- להאזנה קורונה 003 סוד יום שכולו שבת תשפ
Time to Reveal Your Inner Light
- להאזנה קורונה 003 סוד יום שכולו שבת תשפ
קורונה 003 סוד יום שכולו שבת תשפ
- 3197 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
סוד יום שכולו שבת
ההסתכלות הפנימית והבהירה על התקופה בה אנו נמצאים
נערך מתוך שיחה על מהות התקופה - מהשיעור הקבוע בחולון
יום ד', ראש חודש ניסן, תש"פ
לכל החפץ לשמוע שיעור זה
בקול הלשון
073-295-1245
ללחוץ 2 (שיחות בנושא הקורונה) > 1
עשרה עטרות – מדרגת "עשרה"
אנו נמצאים עתה בחודש ניסן - ראש חודש ניסן.
חז"ל אומרים (מדרש אגדה, פקודי, מ, יז) שכאשר הוקם המשכן בראש חודש ניסן, אותו היום נטל עשרה עטרות.
עשרת העטרות הללו, הם השורש של עשרת הימים הראשונים של חודש ניסן - מא' בניסן עד י' בניסן.
ובי' בניסן, התגלה בזמן יציאת מצרים התהליך של מצות קרבן הפסח, כמו שנאמר בפסוקים (שמות יב, כא): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם", "שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שם, ג). בתחילה היו ארבעה ימים של ביקור, זמן הקרבתו בי"ד בניסן, ובליל ט"ו זמן אכילתו.
זהו העומק הכולל של יציאת מצרים.
על אף שמצד סדר הדברים החיצוני, קודם הייתה יציאת מצרים, ורק לאחר מכן הוקם המשכן. אולם סדר הדברים הפנימי הוא, שעשרת הימים הללו הם העשרה עטרות, לאחר מכן ד' ימים של ביקור, הקרבת קרבן פסח. ועל הקרבן פסח שנאכל למנוייו במצרים נאמר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שם, כב).
עשרת העטרות הללו, עשרת הימים הללו, הינם השורש של ה"עשרה" השורשיים שמתגלים בבריאה - "עשרת הדיברות" במתן תורה ו"עשרת המאמרות" שבהם נברא העולם.
וכנגדם, ישנם את "עשרת המכות", כמו שהרחיבו רבותינו. זו היא ה"הכנעה", ה"מכה", אשר לעומתה מתגלה ה"דיברה", ה"אמירה" של הקב"ה - מדרגת "מתן תורה".
נמצא, ששלימות הארת הדבר הינו הגילוי של ה"עשרה". זהו הסדר מיציאת מצרים, עד מדרגת מתן תורה.
גילוי כח ה"עשרה" – בבתי כנסיות
הכח הזה, כח ה"עשרה", גילויו בבריאה למעשה כסדר הינו בבתי כנסיות. שהרי בתי הכנסיות ובתי המדרשות מצרפות עשרה אנשים יחדיו. על שם כן בית הכנסת נקרא כך, מלשון "כנסיה".
על זה אומרת הגמרא בברכות (ו ע"ב), שכאשר הקב"ה בא לבית כנסת, ואין בו עשרה אנשים, מיד הקב"ה כועס ושואל: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה" (ישעיהו נ, ב).
זהו הצירוף של ה"עשרה" מכנסת ישראל.
ועתה, כאשר אנחנו נמצאים בעת צרה, שבתי הכנסיות נסגרים, נעשתה מציאות של התמעטות וכיסוי לצירוף של ה"עשרה" במדרגת בית הכנסת.
מדרגת "מדבר" ומדרגת "בית"
ובזה ישנם שני אבחנות. האבחנה הראשונה היא, המדרגה שהייתה ביציאת מצרים, שבליל התקדש החג בני ישראל היו נמצאים בתוך הבית. לעומת זאת, האבחנה השניה היא, מדרגת יציאת בני ישראל למדבר. וכפי שידוע, לדעת חלק מרבותינו, כשם שבגאולה הראשונה היציאה ממצרים הייתה למדבר, כך גם באחרית הימים, בגאולה האחרונה, עתידים בני ישראל לחזור למדבר.
הגדרתו של ה"מדבר" הוא, מקום שבו מצטרפים כנסת ישראל. אבל לא הצטרפות במקום של בית, אלא הצטרפות במקום חיצון. וזהו השורש שמתגלה עתה בזמן הזה, שהצירוף של האנשים הוא מעין מדרגת "מדבר", ולא במדרגת בית.
במדרגת בית מתגלה מהלך הפוך - "לֵךְ עַמִּי בֹּא ביתך וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ" (ע"פ ישעיהו כו, כ). וכפי שהוזכר, בתי כנסיות זהו "כנסת", כינוס, אסיפה. בית הכנסת מצרף ומחבר את שורש ה"עשרה". וזה לעת עתה נמצא באיתכסיא.
כיסוי מדרגת ה"עשרה" ומדרגת ה"דרש"
אך לא רק בתי הכנסיות נמצאים באיתכסיא בעת הזו, אלא גם בתי המדרשות נמצאים באתכסיא.
על בית המדרש נאמר בלשון רבותינו: "אין בית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג ע"א). כלומר, חידוש הגדרתו הוא "יש מאין" - זהו בית מדרש. וכידוע, ישנם ד' חלקים בתורה: פשט, רמז, דרש, וסוד. ובית המדרש נקרא כך על שם ה"דרש", כלומר, שבבית המדרש מתגלה חלק הדרש שבתורה - "דרוש וקבל שכר" (סנהדרין נא ע"ב).
ועתה, כאשר ישנו ביטול של בית המדרש, +סיבת הדבר מהצד התחתון היא, מחמת שרפו את ידיהם מן התורה. אולם סיבת הדבר מהצד העליון היא, שכאשר בטל בית המדרש, מתגלה השורש העליון יותר, הסוד שלמעלה מה"דרש". זהו הגילוי של "לך עמי בא בחדריך".
זהו סוד הסיתום של בתי הכנסיות ובתי המדרשות. סיתום של בית הכנסת ובית המדרש הינה מציאות של סיתום ה"כנסיה" של ה"עשרה", וסיתום כח ה"דרש", "חדש", בבחינת "אין בית המדרש בלא חידוש", "יש מאין". ומכח סיתום זה מתגלה הכח הפנימי יותר, שהוא במדרגה של "סוד", כמו שהוזכר.
מהות מדרגת ה"סוד"
ונבאר מהי מהות מדרגת ה"סוד".
חז"ל אומרים (בבא בתרא לט ע"א) שכל דבר שנאמר בפני שלושה, אין בו משום לשון הרע, כלשונם: "כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא - לית בה משום לישנא בישא". זהו בבחינת דבר שעתיד לעבור מאיש לרעהו, "עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י, כ) - דבר המתפשט.
יתר על כן, כל דבר שנעשה בפני עשרה, מוגדר כדבר מפורסם. הדוגמא השורשית והיסודית לכך הינה מצות "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), שנאמר בה דין שעל מנת לקיימה נצרך "עשרה", "עדה", אין עדה פחות מעשרה (מגילה כג ע"ב). זוהי "עדה", זוהי מציאות של "עשרה".
לעומת כך, מדרגת הסוד מהותה, עניינה, צורתה הפנימית היא, עצם המציאות שהדבר הוא בבחינת "יחיד", שנפש האדם עומדת כמציאות לעצמה. שהאדם נמצא לבדו, ואיננו מצטרף לזולתו.
לפ"ז, כאשר בעולם מתגלה הכח של צירוף לזולתו, אזי מתגלים בתי כנסיות ובתי מדרשות. אך בעת הזו, כאשר כח הצירוף לזולתו מתכסה, הרי שמהצד החיצוני סיבת הכיסוי היא, בהגדרה כוללת, מחמת התמעטות הקדושה מכח שליטת הסט"א. ובהגדרה מפורטת יותר, מחמת שליטת הערב רב, שהם שורש הסיתום.
אולם מהצד הפנימיות סיבת הכיסוי היא, מחמת שאור עליון יותר בוקע, מתגלה אור פנימי יותר, האור של מדרגת ה"סוד".
זוהי הבחינה של "ליבא לפומא לא גליא" (מדרש תהלים ט, ב), "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" (משלי כד, ד) - חדרי הלב. כלומר, הדבר נשאר במדרגה של הלב - "ליבא לפומיה לא גליא". זוהי עומק מדרגת "בא בחדריך" - לחדרי הלב, הכניסה למעמקי מציאות ה"סוד" שבנפש.
מדרגת השבת - מקום "הסוד"
לפי האמור, נבין יותר את תהלוכות הדברים.
מצד מדרגת הפעולה, האדם עושה מלאכה ששה ימים, כמו שנאמר בפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות כג, יב). ומצד מדרגת המקום, כל יום ויום האדם יוצא למלאכתו, ושב לביתו, שנאמר: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים קד, כג).
אולם בשבת קודש נאמר בפסוק: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט), "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מיכה ד, ד). זוהי הצורה הפנימית של מדרגת השבת. מדרגתה של שבת ביסודה היא המדרגה הפנימית יותר.
מהותה של שבת קודש הינה במקום הפנימי, כלשון הגמרא הידועה בפרק הראשון של מסכת שבת (י ע"ב): "אמר הקב"ה למשה רבינו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם לבני ישראל". כלומר, "בית גנזי" זהו המקום הסתום, המקום הפנימי, המקום הנעלם. זוהי מדרגת בית גנזי.
לפיכך, המדרגה הזו של שבת קודש, שבה נאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", "שבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו" - זו התפיסה הפנימית שמחמתה אי אפשר לצאת בזמן הזה מהבית.
הסיבה הפנימית שלא יוצאים מהבית – מדרגת שבת קודש
נסביר את הדברים ביתר בירור. ישנה תפיסה חיצונית מדוע אי אפשר לצאת עכשיו מהבית, וישנה תפיסה פנימית מדוע אי אפשר לצאת עכשיו מהבית.
מצד התפיסה החיצונית, הסיבה שמחמתה לא יוצאים מהבית, הינה הסיבה שמחמתה לא יצאו מהבית במכת בכורות במצרים, כמו שנאמר בפסוקים: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב, כב-כג). כלומר, הסיבה שמתגלה מדוע לא לצאת לחוץ כיום היא, מחמת שישנה מציאות של נגף, "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" (דברים לב, כה), כמו הנגף שהיה במצרים במכת בכורות, שהייתה מציאות של מוות בחוץ. זהו הצד התחתון מדוע לא יוצאים מן הבית.
אמנם, מצד התפיסה הפנימית והעליונה, הסיבה שלא יוצאים מן הבית היא - מדרגת שבת קודש. זוהי כל מציאותה של שבת - "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", כל אחד שובת, קונה את מקומו.
אלא שישנה אפשרות לעשות עירובי תחומין ועירובי חצרות, מלשון "תערובת", להתערב עם זולתו. אך כאשר מתגלה העולם הפנימי יותר, אין שם עירובי תחומין, לערב את הרחוקים יותר, ואין שם עירובי חצרות, לערב את הקרובים יותר, אלא שם מתקיים: "שבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו".
זהו העומק הפנימי שמכוחו לא יוצאים בשבת קודש.
זהו מה שהוזכר לעיל: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי". כלומר, "בית גנזי" מצד ההשגה של האדם עניינו, שהאדם נמצא במקומו שלו - "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" נאמר על שבת קודש (שמות לא, יג), זהו "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ".
זהו העומק הפנימי של הסיבה שלא יוצאים בזמן הזה מפתח הבית, מהפנים לחוץ.
שני אופנים בקליטת הנפש מדוע לא לצאת מהבית
לפי זה, כאשר אנו נמצאים עכשיו בתקופה של "אל יצא איש ממקומו", ישנם שני אופנים כיצד הנפש קולטת זאת.
האופן החיצוני של קליטת הנפש הוא, שהכניסה לבית הינה מחמת שישנה סכנה, מחמת ה"ְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף", "דבר בעיר - כנס רגליך" (ב"ק ס ע"ב), "וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ". זו התפיסה החיצונית.
מי שנמצא בתפיסה הזו, הרי שהוא נמצא ב"עלמא דפירודא", בעולם של ה"סיטרא אחרא", בעולם של רע, בעולם של סכנה, בעולם של פחד תחתון – "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיהו לג, יד).
ולצערנו, שם נמצא העולם בכללותו, ואלו שנמשכים אחרי העולם החיצון. כל אלו ששומעים בכל עת ובכל שעה מה המצב, מה קרה, ומה קורה, ומה העדכון, ומה הפרשנות. ויש כאלו שהם בבחינת "נביאי הבעל" שמנבאים גם מה יקרה. כל אלו חיים במקום של חיצוניות, ונכנסים לבית ממקום של פחד.
אולם, מי שחי חיים אמיתיים, חיים פנימיים, חיים של השגחה פרטית בחוש - "כשם שאתה הוֹוה עמי כך אני הוֹוה עמך" (הובא ברמב"ן שמות ג, יד), הוא קרוב אל ה' יתברך, מבטו הוא מבט פנימי, מחשבתו היא פנימית, והרגשתו היא פנימית, כאשר הוא נכנס לביתו, על אף שבודאי ישנה הגדרה חיצונית בגדרי הדין שמחמתה נכנסים לבית, ואי אפשר להיות מופקע ממנה לגמרי, אבל מכל מקום עיקר התפיסה הפנימית שמחמתה הוא נכנס היא, כי הוא מבין שאור ה' חופף אור חדש.
אור ה' חופף אור שלמעלה מבתי כנסיות ובתי מדרשות, אור של סוד, אור של "ליבא לפומא לא גליא", אור של מה שנמצא בתוך המעמקים של המציאות.
מראש חודש ניסן מתנוצץ אור של יום שכולו שבת
נבאר זאת בלשון אחרת, והיינו הך. בכל שבת ושבת, השבת שלנו היא "מעין עולם הבא". אבל, זהו רק מעין עולם הבא. הסיבה לכך שהשבת שלנו היא רק מעין עוה"ב, מחמת שהשבת איננה ממשיכה, אלא מיד אחרי השבת, מגיע מוצאי שבת.
הדוגמא השורשית לכך בדברי רבותינו כידוע, שעל אף שבשבת קודש הגיהנום שובת, אבל לאחר שהאחרון בישראל עושה הבדלה, מחזירים את הרשעים לגיהנום. כלומר, השבת איננה ממשיכה, היא איננה יום שכולו ארוך בעלמא דידן, אלא ישנו מוצאי שבת לאחר מכן. ובמוצ"ש מתגלה כל סדר הדברים פעם נוספת – "יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב". זהו ה"מעין" עולם הבא שיש בידינו.
אולם, באור שמאיר השתא, מתנוצץ האור של יום שכולו ארוך של שבת קודש, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא. ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא, אחרי השבת אין מוצאי שבת, אין שם "יצא איש לפועלו ולעבודתו עדי ערב", אלא האדם נשאר במקומו.
מצד התפיסה הפנימית הזו, מראש חודש ניסן התחילה להאיר ההארה הפנימית של "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" גם בימי החול. אבל בעומק, זה לא מצד ימי 'חול', 'חולין', 'חלל', אלא זה מדין האור של העולם הבא, אור של יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא. שם לכל צדיק וצדיק יש מדור לפי כבודו, יש לו עולם לעצמו.
זהו המקום שאליו נצרך להיכנס!
לפיכך, לכל אחד ואחד מנפשות בני האדם, יש את עומק נקודת הבחירה כיצד לעבור את הזמן שלתוכו אנחנו נכנסים עכשיו. האם הוא בוחר לעבור אותו במבט החיצוני - מבט של פחד, מבט של סכנה, ומסביב לזה לסדר את סדר החיים, וזה יהיה מקום נפשו.
או שהוא בוחר להידבק בו יתברך שמו, להידבק בסוד הפנימי, בעולם הפנימי, באור של עולם שהוא 'יום שכולו שבת' שמתנוצץ ומאיר.
הקושי בניתוק מעולם המעשה בשעת המיתה ובשבת
הקב"ה מעמיד עכשיו בני אדם רבים בזמנים שאין להם מה לעשות. אמנם לא את כולם, אלו שמחוברים לנ' שערי טומאה [מכשירי ה"מדיה"] ממשיכים לפעול דרכו, אבל חוץ מהם, הרי ביום יום האדם יוצא לפועלו ולעבודתו עדי ערב, ועתה כאשר זה בטל, לרוב בני האדם אין מה לעשות. וכעת הם מחפשים כיצד למלאות את זמנם. יש להם חלל, חללות, חולין, והם מחפשים כיצד ניתן למלאותו.
נבאר את הדברים בלשון בהירה. חז"ל אומרים על שעת יציאת האדם מהעולם: "כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (ע"פ קהלת ט, י). לאחר חיי האדם בעוה"ז, "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים צ, י), אחד מהקשיים העמוקים שיש לרוב בני האדם כאשר הם יוצאים מהעולם, הינו קושי היציאה לעולם שאין בו פעולה.
על אף שהצער השורשי ביציאת האדם מהעולם, הינו צער הנפש שמצטערת על מה שיכלה להשיג ברוחניות בעוה"ז, ולא השיגה, כדברי הגר"א הידועים. אבל בפרטות, ישנה נקודה אחת לענייננו, הקושי של הנפש להסתגל לשינויים, כאן בעולם הזה האדם היה רגיל לפעול, ואילו עתה כאשר הוא יוצא מהעולם, הוא יוצא לעולם שהוא אינו יכול לפעול בו.
כמובן, זה איננו שווה לכולם, שהרי ישנם בני אדם שמסתלקים מהעולם כאשר הם נמצאים בזקנותם, ופעולתם כבר איננה קיימת. אמנם אנחנו מגדירים זאת רק כפרט בדבר, שלא בהכרח יתגלה אצל כולם. אבל בעומק, הקושי הזה שייך אצל כולם, מחמת שעולם הזה נקרא עולם המעשה, והאדם מתרגל בנפשו לחיות במקום של מעשה. וכאשר הוא יוצא מעולם המעשה, "כִּי אֵין מַעֲשֶׂה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה", יש לו קושי להתנתק ממציאות המעשה.
לבני אדם מסוימים, גם כאשר מגיעה שבת קודש, ישנו קושי להתנתק מהמעשה. הדוגמא היסודית לכך היא דברי הגמ' בבבא מציעא (עז ע"א), שישנם אנשים שהם בבחינת "אכלושי דמחוזא", שכאשר הם אינם פועלים, הם נחלשים, ולכן הם מחפשים לעשות פעולה. על דרך זה, גם בשבת ישנם בני אדם מסוימים שקשה להם לא לעשות פעולה. אלא שסוף סוף כיוון שזהו יום אחד שבו יש להם זמן לנוח, הם רואים זאת כמנוחה לצורך המעשה שיבוא לאחר מכן, "שבת מנוחה", בתור שלב למציאות של פעולה, וזה יוצר להם נייחא מסוימת בנפש שנותנת להם רוגע בדבר.
אבל בשעה שהנפש יוצאת מהעולם, הרי שהנפש מעכלת את המציאות הפשוטה אשר לתוכה היא נכנסת - מציאות שאין בה מעשה. ולרוב הנפשות עצם התהליך הזה יוצר קושי, כיוון שהם היו קשורים למעשה.
הקב"ה מכין את העולם ליציאה מעולם המעשה
נבאר את הדברים ביתר עומק. מה שנתבאר לעיל קיים בכל אדם בשעה שהוא יוצא מהעולם. זוהי הפרטות של כל נפש. אולם, יש את הכללות של כלל העולם כולו, שגם בו יהיה לכל העולם מעבר מעולם של מעשה, לעולם שאין בו מעשה.
מחמת חטא אדה"ר, ששת ימי מעשי בראשית - "ששת ימים תעשה מלאכה", הפכו להיות ששת אלפים שנה - "שית אלפי שנין". וכאשר יהיה את המעבר במהרה בימינו מהעולם דידן של "שית אלפי שנין", לימות משיח, תחיית המתים, עולם הבא, העולם יעבור מעולם של מעשה, לעולם שאין בו מעשה.
ועל העולם הבא נאמר בחז"ל (ברכות יז ע"א): "עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה", עיקר המעשה שיש כאן בעולם מהצד התחתון, הינו מעשה בבחינת "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), אבל בעוה"ב, אין בו לא אכילה ולא שתיה, אין בו את המעשה הזה.
מה שיש בעוה"ב הוא מה שנאמר בהמשך מאמרם ז"ל (שם): "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".
הניתוק מתפיסת המעשה, לעולם שאין בו מעשה, הוא מעבר נוסף שהנפש צריכה לעבור. ומה שקורה עכשיו הוא, שהקב"ה מכין את הנפשות לזמן שאין בו מעשה. כעת לבני האדם יש ימים שלימים שאין בהם מעשה. אי אפשר לומר שאין בהם מעשה כלל, ישנו מעט מעשה, אבל ברובו ככולו של היום אין מעשה.
בני אדם שאין להם אפשרות נפשית להתמודד עם זה, מחפשים מה לעשות, מחפשים להיות מחוברים לעולם המעשה בדרך כלשהי, ומנסים לפעול את פעולתם בגבולות שהם יכולים בתוך ד' אמותיהם.
אבל מהמבט הפנימי, האדם מבין שמעיקרא אדם הראשון נצטווה+ קודם יציאתו מגן עדן: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), וכמו שמבארים רבותינו (זוה"ק בראשית כז ע"א) "לְעָבְדָהּ" – אלו מצוות עשה, "וּלְשָׁמְרָהּ" - אלו מצוות לא תעשה. אך מצוות העשה בם נצטווה אדה"ר אינם רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח איברים. אלא כוונת חז"ל היא לששה מצוות עשה התלויות בלב ובמחשבה שבם נצטווינו, כמו שמביא המשנה ברורה בביאור הלכה בתחילת שו"ע או"ח (סי' א ד"ה הוא) מדברי החינוך.
אלו היו מצוות העשה שהיו לאדם הראשון קודם יציאתו מגן עדן, שהרי לא היה בגן עדן מעשה בפועל, ולכן גם לא היו שם מצוות מעשיות.
ובעת הזו, אנו עוברים בנפש את תהליך ההכנה להיכנס לאותו מקום, כעת אנו נכנסים לעולם שאין בו מציאות מרובה של מעשה.
מי שהוא תלמיד חכם, גם כאן בעולם הזה הוא אינו שייך למעשה, בבחינת "איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו" (שבת קיד ע"א). כלומר, הם מצווים לעשות לו מלאכתו מחמת שהוא לא שייך לעולם המעש, לעולם המלאכה, והם שייכים לעולם המעשה, ולכן הם מצווים לעשות לו את מלאכתו, כיוון שזהו חלקם ביחס אליו.
אבל בעולם הבא, אין מציאות של מעשה לאף אחד, אין שם את חילוק המדרגות שישנו כאן בעולם הזה בין תלמיד חכם לעם הארץ, עם הארץ עושה מעשה, ותלמיד חכם עשייתו היא בבחינה של בנאים -"שעוסקים בבניינו של עולם" (ע"פ ברכות סד ע"א) של העולם הפנימי. אבל שם אין מעשה כלל.
הקב"ה מכוון את הנפשות עתה שישבו ויתבוננו שכל מקור חיותם הוא מהמקום של המעשה, או לפחות חלק ממקור חיותם, כל אחד לפי ערכו שלו. אמנם המעשה הזה - כולו תולדה של חטא.
מה קורה כאשר אין מעשה - האדם מרגיש חלל, חולין, הוא מרגיש את ה"יום חול". כאן הנפש באה ותובעת מילוי.
לכן, או שהאדם יחפש כיצד למלאות את החלל ע"י מעשה. או שהבטלה מביאה לידי שעמום, שעמום מביא לידי שגעון, שגעון מביא לידי מציאות של חטא - "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א), ואזי הנפילה היא למקום הטומאה ח"ו.
או, שהאדם מגיע למקום שבו הוא אינו נמצא במקום של חולין, במקום של חלל, אלא הוא נמצא במקום של "כבודו מלא עולם" (קדושה במוסף שב"ק), שהכל ממולא. במה הוא מלא - בכבודו יתברך. ויתר על כן - בעצמותו ממש, כמו שבארו רבותינו ש"לית אתר פנוי מיניה" כביכול, מתגלה עצם האור והמאור - "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כא).
כאן מונח עומק נקודת הדבר.
שעת הבחירה – להיכנס לעולם של "כבודו מלא עולם"
נסביר זאת בלשון בהירה. כפי שנתבאר בהרחבה, בתפיסה החיצונית הכניסה לבית היא מחמת הסכנה בחוץ. בתפיסה הפנימית הכניסה לבית היא כניסה למעמקים שבנפש. אולם, רוב בני האדם שנכנסים למעמקים שבנפש מה הם מגלים שם - או טומאה ח"ו, או חללות, ריקנות. ולכן הם מנסים לברוח מהכניסה לעולם הפנימי.
אבל עכשיו היא שעת המבחן, שעת הניסיון, שעת הבחירה.
הבחירה היא להיכנס לעולם הפנימי, ח"ו לא להיכנס לעולם של טומאה, ליצר הרע שצפון ועומד בליבו של האדם – "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (יואל ב, כ) כדברי הגמ' בסוף סוכה (נב ע"א). אלא להיכנס פנימה ולמצוא שם מקום מלא, מהו המקום המלא – מקום זה נקרא: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד).
מי שלא נמצא במדרגה של סוד, הרי שהוא במדרגה של "דרוש וקבל שכר". 'דרוש' עניינו שהוא מוציא "יש מאין", "עד דרוש אחיך אותו", כל דבר שנמצא בפנים, הוא מוציאו לחוץ. זו המציאות של הדרש. זהו ה"דר" שבדרש, לשון של חצר, הוא דורשו ומוציאו לחוץ.
אך כאשר נמצאים בעולם הפנימי, שהוא עולם שכולו סוד, אין שם מציאות של חללות. זהו הנקרא "יום השבת" - היפך של חולין. שבת עניינה "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". כאשר האדם יוצא ממקומו, נעשה חלל באותו מקום, אבל כאשר מתקיים "אל יצא איש ממקומו", הרי שהמקום הזה תמיד מלא. מכח מה הוא תמיד מלא - מחמת שבשורש השורשים - "כבודו מלא עולם", "לית אתר פנוי מיניה" (תיקונ"ז תיקון ע, קכב ע"ב).
מצד האבחנה העמוקה הזו, הרי שהאור הפנימי שמאיר בנפשות, אשר לשם המכוון להתחבר, הוא שהאדם לא יימצא עתה בעיקר בעולם המעשה. בהגדרה החיצונית, אם אדם לא נמצא בעולם המעשה, הוא נכנס לשלושת לבושי הנפש הפנימיים יותר, שהם דיבור הרגשה ומחשבה. ויתר על כן, שיכנס למקום המידות שבאדם - שזהו פנימיות החלק התחתון שבאדם, או לכח ההשכלה - שזהו החלק העליון שבאדם. עצמות הנפש, ולא רק לבושיה.
אבל בעומק, המכוון הוא יותר עמוק. המכוון הוא להיכנס לפנים - "מתנה טובה יש לי בבית גנזי", כמו שאומרים חז"ל (זוה"ק יתרו פח ע"ב), שאחד משמותיו של הקב"ה הוא "שבת קודש", וכנגד זה - "מה הוא שבת אף אתה שבות" (עי' ירושלמי פט"ו ה"ג). ששת ימים הקב"ה עשה מעשה, וכנגד כך אנחנו עושים מעשה. בשביעי הקב"ה שבת, וכנגד כך אנו צריכים לשבות – "מה הוא שבת, אף אתה שבות".
מעתה, עיקר העבודה הפנימית היא להידבק ב"מה הוא שבת אף אתה שבות". להידבק בהבחנה שמתגלה בשבת קודש.
כמו שאומרים רבותינו, יש שבת שהיא קודם שנברא העולם, ויש שבת שהיא אחר שנברא העולם. בשבת קודם שנברא העולם היה הוא לבדו, ובשבת שלאחר שנברא העולם כבר כל הנבראים ישנם - "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב). אולם עתה מתנוצץ ומאיר בשבת שלאחר בריאת העולם האור של שבת של קודם שנברא העולם.
זהו העומק הפנימי של יום שכולו שבת.
מתנוצץ ומאיר האור של "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבדו" (פרקי דר"א פ"ג), הוא ושמו לבדו - זה מה שהיה. ועבודתינו היא "מה הוא שבת אף אתה שבות" לא רק ביחס לשבת השניה, אלא גם ביחס לשבת הראשונה, שהיה הוא ושמו לבדו. זהו המקום שהנפש במעמקיה צריכה להיות תפוסה בו.
גילוי טעמי תורה – מהמקום העמוק בנפש
כאשר האדם נכנס למקום העמוק הזה בנפש, הוא מחובר אליו יתברך שמו, ומשם מתגלה לו דרש חדש, מגלים לו טעמי תורה. זהו האור הפנימי שבוקע ויורד.
הגילוי שמתגלה לו הוא איננו 'דרוש' באופן של "דורשהו אם רמאי הוא, אם לאו" (בבא מציעא כז ע"ב), "ודרשת וחקרת היטב", לבדוק את הדבר ולחקור בו. "דורשהו אם רמאי" זהו דין שנאמר במציאת אבידה, ו"דרשת וחקרת היטב" נאמר בדין של שבע חקירות ושבע בדיקות שהובאו במסכת סנהדרין (מ ע"א-ע"ב).
אלא מתגלה 'דרש' שמגיע ממקום שכולו מלא מאמיתותו הנעלמת, משם מתגלים טעמי התורה. זוהי הבחינה של "צדיקים נהנים מזיו השכינה לעתיד לבוא", שהשורש העליון הוא גילוי טעמי התורה.
רק הקב"ה והאדם
לכן, עיקר העבודה במעמקי נפש האדם היא, להגיע למקום שאין בו בעיקר מדרגת המעשה, אלא יש בו מלאות פנימית, כניסה לעולם פנימי.
ואם הוא אינו מגיע לשם, הרי שסיבת כניסתו פנימה היא מפני הנגף שנמצא בחוץ, והרי כל נגף הוא חיסרון, ונמצא שסיבת כניסתו פנימה היא מחמת חסרון. ולכן, מה שהוא ימצא בפנים זה אחד משני הדברים: או טומאה, שמתוכה מתראה הרע שבנגף, כמו שנתבאר, או חלל, שזהו החלל שבנגף. זהו מה שהוא ימצא בפנים - מציאות של חיסרון, מציאות של חללות.
אבל אם האדם מכיר בשכלו, משיב אל לבבו, ומגלה את הדבר לפי ערכו שלו, שהסיבה הפנימית שנכנסים לבית היא מחמת אור פנימי שמתגלה במקום של פנים, ואינו מתגלה כרגע בחוץ, אלא הוא דייקא נמצא במקום של פנים, והמקום להשיג אותו הוא דייקא במקום של פנים, אזי האדם מחפש את נקודת הפנימיות שקיימת. ונקודת הפנימיות הזו היא, ההתקשרות הפשוטה אליו יתברך שמו.
זוהי המציאות שהקב"ה ממלא את הכל - "לית אתר פנוי מיניה". זהו מעמקי הנפש, לשם היא נכנסת. שם, היא פוגשת דבר אחד בלבד – את מציאות הבורא יתברך שמו, ואין בלתו. זו כל המציאות.
כמובן, רוב בני אדם אינם יכולים לעמוד שם באופן קבוע לאורך זמן, אבל לפחות שהאדם יגע במקום הזה בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי" (ילק"ש ואתחנן רמז תתל) - מלשון של נגיעה. יותר גבוה מכך - זוהי בחינה של "רצוא ושוב" באותו מקום, אבל לפחות שתהיה מציאות של נגיעה באותו מקום.
כביכול, אם היו אומרים לאדם שיהיה לו דבר אחד שקיים לנצח נצחים - הוא והקב"ה, הקב"ה והוא. רוב בני אדם אולי יפחדו לומר זאת, אבל בלבם הם יאמרו שזה משעמם להם, אין להם מה לעשות שם, הם נפגשים עם האמת המוחלטת ביותר, ולא מסוגלים להתקיים בה. זהו המצב שמאיר עכשיו.
לשון הכתוב: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" (ירמיהו ב, ב) - גם כאשר אדם הולך במדבר לבדו, הוא מחפש את ה"שישים ריבוא ישראל", אמנם הוא רוצה שגם הקב"ה יתגלה, אבל הוא מחפש שיהיו שם הרבה בני אדם, הוא אינו יכול לעמוד שם לבדו.
כפי שכל אחד רואה, הקב"ה מכוון את הכל למקום הזה. אנו נכנסים כעת לחודש ניסן, ולאחר מכן מגיע ליל הסדר, שזהו הזמן של "משפחה ומשפחה", זמן של "עשרה", "איש למנוייו" (פסחים פ"ה מ"ג). ועיקרה של מצוות ליל הסדר היא סיפור יציאת מצרים - "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". מה הקב"ה עשה עכשיו - הפקיע את ה"זקניך ויאמרו לך", הכל מתפרק.
כאן האדם עומד בפני מציאות מאוד פשוטה, האם הוא יכול לעמוד מול מציאות ה' ואמיתותו, ולמלאות את החיים מה' יתברך, רצונו וחכמתו יתברך שמו, והדבקות בו ובתורתו. או שהחיים הללו ריקנים אצלו, חסרים אצלו, והוא צריך עוד הרבה דברים בחיים, הוא מוכרח לעשות מעשים, דברים חיצוניים, וכן על זה הדרך.
ככל שהאדם מבין את העומק הפנימי, הוא מבין את המבחן, כלשון הכתוב: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים יא, ה) - שהנפשות היותר עדינות ופנימיות עומדות לעבור עכשיו.
זהו לא רק זמן לברוח מבחוץ, וכן זהו לא רק זמן להתעסק עם כל מה שקיים בתוך הבית. הרי לבני אדם כבר הרבה זמן יש תיקונים שצריך לעשות בבית, מסמכים שצריך לסדר, עכשיו מתחילים לנקות את הבית לפסח, וכן על זה הדרך. בודאי שמי שזקוק לעשות זאת מצד ההלכה, ולפעמים מצד שלום בית, או מצד נוחיות הדבר, גם זה נצרך לעשות. אבל המבט הפנימי צריך להיות שהקב"ה נתן זמן למשהו אחר, לא על מנת זמן לסדר את הבית.
כל מי שמתבונן מעט על היקף הדבר שמתחולל בימים האלו, לא רק על הפרטים בלבד, אלא הוא תופס תפיסה היקפית לכל מהלך פני הדברים, הוא רואה שהקב"ה מעמיד את האדם בבחירת הנצח בחיים האמיתיים.
מי שיבחר את החיים האמיתיים, להיות מסוגל להסכים באמת לחיות רק עם בורא עולם ותורתו, הוא בן עולם הבא - כבר עכשיו, הוא הוא זה שיזכה לחיי העולם הבא.
אבל מי שלא רוצה בכך, הוא אינו מעוניין שכל חייו יהיו רק הוא והקב"ה ותורתו, אלא הוא מחפש דברים נוספים, הוא צריך חתונות, הוא צריך שמחות, הוא צריך סרטים, "צריך צריך צריך", את כל מה שאנשים מחפשים וקשה להם להתנתק ממנו, במילים אחרות - הוא מפקיע את עצמו מחיי הנצח.
זהו התהליך שבתוכו אנחנו נמצאים עכשיו.
המהלך שבו נמצאים – "מהלך" של כניסה לפנים
ראשית, כמו שהוזכר, צריך שהכניסה פנימה לתוך הבית לא תבוא מהבהלה, מהלחץ, ומהפחד של מה שנמצא בחוץ. כפשוטו, הכניסה איננה צריכה לבוא ממקום של פחד - מחמת האמונה הפשוטה שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על האדם.
אבל בעומק היותר פנימי, הכניסה לפנים מאירה אור של כניסה לפנים, מהלך של כניסה לפנים.
אילו זכינו, הכניסה לפנים הייתה מגיעה מהלבוש הזה - ממעמקי הנפשות שתובעים את הכניסה לפנים. אבל כשלא זוכים, נדחפים להיכנס פנימה מחמת הנגיף.
לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר חזרו חלק גדול מכנסת ישראל לארץ ישראל, אמרו רבותינו שאילו זכינו, היינו מגיעים לארץ ישראל בבחינת "עֲנָנֵי שְׁמַיָּא" (ע"פ דניאל ז, יג). עכשיו שלא זכינו, מגיעים לארץ ישראל מתוך השואה, מתוך אומות העולם שזרקו חלק מבני ישראל לארץ על מנת להיפטר מהם. ומעין אותו דבר, קורה גם עכשיו.
אלו הם שני מהלכים שונים שיכלו להיות. אם היה את המהלך השלם, היינו נכנסים פנימה מתוך בקשת הנפשות. אך במהלך החיצוני שקיים עכשיו, נכנסים פנימה מחמת הדֶּבֶר שבעיר - "דבר בעיר – כנס רגליך", "בא חדריך".
אולם מי שחי יותר פנימה, אינו מתלבש דוקא בנקודת הלבוש הזה, ופועל לפיו. אלא הוא מבין שזהו רק לבוש, אך ישנה עצמיות שנמצאת בתוך הלבוש. הוא מביט וקולט בבהירות, שכל מהלך סדר הדברים היא כניסה לעולם של פנימיות, לעולם של "לפיכך נברא האדם יחידי" (ע"פ סנהדרין פ"ד מ"ה), למקום הסוד הפנימי, למקום שהוא מכיר את בורא העולם מתוך חלקו בהכרת ה', "לפום מה דמשער בלביה" (זוה"ק וירא קג ע"א), ולמקום שיש לו את חלקו בתורת ה'.
זהו הזמן שהקב"ה נתן עבור כך!
כמובן, כיון שנכנסים לבית, בחלק גדול מהמקרים יש את בני הבית, וישנם טרדות והפרעות שונות. אך זהו גופא חלק מהגלות, שהכניסה לבית הינה מכח הדֶּבֶר שנמצא בחוץ, באופן של פחד מבחוץ, ולכן גם שנמצאים בבית יש את ה"אויבי איש אנשי ביתו", כל אחד עם הטרדות המצויות בתוך ביתו.
לפיכך, צריך שֹום שכל כיצד לפעול בחלק הזה, כל אחד לפי ערכו, מצבו, ועניינו. אבל המבט צריך להיות מבורר מאוד מאוד מאוד, מבט בהיר בנפש, מהו המניע של כל הכניסה בפנים. המניע הוא - האור שמאיר מכח הארתו יתברך שמו, התובע להיכנס לבית גנזיו, למציאות של פנים.
להביט באופן פנימי על המצב
מי שיסתכל כך על הדברים, הוא חי בגדלות המוחין, ולא בקטנות המוחין. הוא חי בשמחה של התקרבות לה', הוא לא חי בפחד. כמובן שפעמים ישנם גם מורכבויות חיצוניות, אבל עיקר מהלך פני הדברים אצלו הוא בכניסה לעולם של פנים, בכניסה למציאות של פנימיות.
כאן מונחת עומק הבחירה.
ככל שהזמנים הולכים ומתפשטים, וכעת אנו נכנסים לחודש ניסן, הדברים יותר מצטמצמים. בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות נעשתה מציאות של מעין דמעין חורבן הבית ח"ו. אולם, בו ביום שנחרב בית המקדש - נולד משיח, בו ביום שסוגרים את בתי הכנסיות ובתי המדרשות - מאיר אור יותר פנימי.
מי שמסתכל על זה במבט החיצוני – "הערב רב סגר". אבל מי שמסתכל על זה במבט הפנימי - הם כולם שלוחי ה'. אילו זכינו, שליח ה' היה בלבוש של משה – משיח. כאשר לא זכינו, זה נעשה בלבוש של ערב רב, וכל שאר ההלבשות של ה"דֶּבֶר בעיר".
כאשר מביטים מהמבט הפנימי - פנימה, מבינים שמאותו מקום של סגירה, נולד האור הפנימי - התביעה להיכנס פנימה, התחברות למציאות של פנים.
ככל שהאדם יפנים את הדברים הללו, והם יחדרו עמוק ללבבו, והוא יחיה את הדברים, לא רק באופן של ידיעה בעלמא, אלא הוא יחיה אותם, הוא יעבור את כל התהליך באופן שלם.
כמה הוא יזכה להיכנס פנימה - זהו כבר שלב שני. אבל השלב הראשון הוא שהמבט יהיה ברור לקראת מה הולכים,אדם הולך לחתונה, ברור לו שהוא הולך לחתונה, וכן להבדיל, כאשר אדם הולך לבית האבל, ברור לו שהוא הולך לבית האבל - כך צריך להיות ברור להיכן אנו הולכים עכשיו.
מי שמסתכל במבט חיצוני, נראה לו שאנחנו הולכים לבית האבל, בבחינת "אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ" (ירמיהו ו, כו). אולם מי שמסתכל במבט פנימי, רואה שאנו הולכים למדרגת האיחוד הפנימי של קוב"ה וכנסת ישראל, זהו " יוֹם חתונתו" (ע"פ שה"ש ג יד). זהו המהלך הפנימי. זהו המבט הפנימי כיצד להיכנס לכל הזמן הזה, לכל התהליך הזה, לחיות בטעם העליון, ולא בתפיסה התחתונה - לחיות באור ה'.
יזכה אותנו הבורא יתברך שמו, שהסיבה שנכנסים פנימה, תתהפך ברגע זה, לא מחמת נקודת החסרון, אלא שבמקום גילוי הדֶּבֶר שמכניס את הנפשות פנימה, יתגלה דבר ה' שמכניס את הנפשות פנימה, בבחינת "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" (שה"ש א, ד).
שלא יתגלה דֶּבֶר בעיר – "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ", אלא יתגלה הצד העליון של "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר", מדרגת "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" - זהו המבט הפנימי.
מי ששומע את הצליל הזה, וחי את הצליל הזה, הוא יכול לחיות את כל התקופה הזו, עם כל המורכבויות החיצוניות שבה, באור ה', בנועם ה', בזיו ה' והדרו, בגילוי שלימות מציאות הבורא יתברך שמו, בליבו, ובלב כל ישראל, וכל העולם כולו - שידעו אותו למקטנם ועד גדולם.
שאלות ותשובות לאחר השיעור
כניסת אומות העולם לחדרים
שאלה: הרב אומר שהכניסו אותנו לחדרים, הרי גם את הגויים הכניסו לחדרים, איזה אור מתגלה בהם, הרי אין להם את ההכרה של ה'?
תשובה: שאלה נכונה מאד. ונגדיר פעם נוספת, אילו הייתה מציאות של אור לא מצד החיצוניות, אלא מצד התפיסה הפנימית שמכניסה פנימה, אזי היה מתגלה "והביאני המלך חדריו", ואותם נשמות של אומות העולם, שהם בבחינת חסידי אומות העולם, שע"ז אומרת הגמ' שעתיד להיות לכל ישראל כך וכך שמשים שאוחזים בכנפי ד' ציציותיו – אלו הם שהיו זוכים להיכנס פנימה. ואלו הם באמת חסידי אומות העולם שישארו לעתיד.
אבל כשלא זכינו, ונכנסים פנימה מכח הסיבה החיצונית של הדבר, כמו שאומרת הגמ' במסכת בבא מציעא בפרק אלו מציאות, יש בתי כנסיות של ישראל ויש בתי כנסיות של עכו"ם. כלומר, שיש מציאות מקבילה לכח הקדושה. ובאופן הזה, כיוון שהסיבה החיצונית היא זו שמניעה את הדבר - דֶּבֶר בעיר, גם מי שנכנס פנימה זה אומות העולם. וזה גופא נקודת הבלבול, כי הוא נכנס פנימה יחד עם הערב רב, ואז רובם של הנפשות נופלות, כי מה הוא מוצא בפנים – הוא מוצא את מעמקי שער הנ' דנ', ומשם הוא מתערב איתם. זוהי עומק הנפילה שיחד עמו נכנסים כל אומות העולם. זה הערב רב של תערובת – שורש הרע.
כיצד יתפרנסו בעת הזו
שאלה: לפי מה שהרב אומר לחיות בנועם ה', להידבק, מה עם אנשים שעובדים, לא אנשים תלמידי חכמים שלומדים, איך הם יפרנסו את הבית?
תשובה: "איך הם יפרנסו את הבית" זו אותה שאלה ששואלים "מה נאכל בשנה השביעית". כאשר מדברים על יום שכולו שבת, מעין כך יש לנו שמיטה כאן בעולם – "וציוותי את ברכתי לשלשת השנים". ומה שבני אדם טרודים, שכולם מחפשים איך להביא טרף לביתם מבחינה מציאותית, היא גופא, בחיצוניות זה מחמת הדבר בעיר, שאז נעשית מציאות של חסרון, וגם הפרנסה נתמעטה מרובם של הנפשות. אבל מהצד הפנימי, זה מחמת שמתגלה מקור הברכה שהוא שבת קודש, ומשם יגיע מקור השפע. השפע לא יגיע מהמקום החיצוני שחושב כל אחד מהיכן לסדר את הדברים, אלא הוא יגיע מאור ה' הפנימי של שבת קודש שהיא מקור הברכה.
ככל שהאדם יכיר את הדבר, יתחבר אליו, ובלשון פשוטה: יתחזק בבטחון בה', וידע שהוא היחיד הזן ומפרנס לכל, והוא מקור הכל, אזי השפע שלו יבוא ממזון של שפע של שבת קודש של יום שכולו שבת, ומשם שורש האור הפנימי שמאיר בזמן הזה.
עבודת כל אדם בתקופה זו
שאלה: מבחינה פנימית, אדם שלא נוטה לפנימיות, או אישה שלא למדה תורה, כיצד הנקודה של החיבור הפנימי של האנשים הללו?
תשובה: כל אדם, בין איש ובין אשה, צריך לשבת בזמנים האלה ולברר, מהו המקום העמוק ביותר שדרכו הוא קשור לבורא עולם. איש ואשה, כל אחד ואחת לפי עניינם איפה מקום ההתקשרות, ואת אותו מקום התקשרות לגלות אותו יותר ויותר. אם האדם היה קשור לקב"ה רק דרך המעשים, יש לו נקודת קושי, וגם עכשיו הוא מחפש איך לעשות חסד עם אחרים, והוא לא יכול להביא עניים לבית כיוון שהוא לא יכול להכניסם לביתו. הוא חייב לגלות קשרים עמוקים יותר שיש לו עם בורא עולם, ואת אותם קשרים לפתח יותר ויותר. אבל להכיר ראשית כל ברור כל אחד ואחת, מהו הקשר העמוק לפי ערכי שלי שאני קשור לקב"ה. זהו זמן שכל יחיד ויחיד צריך לברר את העומק של הקשר הזה. ומשם לחדד הלאה.
שאלה: מה הכוונה קשר פנימי עמוק, איך הוא בא לידי ביטוי?
תשובה: לאחד הקשר יכול להיות "אהבה", לאחד יכול להיות במציאות של "יראה", לאחד יכול להיות במציאות של "דיבור", כל אחד ואחד ומעמקי הקשר שלו. יש מי שמכיר את הקב"ה בעצם. כל אחד לפי מדרגתו.
צורת ההימצאות הנכונה עם הילדים
שאלה: הלכה למעשה, שאנו נמצאים בימים הללו, צריך זמן רב להעסיק את הילדים, כיצד ניתן להתמודד עם זה ביחס לעבודה הפנימית?
תשובה: גם כאשר האדם נמצא עם הילד, כמו כל דבר, הוא לא נמצא עם הדבר בשלמות, אלא הוא נמצא איתו בחלקו. לשון הנפש החיים הידוע ביסוד מאמר חז"ל: "טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", שבשעה שהוא עוסק בדרך ארץ, יהיה עמו תורה. כלומר, כאשר הוא עסוק בדבר הארצי, לא כולו יהיה שקוע בארצי, אלא יהיה שקוע שם ב"רצוא ושוב", וזה "טוב תורה עם דרך ארץ". וגם כאשר האדם נמצא עם בניו, הוא לא יכול בשום פנים ואופן שהוא יהיה כל כולו עם ילדיו בכל נפשו, כי אם הוא יהיה שם כל כולו – הוא נפל למקום התחתון הזה. לפיכך, הוא נמצא עם ילדיו חלק מהזמן, וגם באותו זמן יש "רצוא ושוב" בנפש.
גילוי ה"יחידה" לפי ערכו
שאלה: הלכה למעשה, איך אני מתחבר לקב"ה ולגלות את היחידה שהרב מדבר עליה בזמן הזה. מה לימוד התורה שאני צריך ללמוד בעיקר, התבודדות כל יום, כמה זמן להשקיע?
תשובה: אי אפשר לסדר את ה"כמה" זמן, כי החיים מורכבים כל אחד לפי עניינו. אנו ניתן את הקווים הכללים של הנפש. כל אחד כמו שהוזכר צריך לזהות איפה נקודת החיבור העמוקה לפי ערכו שלו, ובערכו שלו כרגע זו היחידה דפרטות שיש לו, זוהי ה"יחידה דנפש דנפש דנפש", בלי להיכנס לדקויות של ההגדרה, אבל לפי ערכו שלו זו הנקודה העמוקה ביותר כרגע שהוא משיג. ואת אותה נקודה, להיות מודע אליה, להוציא אותה מהכח לפועל, ולהרחיב אותה ולהתקדם.
איזה חלק של תורה האדם ילמד - הוא ילמד את אותו חלק של תורה ששם מקום חיבורו העמוק ביותר.
הסרת החלקים שלא שייכים לו ע"י סגולות
שאלה: מה שהרב אמר בשיעור האחרון להשיל את החלקים שלא שייכים לאדם, האם לימוד זוהר יכול להשיל את החלקים שלא שייכים לי?
תשובה: זה מועיל כסגולה, אבל אחרי שיש הארת הסגולה צריך בנפש בפועל לברר מה הם החלקים שהוא מחובר ולהתנתק מהם בפועל.
צורת לימוד התורה בעת הזו
שאלה: מבחינת לימוד תורה, שאדם ישקיע במה שהוא הכי אוהב?
תשובה: מה שהוא הכי מחובר, על מנת שהוא יהיה שקוע במעמקי הנפש. כיוון שאצל רוב בני אדם אלו זמנים מורכבים, רוב בני האדם לא במדרגה של גדולי הדור שיש להם כח להיות בתוך הבית ולהתנתק נפשית מכל מה שקורה מסביבם, ולהיכנס לסדר הלימודים הקבוע שלהם, יש יחידים שכן, ואשריהם וטוב להם, כאן שאנו מדברים במצוי ולא רק ברצוי.
לכן, לרוב בני האדם, על מנת שהם יוכלו לעבור את התקופה, הם צריכים להתחבר לחלק של התורה שיותר קרוב לליבם. משני סיבות, הסיבה הפנימית, כי שם הם נקשרים למעמקי התורה. ומהסיבה החיצונית, כי זהו הכח שיכול להחזיק אותם לאורך זמן גם בתוך כל הטרדות שבתוך הבית, עדיין להיות קשורים לתורה.
באופן מעשי גמור, או שהאדם לוקח לעצמו איזה נושא מעניין וכדומה, ענין ללבן אותו ולבדוק אותו ועל ידי כן הוא נהיה שקוע. או שהוא לוקח נקודות פנימיות שמחברות אותו פנימה, ולתוכם הוא נקשר. אבל כל אדם בר דעת שרוצה לעבור את התקופה הזו בצורה נכונה, אם הוא לא יסדר לעצמו סדר, הוא ימצא את עצמו מבולבל מכל מציאות המורכבות של הקטנות שנמצאת סביבותיו. לכן, הוא צריך לסדר לעצמו סדר של לימוד. או שאדם לוקח נושא רחב, לוקח עניינים, מלבן אותם. זה בדרך כלל מצוי יותר אצל אנשים רחבים יותר בתורה. או שלפחות הוא לוקח נושא מסוים שהוא מחובר אליו מאד, ובו כרגע הוא עוסק.
על אף שיש לנו מצוה של ידיעת כל התורה כולה, ויש סדר לימוד כולל, אבל רוב בני האדם לא יחזיקו מעמד לאורך זמן בבית מכח כל המורכבות. לפיכך, חכם עיניו בראשו לסדר לעצמו איזה ספרים הוא מחובר אליהם, איזה נושא מחבר אותו, ויותר להתחבר אליו עכשיו. וכך יותר ויותר הוא יוכל לעבור את המצבים היותר מורכבים בבית. כמובן, אדם שיש לו קביעות של דף היומי, או שיש לו זמן ללמוד בעיון וכדומה, ישתדל כל אחד לפי ערכו לשמרו כמה שיותר, אבל חייב להיות שהוא יהיה חכם איך למצוא את החלק היותר קרוב ללבו, אפילו שזו לא הצורה השלמה, אבל בשביל לעבור את המורכבות הזו, זו הצורה היעוצה למעשה.
דוגמאות לחלקים פנימיים שאדם קנה מאחרים
שאלה: הרב אמר שיש לנו חלקים מבחוץ שלא שלנו, אם זה בלבוש, אם זה במסעדות, וכו'. אדם שאין לו את כל הדברים הללו, הוא לומד תורה, מתפלל, חוזר הביתה, חי עם המשפחה, לא הצלחתי להבין איזה דברים חיקיתי מאחרים ואינם שלי, הרב אמר לחשוב מהם החלקים שאינם שלו, איך זה בא לידי ביטוי בחלקים הפנימיים, הרב יכול ליתן לי דוגמא או שניים כדי שנבין לאן לחתור ולחפש.
תשובה: שללתם את החיבור החיצוני שבני אדם התחברו לעולם של החומר, אבל גם שאנו נכנסים לעולם יותר פנימי, ניתן דוגמאות בעלמא, יש בני אדם שנותנים הרבה צדקה, מדוע הם נותנים הרבה צדקה, כמובן, חז"ל אמרו צדקה "וחטיך בצדקה פרוק", צדקה מקרבת את הגאולה, והכל נכון, אבל הסיבה בעומק שהם נותנים צדקה היא מחמת שיש אווירה מאד חזקה היום של נתינת צדקה. הם לא עושים את זה בעצם מחמת נקודת הדבר עצמו.
דוגמא נוספת. היום חלק מכנסת ישראל אמרו יום כיפור קטן כמנהג חלק מהקהילות, האם הוא אומר זאת מחמת עצמו, או מחמת שזו האווירה הכללית, לכן זה מה שהוא עושה. האם הוא באמת עשה תשובה אמיתית, כמו התשובה בערב יום כיפור גדול, הוא עשה גם בערב יום כיפור קטן. ישנו מעשה ידוע שבזמן החפץ חיים הייתה גזירה, והוא אסף חתימות מרבני ישראל שיעשו יום של צום, שהגיעו לר' חיים מבריסק הוא אמר מה יועיל צדקתם ותעניתם אם הם לא שבו בתשובה ולא תיקנו את כל מהלך הדור, מה תועיל התענית. אם זה מצורף לשינוי, והוא גם עושה תענית מחמת שהוא מצטרף עם הכלל – אשריו וטוב לו. אבל אם הוא עושה תענית מחמת שהרבנים אמרו, וכך רוב כנסת ישראל עושים, אי אפשר לומר שהוא לא עושה טוב, אבל הוא רחוק מלהיות מי שהוא עצמו. הוא צריך לברר מה חלקו שלו, מה פרטותו שלו, ולפ"ז לתקן.
פחד מהחטא ולא מהנגיף, הנהגת הזהירות מהסכנה
שאלה: צריך לפחד להידבק מהמגפה בחוץ, או שלא צריך לפחד משום דבר?
תשובה: "פחדו בציון חטאים" - מה שיש לאדם לפחד זה לפחד מחטאיו, זה פחד. עכשיו יש שאלה של הנהגה מעשית כמה להיזהר וכמה לא. יש כאן נקודה עדינה מאד, יש הנהגה של כלל ויש הנהגה של פרט. בהנהגה של כלל, אם כולם לא יזהרו אז ח"ו העולם יכול להגיע להיכן שהוא יגיע. מצד הנהגה של פרט, היא משתנית בכל אדם לפי מדרגתו, אין לזה הגדרה אחת ברורה מה האדם צריך לעשות. כמובן, דברים שיש בהם הגדרה של סכנה – הוא צריך לפרוש מהם. דברים שההגדרה של הסכנה בהם היא רחוקה, ככל שהוא בעל מדרגה יותר הוא חושש פחות. ככל שהוא בעל מדרגה פחות, הוא חושש יותר. אבל יש הנהגה של כלל, מה שצריך להורות כלל, שזה מהלך אחד. ויש מהלך של כל יחיד ויחיד לפי מדרגתו שלו. להכניס את עצמו לידי סכנה שיעשו לו נסים, כמו שאומרת הגמ' אין לעשות כן, אבל דברים שהם פחות מכך תלויים במדרגת כל אדם ואדם.
כיצד להיכנס פנימה שלא מתוך פחד
שאלה: הרב דיבר בשיחה של ראש חודש טבת שאחד מהסיבות שיש פחדים לאדם, מחמת שהנשמה מרגישה את ריחוקה מבורא עולם מחמת כל מה שהוא עבר, או שאם זה יותר פנימי, זה מחמת כל הגלגולים שהוא עבר. למעשה בשבילנו, הרי כל אחד פה עבר מה שהוא עבר, ועכשיו שהוא נכנס למקום פנימי של היחידה לגלותה, והמפגש שלו עם הנפש בא ממקום של פחד, שהנשמה מבינה שעד עכשיו היא עשתה דברים שהיא לא הייתה צריכה לעשותם, והפחד הוא פחד אמיתי שהוא נפגש עם בורא עולם והוא אינו ראוי לכך, והמעשים שלו הם מתוך יראה שהוא לא מתוקן.
אז השאלה היא, כיצד אדם למעשה עושה בתשובה באופן הזה, ובכך להיכנס ליחידה ממצב שהוא מבין שהוא עובד את הקב"ה מתוך שמחה, ולא מתוך פחד של "אשר עבדת את ה' אלוקיך" שלא מטוב לבב.
תשובה: העצה היעוצה היא לעולם דבר ראשון לראות מה כבר כן יש לו, ולהכיר בערך מה שיש לו, ומתוך כך להודות לקב"ה, ואז להתבונן במה שחסר לו. נמצא ששורש תחילת החיבור נובע ממה שיש, שהוא מוציא אותו מהכח לפועל בפה שהוא מודה לקב"ה, ומתוך אותה נקודה שקיימת הוא בא לשוב בתשובה על מה שחסר, ושם הפחד שלו הוא פחד דקדושה, בבחינת "פחד יצחק אבי היה לי", זה פחד שבא אחרי שכבר יש לו מציאות של קשר, ואז הוא מכיר את החלק החסר ומתוכו הוא משלים את נקודת החסר.
מדוע הנגיף ארע בזמן העמוס ביותר בשנה
שאלה: למה הנגיף קרה דוקא לפני ניסן, שזהו הזמן הכי לחוץ בשנה של דברים חיצוניים שצריך לסדרם, דברים שמוכרח לעשותם. אפשר לומר שגם לפני ראש השנה לחוץ, אבל זהו לחץ מצד הפנימיות, לעשות תשובה וכו', אבל בפסח האדם מוכרח לצאת החוצה. אם זה היה קורה אחרי פסח, האדם היה יותר מיושב להיכנס פנימה.
תשובה: איך הייתה גאולת מצרים, היא הגיעה ממקום של רוגע או ממקום של עבודה קשה בחומר ובלבנים, וכל סדר הדברים שנאמר בגלות מצרים.
שאלה: במכות הם כבר הפסיקו לעבוד.
תשובה: היא גופא, זה בא לאחר מכן, "ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים" כאשר מת פרעה, אבל קודם הם עברו תהליך של בלבול, ומתוך מציאות הבלבול בא השלב הבא של מציאות יותר של רוגע. אבל התהליך התחיל מבלבול, ומבלבול בא רוגע חלקי, מת פרעה ועל ידי כן "ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים", ואז התחיל כל סדר י"ב חודש של המכות, אבל התהליך התחיל בדיוק מאותו תהליך, ממקום של בלבול, הוא לא הגיע ממקום של רוגע.
בלשון אחרת והיינו הך, "ברישא חשוכא והדר נהורא", "ויהי ערב ויהיה בוקר", קודם "ערב" – תערובת, בלבול, לאחר מכן "בוקר" – בהירות. כל דבר כך מגיע, הקליפה קודמת לפרי, הוא מגיע באופן שתחילתו בלבול, לאט לאט כל מי שיזכה, שלא ימות בעז"ה בארבעה חומשים שמתו במכת חושך, יכנס ל"יהי אור" של "לילה כיום יאיר".
שאלה: גם עכשיו הולך להיות מכת חושך?
תשובה: זה לא הולך להיות, כולם בתוך החושך.
הנהגת אדם שבסיכון מהנגיף וסביבותיו אינם נזהרים
שאלה: ידוע שבצרה הזו ישנם אנשים שהם בסיכון גבוהה, אדם כזה, יש ילדים גדולים בביתו, והם אינם נזהרים, והוא לא יכול להכתיב להם מה לעשות, ויכול להיות שהם מסכנים אותו, ואנחנו חיים לפי ההנחיות, משתדלים לשומרם, לא בגוזמא, אך השאלה היא מה קורה מצד הבית, האם להפעיל עליהם לחץ, או שלחיות באמונה גם כלפיהם?
תשובה: באמונה כלפיהם זו מדרגה גבוהה, כיוון שהם בעלי בחירה, צריך להפקיע את האמונה ממישהו שהוא בעל בחירה. יש מה שהאדם מאמין כנגד כח הטבע, ואז האמונה היא שהקב"ה מנהיג את הטבע. ויש מה שהאדם מאמין כנגד כח של בחירה, והאמונה כנגד כח של בחירה היא יותר גבוהה, והיא פחות שייכת לבני אדם שחיים יום יום בעולם החומרי ולהוטים אחריו.
למעשה, צריך חכמת חיים, יש פעמים שהאדם צריך לייחד חדר, ויש פעמים שאדם צריך לשכור איזה מקום ליד בשביל לייחד לאותו קרוב שיהיה לו מקום סמוך לידו. ולפעמים הוא צריך להוציא את הבנים מהבית. כל מקום צריך להיות חכמת חיים מאד עדינה איזה צד עדיף מתוך כל המורכבות.
בהרבה מאד בתים המצב הנוכחי עכשיו יוצר מורכבויות עד אין קץ, מעשיים, נפשיים, כלכליים, אמוניים, עד אין קץ. חלק מהדברים זה עבודת ה', וחלק מהדברים זו חכמת חיים מעשית בכל מקום פרטי להגיע לשיקול דעת דקדושה מתוך תפלה אליו ית"ש, היכן הצורה הכי רצויה לנהוג למעשה. וחלק גדול ממה שבני אדם סובלים עכשיו זה מחמת שיש בלבול דעת, ואז גם ההכרעות שמכריעים הם בלתי מדוייקות, והסבל נוצר בתוך הבית, והדבר הופך להיות גלגל חוזר של סבל בלי קץ. צריך יישוב דעת, רוגע, לעולם המצב שכמעט כולנו נעבור הוא לא קל, אבל בתוך זה יש שיקול דעת, הוא מעמיד את כל האפשרויות שיכולות להיות, כותב אותם בצורה מסודרת, מתייעץ עם עוד בן אדם אולי יש לו רעיון חדש שהוא לא חשב עליו, ואז הוא בוחר מתוכו את הרעיון הכי מעשי שהוא לעולם לא קל, רק הוא יותר נכון ויותר קרוב מאשר שאר המציאויות. אבל צריך להיכנס לכל פרט לגופו במה שקורה בכל בית.
עקבתא דמשיחא – אין יציבות בבריאה
שאלה: הרב אמר על ענין ה"קורונה", שיהיו ימים יותר טובים, זאת אומרת, שהדבר הזה יתבטל, או שימשיך?
תשובה: שני מילים: לא יודע.
שאלה: הכוונה שלי, מה כוונת הרב שאומר ימים יותר טובים?
תשובה: כל הבריאה בנויה באופן של תנועות, בני אדם שרואים צד אחד של תנועה נוטים לקלוט שזה המציאות, והם לא קולטים על דרך כלל שהדברים הם מציאות של תנודתיות. יתר על כן שאנו נמצאים בעקבתא דמשיחא בסופו ממש, כל המציאות מתנועעת כל הזמן, זה "רישא דלא אתידע", הכל מתערבב ומתנועע בכל רגע. אז ממילא אין שום דבר יציב בעצם, וכיוון שזה שייך ל"רישא דלא אתידע", אז לא שייך לדעת מה שיקרה. אי-הידיעה היא לא במקרה, היא אי-ידיעה בעצם, כי המציאות היא "ליבא לפומיה לא גליא", ועד שזה יגיע ל"פומיה" וזה עדיין נמצא במציאות ה"ליבא", אז לא ברור בדיוק איך יהיה התהלוכות.
בלשון הרמב"ם והיינו הך: "עד שיבא לא נדענו איך יהיה", זה לא נאמר רק ברגע שהוא יבוא, גם בשלבים שלפני כן שזה כבר ה"עקבתא דמשיחא", רגליו של משיח בפועל, גם כן הדברים לא מבוררים מה שהם יהיו.
אנחנו הולכים בתום, בפשיטות, כל יום עם הקב"ה, קמים עמו, הולכים עמו, יושנים עמו, חיים עמו, ומתנועעים שלב על גבי שלב. זה בבחינת "כי משה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים", כידוע עד מאד, מהו ערפל – אדם רואה רק כמה צעדים קדימה, הוא לא רואה למרחוק אלא מקרוב, זה צורה של "ברוך ה' יום יום".
הצורה הפנימית, כמובן שיש דברים שצריך לדאוג למעשה לטווח יותר ארוך, אם זה ניתן בהגיון ושום שכל, אבל, חלק גדול מהמצב, שאין אף אחד, לא משנה מומחה יותר, מומחה פחות, ואלו שמציירים את עצמם מומחים לדעת מה שיהיה – הרי שדבריהם הבל, כמו שברור לכל בר דעת. המציאות היא שלא רואים אופק רחב, רואים בקושי אופק קצר. מה זה גורם לאדם – "ברוך ה' יום יום", ככה הוא חי. ומה יהיה השלב הבא – הוא בידיו יתברך שמו, וה' יתברך יוליך אותו, ועמו נלך, "לכתך אחריך במדבר" ארבעים שנה, עכשיו אנו הולכים אחריו גם כן. בדיוק איך וכיצד יהיה, במדבר – "על פי ה' יסעו, ועל פי ה' יחנו", משה רבינו ידע מראש מתי יסעו ומתי יחנו? "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו", זה כל צורת החיים הפשוטה האמיתית. השאלה היא רק האם האדם רוצה ומעוניין להיכנס לאותם חיים, זה המבחן שהאדם עכשיו עובר, אין כאן שום דבר ברור חוץ מדבר אחד – שהקב"ה מוליך את הכל לטובתנו, להאיר את נפשותינו, להאיר את אור הגאולה השלמה במהרה בימינו.
יסוד ההנהגה כעת לא תלוי בזכויות
שאלה: האופן שבו אנו נמצאים עכשיו שבכל העולם ישנם כל כך הרבה מתים ובארץ אין כמעט כלום, האם זה בזכות הצדיקים שצמים ומתפללים עלינו, או סיבה אחרת?
תשובה: ההנהגה עכשיו לא תלויה בזכות של אף אחד, זה לא תלוי עכשיו בזכות, זו הנהגה שנמצאת ביחוד העליון שלא תלויה עכשיו כלל וכלל. כמובן שיש פרטים שתלויים, אבל יסוד ההנהגה לא תלויה במעשי הנבראים. תפלת הנבראים, תשובת הנבראים וכדומה, יכולה לשנות פרטים בתהליך, היא לא יכולה לשנות את יסוד התהליך.
שאלה: אבל מה הסיבה שבארץ לא קורה כמעט כלום לעומת חוץ לארץ?
תשובה: אתם מסתכלים על הדבר במבט של הרגע, השניה, מה שעומד למול העיינים, המצב הוא הרבה יותר היקפי, הוא לא בצורה הזו.
בירור כח ה"ערב רב" ע"י אורו של משיח
שאלה: האר"י הק' אמר שרובו של הדור הזה הוא ערב רב, ופעם הרב אמר שיבוא משיח הוא יברר את הערב רב, הכוונה היא שאנחנו צריכים להתחיל את הבירור הזה, והמשיח הוא זה שיוציא מאתנו את התפיסות של הערב רב?
תשובה: בלשון אחרת, עצם הכח שממנו אנו מבררים זה נקרא "אורו של משיח", זה לא שאנו עושים זאת כמציאות לעצמנו ומשיח יבוא וישלים, אלא כמו אדם שהולך עם נר, נר לאחד נר למאה, האור של המשיח שמאיר כבר עכשיו, הוא עוד לא הגיע בפועל בגוף לגאלנו, אבל האור שלו מאיר בתוקף, והאור הזה גופא נותן לנו את כח הבירור.
מדוע העולם לא יחזור לקדמותו
שאלה: הרב אמר שהעולם לא יחזור לקדמותו, ולפי מה שהרב הסביר עכשיו שאנחנו ב"רישא דלא אתידע", הרי שאנחנו לא יודעים כלום, אז אולי הוא כן יחזור לקדמותו, למה הרב התכוון?
תשובה: השאלה היא הפוכה מיניה וביה, עד כמה שכל המציאות של ה"לא ידע" הגיעה, כוונת הדבר שנמצאים בעולם יותר עליון, ולכן לא שייך שהמצב יחזור לקדמותו, זה עלה ל"רדל"א", ומשם זה עולה בחזרה מ"עתיק" ל"פה דא"ק", הוא לא חוזר למטה.