 'למלאות', מוליד בו תנועה לחיפוש של יותר עומק, של תפיסה פנימית יותר (ומי שהוא איש אמת, נפשו מחפשת גם 'אמת').

*

סיבת החיפוש אצל רוב בני האדם

אצל רוב בני האדם, החפץ השכלי ותשוקת השכל, לא היא זו שמניעה את החיפוש, אלא מה שמניע את החיפוש זוהי הנפש הבהמית שרוצה גירוי.

זולת כך, כאשר נבוא ונחלק את אותם בני אדם שמחפשים לא מכח הנפש הבהמית, נמצא, שהאחוז שמחפשים מכח החפץ השכלי הוא הקטן יותר, והאחוז שמחפש מכח ההעדר - החלל הפנימי, הוא האחוז היותר מצוי (לדוגמא, כל מי שקורא את הדברים הללו, מסתבר מאד שזה לא נובע בעיקר מהנפש הבהמית, אלא זה נובע או מה'חפץ השכלי', או מכך שהנפש מרגישה חלל, ריקון, והיא מחפשת מילוי). 

*

בירור המניע והמילוי של החיפוש

תנועת האדם לחפש, זוהי תנועה טבעית בנפש. אך האם ברור לו מהו הדבר שמניע את החיפוש שלו? מה גורם לו להשתוקק?

השאלה: 'מה מניע את החיפוש', זו לא רק שאלה מה 'מניע', אלא מה שמניע, לפי זו התוצאה היא: 'היכן אני הולך לחפש', ו'מה אני מחפש'. כאשר יהיה ברור לאדם 'מה מניע' את החיפוש של הנפש, יהיה הרבה יותר קל להבין 'מה היא מחפשת'.

אדם שחסר לו בבית סוכר, לא הולך לקנות קמח, אדם שחסר לו בבית שמן, לא מחפש שתיה. אך כאשר האדם מרגיש ריק מתוך עצמו, ברוב המקרים, לא ברור לו מה ימלא ויספק אותו. אם ברור לאדם שמה שמניע אותו זהו השכל, כמובן שהוא צריך לנתב את עצמו למקומות שהבירור השכלי קיים בהם. אבל אם הוא בירר בעצמו שעיקר או כמעט לחלוטין מה שמניע אותו זהו הריקנות הפנימית, האם ברור לו מה באמת היה ממצה וממלא את הנפש ומרגיע אותה?

משל למה הדבר דומה: אדם רואה שיש לשכנו מכונית חדשה, והוא משתוקק גם לקנות מכונית כזו. לאדם זה, ברור שהוא רוצה עכשיו רכב חדש. כלומר, ברור לו מה נקודת החסר ומה הנקודה [שהוא חושב שהיא] המילוי.

כאשר אנו עוסקים ברובד של הנפש, שבו האדם מרגיש מתוך עצמו איזשהו ריקון, האם ברור לו בתחילת דרכו מהו המילוי בתוך הנפש שבו היא תרגיש שהיא באה אל סיפוקה?

ניתן משל נוסף לדברים: כאשר האדם יושב לאכול ארוחת בוקר, הוא רעב, ולכן הוא יושב ואוכל. אבל כאשר האדם לא רעב, אלא הוא רק רוצה לטעום דבר טעים, הוא פותח את הארון, ורואה לפניו: דבר מלוח, דבר מתוק, דבר חמוץ, דבר חריף, ומנסה להרגיש: מה אני מחפש - מתוק, מלוח, חמוץ, או אולי חריף? בשעה שהאדם רוצה משהו מתוק, ויציעו לו משהו מלוח, הוא יגיד: 'לא תודה, לא זה מה שאני מחפש עכשיו'. לא שהמלוח לא טוב, אך לא זה מה שהוא מחפש כרגע.

*

הרגשת שלימות מהרובד השטחי שבנפש

ננסה להתבונן מעט יותר.

פעמים אנו פוגשים בני אדם בחיים ששלמים עם עצמם, או לפחות כך הם מצטיירים, וכך הם מבטאים בפיהם. יש להם אמונה מסוימת בדעה שלהם, יש להם אמונה מסוימת בדרך שלהם, והם מרגישים שלמים עם עצמם. אפשר להרגיש בעומק דיבורם את הוודאות שהם משדרים. יש בני אדם כמובן, שזה נובע מחוסר בירור מוחלט. אבל יש בני אדם, שישבו, חיפשו, יגעו, ומצאו רובד פנימי מסוים של אמת, והם חיים איתה.

אולם, כיוון שנפש האדם מורכבת מרבדים, וכפי שרבותינו ממשילים את הנפש ל'בצל' שיש עליו 'גלדים', רובדים, הרי שכאשר האדם מרגיש שנפשו ממולאת, או לפחות לא מאוד ריקה, וטוב לו, והוא ממצה את עצמו, הוא מצא את דרכו, את היושר ואת האמת לפי צורת החיים שהוא חושב שהוא צריך לחיות בה, האם ברור לו איזה רובד בנפש של עצמו הוא מכיר, שאותו רובד הגיע אל סיפוקו? לדוגמא, בלשון שהזכרנו לעיל: יש לאדם נפש - רוח - נשמה - חיה - ויחידה, האם אדם יודע באיזה רובד הוא נמצא, שבו הוא מרגיש סיפוק?

אדם שמכיר את חלק ה'נפש' שבו בלבד [מחמשת החלקים], הוא לא מכיר מעבר לזה, זה מה שהוא מכיר ומרגיש בו סיפוק בחייו. הסיבה שהוא מרגיש את הסיפוק, זהו מחמת שהרובד שהוא מכיר בתוך נפשו הוא 'מסוים', ורובד זה שהוא מכיר, הביאו לרמה מסוימת שקרובה לסיפוק, ולכן הוא מרגיש שלם ורגוע עם עצמו.

האם אנו יכולים לומר שאותו אדם חי בדמיון? שהוא טועה? לא, לא זו ההגדרה. הוא באמת חש אמת! אבל מה הוא חש? הוא חש שהוא מכיר רובד מסוים בנפש, וברובד המסוים הזה, הוא הגיע לסיפוק, כמובן לא בשלימות, אבל הוא מרגיש שהוא נמצא בדרך הנכונה, והנפש שלו קרובה לאותו רוגע שהוא חושב שהוא יכול להגיע אליו.

סיבת החיפוש האמתית – תשוקה לגילוי רובד פנימי יותר

אמנם, כאשר האדם קצת יותר עמוק, הוא מבין שביחס לכל רובד שהגעתי אליו, ישנו רובד יותר פנימי. יש אדם שסיבת החיפוש שלו נובעת מאותו מקום שהוא מרגיש ריקנות, כמו שהוזכר, ולכן הוא מחפש. אבל יש אדם שסיבת החיפוש שלו שונה לחלוטין. הוא מבין שכל מה שאני מוצא, לעולם ישנו משהו יותר עמוק. אם הגעתי לרובד של סיפוק שה'נפש' שלי למשל רגועה, אבל יש לי רובד יותר פנימי שנקרא 'רוח', ואני צריך למצוא בו את אותו סיפוק, וכן על זה הדרך, לעולם החיפוש של האדם בחיים הוא חיפוש שיש לו המשך מתמיד - עוד עומק ועוד עומק...

זהו המקום הפנימי יותר, שמחמתו האדם מחפש. הוא לא מחפש רק מחמת הנפש הבהמית, ולא רק מחמת החפץ השכלי שמשתוקק לדעת ולהעמיק עוד, ולא רק מחמת שהוא מרגיש חלל וריקון פנימי, אלא הוא מחפש כי הוא מבין שהנפש יותר עמוקה ויותר עמוקה! הוא חותר להגיע לאותו עומק פנימי תמיד.

הטבה נכונה – מכח הכרת כל הרובדים

ניתן דוגמא לדבר.

ישנו ארגון שעוזר לאנשים זקנים שנמצאים בבתיהם, 'קו טלפון' שאפשר לפנות אליו, כל מי שנמצא בביתו בודד, גלמוד, ואין לו עם מי לדבר - עוזרים לו. הארגון פועל שלוש מאות ששים וחמש יום בשנה. אבל, לפי החשבון הפשוט, הוא עובד גם ביום הכיפורים. הייתה איזושהי אישה, שישבה שם באותו מקום והרימה טלפונים ביום הכיפורים לעזור לאנשים שנמצאים בבית, היא עוזרת להם, מקשיבה להם, לפעמים גם מייעצת [לרוב זו הקשבה יותר מייעוץ], משתתפת, חווה אותם, מרגישה אותם. והיא אמרה שהיא מרגישה שלימה עם עצמה! ביום המרומם ביותר בשנה, היא עשתה חסד מהעומק הפנימי ביותר שהיא מכירה בתוך עצמה.

מצד אחד, זהו דיבור שנובע ממקום מאוד עמוק, לא ממקום של אדם חיצוני שדואג לעצמו וחושב על עצמו וחי למען עצמו, זה נובע ממקום פנימי של אדם שאכפת לו באמת מזולתו, של אדם שבאמת רוצה להיטיב לזולת, והוא מרגיש מעומק פנימיותו שהוא עשה את הדבר הטוב ביותר שצריך לעשות באותו יום.

אך מצד שני, מה נקודת הטעות כאן?

אם נבוא לדון על הרגש ה'טבעי' הפשוט והעמוק של האדם, שלא חי למען עצמו אלא יש לו אהבה לזולתו - הוא מרגיש שהדבר הטבעי ביותר לעשות ביום המרומם ביותר זה לעזור לאשה זקנה שיושבת לבד בבית, לתת לה קצת חיוך על הפנים וקצת אור בעיניים.

אכן, אם האדם היה מורכב רק מרובד של נפש טבעית ['בהמית'], זו הייתה הסתכלות נכונה, כיוון שתכונת עשיית טוב של נפש הבהמית זהו כעין תכונת עשיית טוב של בהמה לחברותיה, ולכך נקראת נפש 'בהמית', וזהו כחסידה שעושה חסד עם חברותיה (חולין סג ע"א)[4]. אבל מחמת שהאדם מורכב מרובדים יותר פנימיים – מנפש אלוקית, ברובד יותר פנימי, מה שכלפי הרובד החיצוני נחשב הטבה מוחלטת, כלפי הרובד היותר פנימי נחשב מציאות שמזיקה[5]!

ניתן משל פשוט וברור לדברים: אדם בשעה טובה יש לו תינוקת בבית, והיא רוצה כל הזמן ממתקים. האם רצון אביה ואמה שיהיה לה טוב, שהיא תרגיש נעים? כן! כאשר באה אותה תינוקת קטנה ומבקשת ממתק, והאבא אומר לה: לא! כשהוא אומר לא, קל לו להגיד את ה'לא'? יש לו בזה קושי, הוא רוצה באמת שיהיה לה טוב. היא פורצת בבכי והוא מנסה להרגיע אותה, אבל הוא מבין שההטבה האמיתית בשבילה היא לא להביא עכשיו את אותו ממתק. ברגש הגופני הפשוט הטבעי – אולי צריך לתת לה, אבל ברובד השכלי שרואה קצת יותר רחוק - ההטבה שונה. יש מי שרק ב'שכל' חש שההטבה שונה, אבל אדם קצת יותר פנימי, מרגיש עכשיו שזה מה שטוב לה, לא רק מחמת שבעתיד מכח השכל אני משיג שטוב לא לתת, אלא עכשיו אני יכול לחוש שזה לא טוב לתת. כלומר, אדם שחש את הרגע – הוא חש רובד מסוים. אך אדם שחש את העתיד - חש רובד יותר פנימי.

בכל רובד בנפש – הסתכלות שונה על כל החיים

השתמשנו במשל זה, לבאר שיש בתוכנו רובד לפנים מן רובד, שבכל רובד, כל תפיסת החיים יכולה להשתנות. זוהי לא שאלה שלפי כל רובד 'פרט אחד' מקבל גוון שונה, או שינוי קטן, אלא יש בתוכנו רבדים, וכל רובד שמתגלה, נותן מבט שונה לכל החיים! כל תפיסת הערכים של האדם משתנית, כל תפיסת עולם ההרגשות שלו משתנה. אין כוונת הדבר בלבד שברובד יותר פנימי יש מקום עמוק בנפש, 'פינה חמה', שאליה ניתן להיכנס בעתות קושי, זה גם כך, אבל בוודאי זהו לא עומק הדברים.

ברבדים הפנימיים הללו, כל רובד פנימי הוא כמשל לאדם שהלך עם משקפיים מספר 'אחד', ולאחר מכן ראייתו היטשטשה והוא צריך מספר 'ארבע', כאשר הוא מחליף ממספר 'אחד' ל'ארבע', הוא רואה באופן שונה לחלוטין.  

הרבדים הפנימיים שנמצאים במעמקי תוכיות האדם, עוד ועוד עומק, כל עומק גורם לאדם לראות את כל מה שהוא ידע לפני כן, וכל מה שהוא הכיר לפני כן, מתפיסה עמוקה יותר, ממבט שונה, הוא מסתכל על הדברים אחרת לחלוטין.

מקום זה, זהו המקום הפנימי של ההשתוקקות שצריכה להניע את האדם.

מי שמניע אותו זהו רק החסר שבתוכו, ה'ריק', הוא לא יודע להיכן לפנות. לכן אנשים יכולים לחפש את עצמם בהרבה מאד מקומות - במזרח במערב בצפון ובדרום, כל קצוות תבל. מדוע? כי הם מרגישים ריקים, הם מרגישים 'חסר', והם לא יודעים היכן נקודת המילוי.

מקום המילוי האמיתי

והיכן באמת נמצאת נקודת המילוי?

לשון רבינו הרמב"ם הוא: "לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר, אלא בתוך האדם פנימה, במעמקי נפשו, שם צלילי העונג, שם צלילי האושר". אין מה לחפש בחוץ! הכל נמצא בתוך כל אדם בעצמו.

לא שאין דברים טובים בחוץ, יש דברים טובים בחוץ, ויש גם דברים לא טובים בחוץ, אבל כל דבר טוב שהאדם ימצא בחוץ, אם הוא לא ימצא אותו בתוך עצמו, בשבילו הוא לא טוב. אם זה כיסא שנח לשבת עליו, או מיטה שנח לשכב עליה, אך זהו לא 'שלו', זהו אינו דבר שנמצא בתוכו, אלא פעמים זה יכול להיות בתור 'כלי עזר' עבורו.

עבודותינו שלנו בכל ימי חיינו, בכל מבנה הבריאה, שיש דבר חיצוני - שבתוכו יש רובד יותר פנימי, ובתוכו יש רובד עוד יותר פנימי, וכן הלאה עד אין סוף. זוהי צורת מבנה הבריאה.

אם אנחנו רוצים להבין כיצד בנוי שולחן, נלך לבדוק זאת בנגריה. אם אנחנו רוצים להבין כיצד מקרר בנוי, נלך לחברות שמייצרות מקררים, אך אם אנחנו רוצים להבין כיצד בנויה 'בריאה', מהו המושג שנקרא 'בריאה', בהגדרה החיצונית, יש כדור הארץ, יש ירח, יש כוכבי לכת, ועוד ועוד, אך זה אינו ממצה את התפיסה מהי 'בריאה'. צורת המבנה של הבריאה היא אחת בלבד: כל דבר בבריאה בנוי גלדים על גבי גלדים. זוהי צורת המבנה.

כאשר האדם לא מחפש את הגלדים שבתוך עצמו, הרי שהוא מחפש גלדים אחרים. האדם צריך להבין כיצד הבריאה בנויה, ולפי זה כיצד הוא בנוי, ולפי זה מה צורת החיפוש.

הכרת רובד יותר פנימי - שינוי גם בהכרת הדברים בחוץ

אדם שנמצא ברובד מסוים של הכרת החיים בתוך עצמו, גם כשהוא יחפש מה קורה בכוכבים או בירח, או שהוא יחפש מה קורה בכל דבר חומרי בבריאה, ממה הוא מורכב, הוא יראה באותו דבר אך ורק כפי המדרגה של הרובד שהוא מכיר בתוך עצמו.

לדוגמא, אם האדם מכיר שהבריאה בנויה מארבעת יסודות החומר (וישנו חומר אחד שורשי שהוא השורש לכולם), הרי שבכל דבר שהוא יחפש - זה מה שהוא ימצא. הוא יחקור את החומרים, יפרק אותם, ירכיב אותם, אך במה הוא עוסק - באותם חומרים. האם הוא יכול לקבל מבט חדש על אותם חומרים? מאוד קשה. אך אם הוא יקבל מבט פנימי מתוך עצמו, הוא גם יוכל להסתכל על החומרים באופן שונה.

כל מה שחוקרים עושים בעשרות ובמאות שנים, מי שקיבל מבט עמוק יותר על עצמו, יכול לומר זאת בדקה אחת! מדוע? כי הוא רואה את הדברים בתוך עצמו. אם הוא גילה רובד יותר עמוק בתוך עצמו, הוא מבין שכך גם הגלגלים בנויים כך, והוא מבין שכך גם החומר בנוי, וכן כל דבר.

רבותינו גילו לנו, שבתוך כל אחד מאתנו גנוז הכל! יש בתוך כל אחד מאיתנו כח שנקרא 'שמש', יש בתוך כל אחד מאתנו כח שנקרא 'לבנה' – 'ירח', יש בתוך כל אחד מאתנו כח שנקרא שבעה כוכבי לכת, וכן על זה הדרך.

אם יש 'אש' בבריאה - יש אש בנפש, אם יש 'מים' בבריאה - יש מים בנפש, וכן 'רוח', 'עפר', ושאר הדברים. כל מה שאני יכיר מתוך עצמי, לפי הרובד שהכרתי מתוך עצמי, כך אני יכיר אותו במה שנמצא בחוץ. וכל מה שאני לא מכיר בתוך עצמי, גם כשאני יראה אותו מבחוץ, יהיה לי קשה לעמוד על אותו דבר. ובאמת באופן זה, אפשר לעשות הרבה ניסיונות עד שמגיעים למסקנות, אך כל זה מחמת שחסר את ההכרה מתוך עצמי.

"לא בדברים שמחוץ לאדם שוכן האושר אלא בתוך נפשו של האדם". מדוע? זו לא רק הגדרה כללית שכאשר האדם מחובר לעצמו - טוב לו. זה אמנם נכון, אך העומק של התפיסה הזו, שבעצם בתוככי נפשי קיימים כל הדברים, זה נכון שאין שם שולחן בפועל ואין שם כסא בפועל, אבל הנפש הרי לא מתענגת מה'פועל', היא מתענגת מ'הכח' ככח, ולא מהפועל כשלעצמו. כל הכוחות שמהם אפשר להתענג, קיימים בתוך הנפש. זהו מבנה הבריאה ביסודו.

כאשר האדם מבין את הדברים הללו, וההבנה היא הבנה נפשית עמוקה פנימה, ההשתוקקות שנולדת בנפשו היא, שהוא לא מחפש דברים מחוצה לו, אלא הוא מחפש מתוך תוכו. אין כוונת הדבר שהאדם לא משתמש עם דברים מחוצה לו, אך הוא משתמש במה שנמצא בחוץ 'ככלי עזר' להגיע לעומק הפנימי שמונח בתוכו, 'איזהו חכם הלומד מכל האדם' (אבות פרק ד' משנה א'), אבל מה הוא לומד מכל אדם? לגלות איפה זה מונח בתוכי! לא בתוך ה'אגו' של עצמו, אלא בתוך ההויה הטהורה והפשוטה, שיש בכל אחד מאתנו את הכל.

*

במה שונה כל אחד מרעהו

אמנם, אם בכל אחד מאתנו יש את הכל, במה שונה כל אדם מרעהו?

תשובה לדבר: בכל נפש יש את כל הכוחות כולם, אך לכל אחד ישנו מבנה נפש יחודי בסדר בכוחות, כגון שאצלו הכח הראשון החזק ביותר בנפשו הוא כח פלוני, והכח השני הוא כח אלמוני, וכן על זה הדרך בכל שאר הכוחות. וכמו כן, גם בכל כח כשלעצמו, יש לו את הייחודיות המסוימת שמיוחדת רק לו [וכפי שנתבאר כל זה בארוכה בספר 'דע את חלקך', ובספר 'הכרה עצמית והעצמת הנפש', עיין שם]. 'אין פרצופיהן שווים אין דעותיהם שווים', מהי נקודת השוני בעומקה? שלכל אחד יש את ייחודיותו הפרטית בסדר ותוקף הכוחות ביחס לאחרים, אבל כל הכוחות כולם, קיימים בקרבנו.

הבנה זו, אם האדם מבין אותה, ומעכל אותה, היא צריכה לשנות וליצור אצלו מהפך עצום ונורא בכל מבנה החיים.

'לקנות' מבחוץ או 'לגלות' בפנים

כפי שאומרים רבותינו, כח ה'רצון' שבאדם, נקרא כך מלשון 'ריצה'. כאשר האדם 'רץ', הוא רץ מתוך עצמו – החוצה. משל למה הדבר דומה: האדם קם בבוקר, הוא רוצה להכין קפה, הוא מוזג מים, קפה, סוכר, פתאום הוא רואה שאין חלב, מה הוא עושה? הוא רץ למכולת. אחרי שהוא חוזר הביתה, הוא מנסה לחפש את הקנקן של החלב, ופתאום הוא מוצא שכבר היה חלב שהסתתר בתוך המקרר. האדם רץ מתוך עצמו - החוצה, ובעצם היכן היה החלב? בבית!

זהו משל קצר מאוד, שממצה את הנמשל של כל החיים כולם.

הכל נמצא בתוכי. וכל מה שאני מחפש בחוץ, כבר נמצא בתוכי! אין הגדרת הדבר שיש 'פרט' שאני יכול למצוא בתוכי, אלא את כל ההוויות כולם, אני יכול למוצא בתוך עצמי!

*

מעתה, שאלת השאלות היא: 'כיצד מגיעים לשם'?

והתשובה היא: 'לעבוד כל החיים'!

אמנם ראשית כל נצרכת ההבנה שהכל נמצא בתוך עצמי. החיפוש הוא ארוך, אך יש הבדל בין אדם שאין לו פרנסה והוא מחפש עבודה, וכל יום הוא הוא הולך ללשכת התעסוקה, לבין אדם שיש בתוך ביתו מיליארד דולר, והוא רק צריך למצוא היכן הם מונחים. זהו הבדל יסודי מאוד. הוא ירים כל בלטה ויפרק כל בלטה, זה כאן, זה מונח בתוך הבית. ובמשל: החיים לא נמצאים מחוצה לי – הם נמצאים בתוכי!

שינויים מסוג זה בנפש, צריכים הרבה עיכול. לאחר שהאדם מבין בעומק נפשו שהדברים נמצאים בתוכו, אמנם הוא עדיין לא הגיע לשלימות, זו לא מציאות שיכולה להרגיע את הנפש, אבל זו מציאות שיכולה לתת לאדם תפיסה אחרת לחלוטין על כל החיים כולם. כפי המשל שהבאנו, אדם שיודע שיש בתוך הבית את מה שהוא מחפש, הינו שונה בתכלית השינוי מאדם שלא יודע היכן הדבר נמצא, והוא צריך לחפשו בחוץ.

ננסה לגעת מעט בביאור כיצד להגיע לאותו מקום, אבל אני אומר בפה מלא: במילים קצרות אי אפשר להעמיד תבנית של חיים! אבל מאידך, 'פטור בלא כלום אי אפשר', לכן ננסה קצת לגעת בדברים. אבל ראשית כל היסוד צריך להיות ברור מאד: כל אדם כולל בתוך עצמו את כל הכוחות כולם! ומי שגילה את אותו במקום בתוך נפשו, הוא אדם 'עשיר', כמובן לא בכסף, אלא הוא עשיר ב'נפש', הוא אדם נובע, הוא אדם חי, הוא אדם שכל כולו התחדשות מתמדת. יש בו את הכל. זו לא מליצה, זו לא גוזמה, זה לא רעיון, זו לא אימרה, אלא זו אמת לאמיתה שכך היא תפיסת הבריאה! זו מציאות ברורה!

*

דרך ההגעה למקום הפנימי

אם כן, כיצד האדם מגיע לאותו עומק פנימי בתוך נפשו?

האדם מורכב מרמ"ח [248] איברים. כנגד רמ"ח איברי האדם, ניתנו לנו רמ"ח מצוות עשה. מדוע? כפי שמבארים רבותינו, המצוות ניתנו לנו בכדי לזכך את רמ"ח האיברים. ומה יקרה כאשר הם יזדככו? כאשר הם יזדככו, האדם יראה את מה שיש בתוכם.

הקב"ה נתן לנו תורה, ונתן לנו מצוות, מצד האופן הפשוט: 'היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם' (עירובין כב ע"א), תעשה כאן מעשי מצוות, ותקבל שכר לעתיד לבוא. זו אמת, אבל מלבד מה שלעתיד לבוא האדם מקבל שכר, הרמ"ח מצוות עשה פועלים פעולה בנפש האדם ובגופו כעת. מה הם פועלים? הם מגלים את מה שנמצא בתוכו!

משל למה הדבר דומה: האדם קנה ויטרינה, הוא נסע לשנה לחו"ל, אחרי שהוא חוזר, כיוון שהחלונות היו פתוחים, הכל מאובק, הכל מלוכלך, ואת הכלי כסף שנמצאים בפנים - הוא לא רואה. הוא חושב שגנב פרץ לביתו ולקח לו את כלי הכסף. אבל לאחר מכן הוא מבין, שהבית התמלא אבק, הוויטרינה התלכלכה, ולכן הוא לא רואה את מה שיש בפנים. מהי העצה? הוא לוקח מטלית, ומנקה. ברור ופשוט.

כשנבוא להקביל זאת לקומת נפש האדם, כפי שהזכרנו בארוכה מדברי רבותינו, האדם גונז בקרבו את כל הכוחות כולם, הכל נמצא בתוך עצמו, אם כך, מדוע רוב בני האדם אפילו לא שמעו על זה? מדוע רוב בני האדם לא מרגישים את זה? מדוע זה סוד כל כך כמוס שנצרך ללמוד בכדי לגלות אותו? הרי כל אדם שיוצא החוצה ביום - רואה את השמש, ובלילה - הוא רואה את הירח, זה לא סוד. אך את מה שנמצא בתוכנו, אנו לא יודעים, ולא מכירים, מדוע? מחמת שיש משהו על גבי כך, שמסתיר ומעלים ומכסה זאת.

המציאות הפנימית, ההויה הפנימית של נפש האדם, המהות של עצם ההיות, זהו דבר מאוד נעלם. אם נשאל ילד: מי אתה? כיצד הוא יזהה את עצמו? 'אני בגובה כזה וכזה, אני נראה כך וכך', ובמקרה הטוב הוא יענה: 'אני אוהב את זה ואת זה'. וגם כאשר האדם מתבגר, רוב התשובות כמעט זהות לחלוטין.

'אם אני כאן - הכל כאן'

מהי באמת עצם הגדרת ה'אני'?

במסכת סוכה (נג ע"א) הובאו דבריו של הלל הזקן שאמר: "אם אני כאן - הכל כאן".

הדברים שאמרנו, אינם משלנו, אלא הן הן דבריו של הלל הזקן!

"אם אני כאן, הכל כאן", מהי כוונת הדבר? הלל אמר: אם אני כאן - הכל כאן, וגם אם אתה תהיה 'אני' של עצמך, גם אצלך יש את הכל!

אבל בכדי לגלות את זה, האדם צריך לקיים בעצמו (שבת ל ע"ב): 'לעולם יהא ענוותן כהלל', הוא צריך לזכך את עצמו על מנת שהוא ידלה את אותו עומק פנימי שנמצא בתוך עצמו.

אמנם, מחמת שרוב בני האדם על דרך כלל לא עמלים לזכך את עצמם, כי טבע העולם שאנשים טרודים בפרנסתם ובעיסוקם, והמעט יותר עושים מעשים טובים, אבל על דרך כלל מועטים הם בני האדם שעמלו לזכך את גופם ואת נפשם, ולגלות את העומק הפנימי שבתוך תוכם, לפיכך, רוב בני האדם לא מכירים את עצם ההיות שלהם - 'מי הם'. מי שלא עמל לזכך את נפשו, הוא סבור שמי זה ה'אני'? גוף שנראה כך וכך, גובה כך וכך, רוחב כך וכך, במקרה היותר טוב הוא יעמיד את ה'אני' כתכונות נפש, כישרונות, או מידות נפש והוא מזהה אותם כ'אני'.

ובאמת, אין כוונת הדבר שהתשובות הללו אינם נכונות ביחס להגדרת ה'אני', אך משל למה הדבר דומה: אדם שיש לו בית 400 מטר בנוי על מגרש של 700 מטר, ושואלים אותו: 'מה יש לך בבית'? והוא עונה: 'קצת טישו וחד פעמי, זה מה שיש לי...', האם זוהי תשובה נכונה? כן! אבל האם היא ממצה את מה שיש אצלו בבית בכי הוא זה? לא!

התשובות שאני מגדיר את עצמי כ'נראה כך וכך, עם תכונות כך וכך, ורצונות כאלו וכאלו', זה אמנם נכון, אבל זה רחוק מאד - יותר ממה שרחוק מזרח ממערב, מלמצות את עומק התפיסה של הנפש.

על האדם להבין, להשיג, ולתפוס את האמת הברורה, שכך ברא בורא עולם את עולמו, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א א), הכל נברא ביום ראשון בבכח [כמו שאומר רש"י מדברי רבותינו[6]], אלא שבכל יום ויום מששת ימי מעשה בראשית הברואים יצאו מהכח – לפועל, אבל בב'כח', בכל דבר גנוזים כל הכוחות כולם, ו'מאן דנפח מתוכו נפח' – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", כביכול שבורא העולם ברא את האדם, הוא נפח מתוכו, ומכוחו הוא ברא את האדם, והרי בורא העולם יש בו את הכל, וכשהוא נפח כביכול וברא אדם, הוא נפח בו את הכל, "אם אני כאן - הכל כאן"!

חיי נשמה – חיים של הכל

ובלשון נוספת נבאר את השאלה ששאלנו, מדוע האדם לא מרגיש את זה?

צורת בריאת האדם היא, כמו שמבואר בפרשת בראשית (ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", מצד מה שהאדם נוצר מ"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" - הוא נשמה, הוא חלק אלוק ממעל, יש בו את הכל. אבל האם רוב בני האדם חיים עם אותה נשמה? לא. מה בני אדם מזהים באופן טבעי? את הגוף. הגוף מהיכן נברא? "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", העפר בטבעו מגלה שהוא כולל את הכל? לא! בעפר יש אפריריות, חושך, חומריות. ולכן, אם האדם מזהה את עצמו עם הנשמה - עם ה"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", הוא יזהה את עצמו עם הכל! אבל אם הוא מזהה את עצמו עם ה"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", הרי שהוא מזהה את עצמו בתפיסה של 'עפר' - כמה אני גבוה, כמה אני רחב, וכן על זה הדרך.

לפי זה, כשנבוא להגדיר במילים קצרות ופשוטות מאוד עד כמה שניתן, כיצד מגיעים לעומק הפנימי שאמר הלל הזקן: "אם אני כאן הכל כאן" - מי שחי חיי גוף, עליו נאמר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ולא נאמר עליו "אם אני כאן הכל כאן", אבל מי שחי חיי נשמה, ולא חי את הלבוש החומרי שמולבש על גבי נשמתו, אלא הוא חי את ההויה הפנימית שנאמר בה "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", לא רק 'יודע' שזה קיים, אלא 'חי' את הקיום הזה, הוא -חי את הכל!

הטבה מהעומק הפנימי

במקום הזה, החיים נראים אחרת לחלוטין. במקום הזה האדם חי בתוך תוכו את הכל, ומאותו אושר פנימי, הוא מעניק, נותן, חונן, משפיע, מיטיב ועוזר לזולתו. הוא לא משפיע מהתחושה הטבעית של הנפש בהמית שרוצה להיטיב לזולתה, שגם זו מידה טובה. אנו פוגשים בני אדם רבים, וחלקם אינם יהודים, שיש להם לב טוב מאוד, והם עוזרים להרבה אנשים. לא אחד ולא שנים, לא עשר ולא עשרים, לא מאה ולא מאתיים, אלא מסתובבים הרבה אנשים שעושים הרבה דברים טובים בעולם.

אם כן, מה חסר בכך?

השאלה היא: "מאיזה עומק אני מיטיב", האם אני מיטיב מהעומק של התכונה הטבעית הפשוטה להיטיב, או שאני מיטיב מהמקום של השלימות שבתוכי, שיש בי הכל.

כל מידה של 'הטבה' ביסודה, היא טובה, אבל השאלה האם האדם מסתפק ברובד חיצוני, או כמו שהארכנו בתחילת הדברים, יש מה שהאדם משתוקק מכח הנפש הבהמית, יש מה שהאדם משתוקק מכח החפץ השכלי, יש מה שהאדם משתוקק מכח החלל והריק שהוא רוצה להשלים, ויש מה שהאדם מחמת שהוא תופס שיש בתוכו את הכל, שעל זה נאמר "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא", היא לעולם מגלה עוד ועוד, בלי סוף.

*

לסיכום, במילים קצרות עד כמה שניתן לבטא: אנו מורכבים מהמערכת שנקראת 'נשמה' ומהמערכת שנקראת 'גוף', כל זמן שנחיה חיי גוף, כך גם המבט שנביט על כל דבר יהיה ב'עיניים של גוף'. אך כאשר יזכה כל אחד מאתנו, וכל הברואים כולם, 'כל אשר נשמה באפו יאמר ה' אלוקי ישראל מלך', ותתגלה הנשמה הטהורה שמונחת בברואים, ה'מבט' שמכוחו בני אדם יסתכלו יהיה 'מבט של נשמה'.

'מבט של נשמה', מעמיד אדם שרואה שבכל אחד אין רק את עצמו, אלא בכל אחד יש את הכל, "אם אני כאן, הכל כאן". מהמבט הזה, אין קנאה ואין תחרות, אין שנאה נקימה ונטירה.

לחיות שם בשלימות - אי אפשר, אבל להתקרב לשם - אפשר. אנחנו לא נמצאים בעולם שכולו טהור, כולו זך, וכולו נקי, אבל יש באפשרותנו להיכנס לאותו עולם עוד ועוד.

*

אני מאחל לכל אחד מאתנו, שנזכה בעז"ה, ראשית כל 'לרצות' לחיות את אותם חיים פנימיים, ולאחר מכן לחיות בעולם מתוך הרוח הפנימית, שזו הנשמה האלוקית שגנוזה בתוכנו, שהיא המניעה והיא המכוונת. ומתוך אותם חיים פנימיים, נזכה כולנו יחד לאהבה ואחווה, לדבקות הנבראים אחד ברעהו, ודבקות הנבראים בבוראם, מתוך שמחה ושלמות אמיתית.